"הייתי אתמול בחנות ספרים, וראיתי שם את 'המדע החדש' של ויקו", אמר לי פעם ליכטש, "ידעתי שאני לא אקרא את זה בקרוב, אבל הפיתוי לקנות היה בלתי נסבל". "הקריטריון שלי, מהבחינה הזו, הוא די פשוט," עניתי. "אם לבורחס יש את זה בספריה, זה צריך להיות גם אצלי". למחרת הוא קנה את הספר. אני גם.
"ספר הזן של ג'וֹשוּ" הוא אחד מאותם ספרים. יש שוק שלם של ספרים, שקהל הלקוחות שלו מורכב מפטישיסטים של תרבות, אנשים שספרייתם מורכבת מספרים ש"מן הראוי" שיהיה להם. אין בכך רע. אני כזה, וסביר להניח שגם האנשים שיקנו את "ספר הזן של ג'ושו" הם כאלה. הם יחזיקו את הספר בספריה, ימוללו מעט את דפיו הנאים (כריכה קשה, סימניה בילט-אין), ואולי אפילו יקראו את כולו. אחר כך יעבור הספר אחר כבוד לעולם שיחות הסלון, והשם ג'ושו יקשט אנקדוטות על הסינים המשונים הללו. ככה זה.
ג'ושו הקליד: WTF
"נזיר שאל, 'מילתו של ג'ושו – מהי?'
ג'ושו אמר, 'אין אפילו חצי מילה'.
הנזיר אמר, 'מורי, אבל האם אינך כאן?'
ג'ושו אמר, 'אינני מילה'".
הבנתם? סביר להניח שלא. ג'ושו אינו מסוג הנזירים שמתאמצים מדי להבהיר את עצמם. הוא סתום, והוא סתום במכוון. בכדי להבין, יהיה עליכם להבין קצת זן, וכנראה שגם זה לא יעזור יותר מדי. גם ההקדמה אינה מסייעת במיוחד, וההערות, שמשבצות חלק מקטעי הספר, ממשיכות באותו קו של ג'ושו.
ציטוט שהיה באמת:
"מישהו שאל, 'הירח המלא באמצע השמים – מה מקור אורו?'
ג'ושו אמר, 'מה מקור הירח?'הערה: מה מקורה של ההערה הזאת?"
ג'ושו מוזר. הוא מוזר בכוונה. הוא מוזר כי אחד מעמודי התווך של זן הוא חשד נורא במילים. אחת מנקודות המוצא של הבודהיזם, היא שהעולם משתנה תמיד, ושכל "דבר" בו קשור לכל "דבר" אחר. אם זה המצב – ואין שום סיבה להניח אחרת – המילים מטעות אותנו. הן מחלקות את העולם לחלקים, ומניחות שיש לכל חלק כזה מהות משלו. אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו בעולם. אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר. השפה מבלבלת, ומי שלא מאמין בכך, מוזמן להמשיך להתחבט עם שאר הפילוסופים של תרבות המערב ב"בעיית העצם".
זו אחת מהסיבות לחוסר הבהירות של הספר הזה. אם זן חשדן כלפי מילים, ג'ושו חשדן פי כמה. הוא מדבר, אך בורר מילים; מדבר, ומעדיף שלא.
וזו הסיבה השניה: זן הוא לא פילוסופיה; הוא פרקטיקה. הוא נועד להביא אותך להארה, להפנמת האמיתות הבסיסיות לגבי העולם, לא רק לידיעה שכלית שלהן. לכן הסתימוּת. אם תבינו מיד, תבינו הבנה שכלית. הסתימות מאפשרת לקטעים הקצרים הללו לתפקד כפצצת זמן קוגניטיבית. אינך אמור להבין; קודם עליך להתגלגל עמם מעט. יום אחד תבין, והקוּאן הקצרצר יתפוצץ לך במוח, וכשזה יקרה, אולי זו לא תהיה הבנה מילולית. כך הגיע להארה ג'ושו עצמו.
בריון רוחני
ב"איך עושים דברים עם מילים" (רסלינג. תרגום: גיא אלגת), אוסף הרצאות של ג'ון אוסטין, מפנה אוסטין זרקור לסוג דיבור, שעד אז נעלם מעין. הוא מכנה אותו "מבע ביצועי" – דיבור שלא נועד לתאר דבר מה, אלא לבצע פעולה. כומר שמכריז על זוג כנשוי; הורים שמכנים את ילדם בשם; אדם שמתערב על דבר מה – כל אלו הן פעולות שמתבצעות באמצעות מילים. עצם הבעת המילים, היא הפעולה.
