המקום הכי רחוק שאליו הגעתי היה וויילס שבאיים הבריטים.
אף פעם לא הרגשתי צורך להוציא הרבה כסף כדי לנסוע רחוק ולראות מקומות רחוקים.
גם אף אחד לא שילם לי כדי שאעשה את זה.
היו פעמים שבהן אנשים רחוקים הגיעו אלי.
לדוגמה, לפני כמה זמן הגיע לארץ רוברט סקובל.
הוא הגיע כחלק מקבוצה של בלוגרים שהובאו לכאן כדי לסקר את הצד ההייטקי של מדינת ישראל.
ביום שנפגשנו זה היה סוג של מסיבה באיזה פאב בנווה צדק. כולם רצו למכור לו משהו, שיראה את מה שהם עושים ויכתוב על זה.
אני רק רציתי לפגוש גוף מול וגוף, פנים אל פנים, את האדם שאיתו אני מתכתב כבר כמה שנים. נראה לי שגם הוא רצה אותו דבר.
הוא היה עייף.
בסוף הצלחתי לגרור אותו משם.
בדרך למלון, הרגשתי שכל מה שאני יכול לתת לו זה קצת שקט בכל המהומה המעייפת והמזיעה הזאת ורק ללכת אחד לצד השני.
נפרדנו בידידות.
ועוד אחד.
השבוע היתה פגישה של קבוצת שקוף על הגג של נתי יפת.
באתי. ישבתי. אמרתי שלום לאנשים אבל לא השתתפתי בשיחה. יותר מלשמוע ולהשמיע באתי כדי לאשר את קיומם הפיזי של נתי יפת, הגר שקד, הארון תחאוכו, יריב מוהר ואחרים – שאותם לא פגשתי מעולם פנים אל פנים, גוף מול גוף.
חייכנו אחד לשני ואמרנו שלום. ולא יותר.
לאט לאט אני אוסף אישורים לקיומם הפיזי של אנשים שאני פוגש באינטרנט.
הרבה פעמים יש לי יותר לדבר איתם כשאנחנו לא נמצאים באותו מרחב פיזי.
אני לא מרגיש צורך להוציא הרבה כסף ולחצות אוקיינוסים כדי להיות באותו מרחב פיזי עם אנשים, דברים ונופים.
השהייה הבו זמנית במרחב הפיזי היא בשבילי בונוס, לא העיקר.
כדי לדבר עם אנשים (במיוחד אחד על אחד, או בקצה השני של הספקטרום, קהילה) האיטרנט על שלל אפשרויותיו, מייתר את חציית האוקיאנוסים. בכדי לדבר עם קבוצה קטנה, בחדר אחד, עם קשר עיין, צריך עדיין ליסוע (אני בקליפורניה בשבוע הבא…). גם זה מישתנה (http://www.musion.co.uk/Cisco_TelePresence.html).
וגם בשביל לראות והיות במקומות מעבר לאוקיאנוס צריך עדיין ליסוע אליהם.
יפה אמרת.
ואומר יותר: לפעמים עדיף שלא לפגוש. ממילא קשה לעמוד בהוצאות על מתנות יום-הולדת לאנשים. באינטרנט, לפחות, נמנע ממך כאב הראש הזה.
אני מסתכנת פה בלהיות לא פופולארית, אבל זה לא הרבה פחות כיף? כאילו אני מבינה לגמרי את הערך של חברות מתווכת מסך. לגמרי מבינה. אבל מפגש אישי הוא גם נורא כיף. אין לי הרבה דוגמאות לאנשים שאני בקשר אינטנסיבי איתם ברשת שלא פגשתי בחיים, אבל נגיד זוש, שהרבה זמן לא נפגשנו והיינו בקשר, היא בחורה שלא מפתלת אצבעות בדיבורה. היית מאמין לזה מהכתיבה שלה? אני לא הייתי מאמינה. והנה, נפגשנו, והבחורה לא מפתלת אצבעות כלל. אפילו לא קצת. ועם כמה שלפעמים המסך מונע מבוכה וטרחה, לפעמים זה גם כיף לגעת בריחות ובפיתול האצבעות, לא?
אנחנו לא מוצאים את עצמנו בפוסט האני הזה. (סתם)
מיטל – נראה שחנן מתכוון לשהייה עם אנשים במובן הפסיבי (אישור הקיום או מה שזה לא יהיה), ולא האקטיבי (להיפגש ולדבר).
קצת קשה לחצות אוקיינוס כשאתה חי בתוכו.
אין כמו לחצות אוקיינוסים, בעיקר תוך כדי שחיית גב בעיניים עצומות בלילה דל ירח ועתיר לווייתנים.
(ואה, שנים של אימון באי פיתול אצבעות השתלמו סופסוף!)
תזכורת לאישור פיזי לקיומם של אנשים
"איך אנחנו נראים" בבלוגפרנס 2007
http://www.youtube.com/watch?v=wy9frg492Ao
אנשים חושבים שלמחזר משכנתא היום זה כמו לחצות אוקיינוסים, מזל שבפועל זה לא נכון