במובן מסוים, אפשר להתייחס לאוסף הקוּאנים הנ"ל כצרור מבעים ביצועיים. אך אם ברוב הדוגמאות של אוסטין, המבע הביצועי פירושו פשוט לכנות משהו בשם, אצל ג'ושו שמור למילים תפקיד אחר. ג'ושו לא מנסה לתאר את ההארה – התיאור פירושו לעבור מהעולם עצמו לעולם המושגים המופשטים, לעולם המילים – הוא מנסה לעורר אותה. "מה משמעות 'אם תחזור אל המקור, תשיג את האמת'?" שואל אותו מישהו. "אם הייתי עונה לך," משיב ג'ושו, "לא הייתי ראוי לאמונך" (ספר הזן של ג'ושו, 342).
ג'ושו, במילים אחרות, הוא בריון רוחני. מילים הן רק חלק מקשת התנהגויות שלמה, שכל מטרתה היא ניתוץ המופשט לטובת הקונקרטי. כדי להצליח לעשות זאת, הוא חייב לצאת מהמסגרת ששאלות הנזירים כופות עליו. לכן הוא עונה תשובות שונות לאותן השאלות; לכן הוא עונה שלא לעניין; לכן הוא צוחק.
פתאום, אחרי כ-100 עמודים
אבל גם ג'ושו, כאשר הגיע להארה, כבר תרגל זן. סביר להניח שגם יואל הופמן, שתרגם את הספר מסינית לאנגלית (דרור בורשטיין תרגם לעברית מהתרגום האנגלי) והוסיף את ההערות, מכיר את הנושא. כנראה שזה לא נכון לגבי רוב קהל היעד של ספר זה. בשבילם, הספר יהיה אסופת חידות חסרת פשר, הבל סיני מתמשך.
ג'ושו נטוע עמוק בתוך עולם אחר, עמוס רמיזות למשלים של הבודהה ולסוטרות בודהיסטיות. חשוב מכך, הטקסט שקוע עמוק בתוך כמה משאלות היסוד של הזן-בודהיזם: כיצד ניתן להגיע להארה שהיא חסרת תשוקות, אם אתה משתוקק להגיע להארה? כיצד ניתן להשתמש בשפה, מבלי להיתפס לעולם האבחנות? מהי ה"דרך", ואיך ניתן לפסוע בה? כל הדברים הללו מרחפים שם, מעל כל דיאלוג. לעתים ההערות מועילות מאוד, לעתים לא. והאמת, אולי זה לא משנה. כי גם נזיריו של ג'ושו, שלא חסר להם רקע בבודהיזם, לא תמיד מצליחים להבין. וכי קריאה בספר הזה, גם כשלא מבינים, בונה דבר מה. פתאום, אחרי כ-100 עמודים, הקואנים הללו מצטברים לכדי תחושה של סדר. וגם אם אינך מבין קטע מסוים, משהו בו מתחיל לדגדג מוכר, כמעט הגיוני.
קטע זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בנענע 10. אני לא לגמרי מרוצה ממנו, כי יש עוד המון לומר, ופחדתי לחרוג ממגבלת המילים ומהדד-ליין. דיון יתקבל בברכה.
יופי של פוסט. לדעתי, ברגע שאתה קולט את ההיגיון הבסיסי של הקואנים האלה, אתה יותר ויותר מבין שהם למעשה פשוטים נורא. זה אתה זה שרגיל להסתבכות במלים, הגדרות וקטגוריות וכשאתה מחפש את ההסתבכות במקום שבו היא איננה נמצאת, באופן טבעי אתה נתקל בדרך ללא מוצא. מבוי סתום.
לא מבינה כלום בדברים האלו. אבל אחלה פוסט.
הצלחת לשכנע אותי שזה הספר הכי חשוב שעדיין לא קראתי.
עבורי עצם המפגש (הרפיטטיבי כשאתה קורא ספר כזה) עם נקודת מבט שכל-כך מתנגדת לקיבעונות שאתה מכיר, עובדת עלי כמו מין שטיפת מוח מבורכת. זהו כנראה אפקט "עמוד 100", מתישהו המוח מפסיק להלחם ומתחיל להבין.
הבעיה שזה אפקט קצר טווח (בהקשר קריאת הספר), לפעמים מספיקה שעה אחת בלבד של חוסר תרגול והמוח מיד קופץ חזרה לתצורה המקורית שלו.
לא כולם פשוטים כל כך. חלק מהקואנים האלה הם ויכוחים פילוסופיים מרומזים, שקשה עד בלתי אפשרי להבינם ללא התערבותו של יואל הופמן. אבל כן, רבים מהם ניתנים להבנה, ברגע שקולטים את העיקרון.
אהבתי את "אפקט עמוד 100". יתכן שהוא קצר טווח, אבל אני מניח שבליווי אימון מסוים, ניתן להאריך אותו. וכן, זה ספר נהדר.
אתמול ישבתי בבית קפה בעמק רפאים בירושלים, וכתבתי על הצד הריק של כרטיס אוטובוס שאני צריך לטלפן לציפר ולהציע לו לכתוב על הספר הזה. ומה רציתי לכתוב? מה שכתבת. כלומר לבד משבחים לג'ושו, הופמן ובורנשטיין, לכתוב על העובדה המצחיקה שהספר הזה הוא רב מכר, בעוד שברור שרוב רובם של קוניו (ודוק: לא 'קוראיו') לא ממש יוכלו להבין או להתעמק בו, ואפילו לא ממש איכפת להם מזה. נותר לי אם כך רק לברך אותך על יכולת קריאת המחשבות המפותחת שרכשת
אין לך מושג איך חששתי מהתגובה שלך
וגם לעצם העניין, יופי של מאמר. וב שהוא לא הוגבל לקוראי נענע. גם הקישור לג'ון אוסטין פוקח עיניים, ועליו לצערי לא חשבתי.
מגניב. תודה.
כן, לאחר ההקראה הקצרה שהבאת לי אין לי ברירה אלא להסכים.
כנראה אני סתם לא מבין, בור ועם הארץ, אבל זה נראה לי סתם משחק מילים. ואני אומר סתם, לא משחק מילים משעשע, או יפה, או אלגנטי. סתם גיבוב חסר משמעות עם התימרות ל"הבנה" כלשהי שכמובן נעלמת מהקורא.
אני חושב שזה סתם משחק מלים באותה מידה שמגריט הוא סתם התחכמות. יש הקשר לקואנים הללו, והוא קריטי. למרות שאפשר להניח שמדובר במשחקי מלים ששרדו בזכות המאמץ הפרשני הקולקטיבי של הקוראים, אני לא חושב שיש סיבה להניח זאת. וגם לו היתה, המאמץ הפרשני הקולקטיבי הנ"ל מוסיף למשחק המלים הזה עומק ממשי, שהופך אותו לראוי בזכות עצמו.
האם "מבע ביצועי" זה תרגום ל-speech act (לא מכיר את אוסטין חוץ מהשם, אבל לג'ון סרל יש ספר בשם הזה, שכמובן לא קראתי). לעזאזל, כמה שזן-בודהיזם דומה לויטגנשטיין. מישהו שמבין בזה לא יכול לכתוב על זה פוסט?
כן, סרל המשיך את אוסטין. ולגבי ויטגנשטיין, אני באמת לא יודע.
נ.ב.
צריך היה להיות כתוב: ולגבי ויטגנשטיין אני באמת לא יודע, אבל הבקשה שלך מגניבה לאללה.
הרי לכם קואן שאני מבינה:
אישה אחת באה לגו'שו וביקשה שיספר לה את האמת שמעולם לא נשמעה.
ג'ושו אמר: הסיר שעל האש נכרח
הזקנה: אינך מתכוון לענות לשאלתי?
ג'ושו צחק
(כשתתיאשו אני מוכנה לחלוק את מסקנותי)
אני מבין שזה היה קצת יומרני לכתוב רק את השם הפרטי שלי (למרות מיעוט הסיונים הגברים, אבל זה עדיין מבלבל). אז אוסיף פ. לא התאפקתי מלהוסיף עוד כמה מילים על זה: חוץ מהעובדה שאני די בטוח שבידרמן עשה פעם קישור מפורש בין בודהיזם לויטגנשטיין בקורס המבוא המהולל שלו, אז ה"חשדנות כלפי מילים" הזכירה לי ממש את ויטג' (המאוחר), שלא היה חשדן כלפי המילים עצמן, אלא רק כלפי הדרך שבה משתמשים בהן בדיון הפילוסופי. הוא חלק על הרעיון שלמילים יש הגדרה ברורה ומתוחמת, וסבר כי תפיסה זו מביאה לידי טעויות (בעיות/פליאות) פילוסופיות, בעיות שניתן לפתור על ידי התבוננות בשימושים שונים של מילים. נראה כי הזן-בודהיזם סבור כי למילים דווקא יש הגדרה מתוחמת כזו, וזו בדיוק הסיבה שהשפה איננה מתאימה לתיאור המציאות, שהיא רק רצף של חוויות משתנות. כלומר, יש כאן סוג של הסכמה מתוך חוסר הסכמה. ויטג', לעומת זאת, נראה לי, לא יכול לקבל אמירות בודהיסטיות על מה ש"קיים באמת", מכיוון שהוא דוחה כל שיח מטפיזי, וסבור כי כבר בתוך השפה שלנו טבועה "צורת חיים" מסויימת שאין לנו דרך להתעלות עליה (משחק הלשון קובע מה יש). אי אפשר להגיע להארה.
אתה באמת חושב שאם אני סתם אמציא מספר אמרות באותה תבנית, ואשים אותן יחד עם אמרה של ג'ושו – אתה תצליח להבחין בה?
נשמע לי ניסוי מגניב
יאללה.
נזיר שאל את ג'ושו: האם לכל דבר יש סוף?
ג'ושו אמר : לכל דבר יש סוף והתחלה.
הנזיר אמר: ומתי סוף זה?
ג'ושו אמר : מאחוריך.
נזיר שאל את ג'ושו: כיצד אהיה יותר כמוך?
ג'ושו אמר : לך הביתה.
הנזיר אמר: ואיפה הבית?
ג'ושו אמר : לבש נעלייך וצא החוצה.
הנזיר אמר: האם לפנות מזרח או מערב?
ג'ושו אמר : עץ האלון יפה.
נזיר שאל את ג'ושו: האם לך יש את טבעו של הבודהה?
ג'ושו אמר : מיהו אני?
נזיר שאל את ג'ושו : האם לעץ האלון יש את טבעו של הבודהה?
ג'ושו אמר : כן, יש לו.
הנזיר אמר: מתי קיבל עץ האלון את טבעו של הבודהה?
ג'ושו אמר : חכה עד שהיקום יתמוטט.
הנזיר אמר: ומתי היקום יתמוטט?
ג'ושו אמר : חכה שעץ האלון יקבל את טבעו של הבודהה.
נזיר שאל את ג'ושו: כיצד הכלב מזהה את אדונו?
ג'ושו אמר : התרנגולת מטילה ביצים.
זה היה שלי.
רשימה יפה וקולעת. אני חייב לומר שהקריאה הולידה בי את הצורך ליצור אימרות ג'ושו אשר כל תפקידן הוא להצחיק אותי.
נזיר שאל: מבלי להצביע על שום דרך, כיצד ניתן להבין את ההארה?
ג'ושו ענה: ומניין לך שיש דרך?
הנזיר ענה: אתה לא בסדר.
בתגובה לכך גירבץ ג'ושו.
הנזיר פרץ בבכי.
הערה: הנזיר לא הבין את כוונתו של ג'ושו אשר רמז שרק במקום ששורר בו ריק, הכל ישנו.
יואל הופמן תירגם את הספר מיפנית(!) לא מסינית…
יש ספרים נוספים , בקו החשיבה הזה שאתה / אתם, ממליצים , מכירים ?
תודה
אין לתאר במילים (!) כמה מענג היה עבורי להיתקל בכזה פוסט, שמציב פילוסופיה על ראש שמחתו. שמתי כאן סימן קריאה כי זה בדיוק חלק מה"מסר" החשדני של הספר ביחס למילים. אין לתאר במילים, כיוון שהחוויה – במקרה הזה, שלי – תמיד ובעיקרון אינה תואמת את המילים שבהן אשתמש לתאר אותה.
קודם כל, ד', הספר אכן תורגם מסינית ולא מיפנית. על אף שהזן באמת מזוהה עם יפן, הרי שג'ושו התגורר בצפון סין, כפי שמצוין בכריכת הספר, ו"חי מאה ועשרים שנה".
חוצמזה, איתמר שלתיאל, תיארת בצורה יפה, זהירה ומעניינת את הרפתקת הקריאה שלך, שנבנתה במהלך הקריאה והתחדדה לקראת הסוף, שבו פתאום הרגשת סדר ולוגיקה.
רק רוצה להעיר לגבי המשפט שכתבת: 'אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו . אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר'. מבחינה זנית-בודהיסטית, אפילו הקביעה שיש חומר היא שגויה (או חסרת משמעות), כי הבודהיסט לא חושב שיש חומר בניגוד למשל לרוח, או לאנרגיה… הוא לא חושב ככה בכלל. הוא פשוט חושב שמה שיש, יש. וזהו. הוא לא אוהב את כל ההגדרות האלה. ואתה החלפת כאן הגדרה (יש כיסא) בהגדרה (יש חומר).
בנוסף, שמתי לב לעובדה פרדוקסלית שמצאה חן בעיניי. וכאן אני רוצה לכפור בטענה שלך שגם אם תדע משהו על זן, זה לא יעזור לך. לדעתי, דווקא אם אתה *יודע* דבר מה על זן בודהיזם (כמובן, כאן צריך לשאול האם אנחנו יודעים דבר מה על משהו בכלל… אבל לצורך העניין אני משתמשת פרגמטית בשפת הדיבור הטריביאלית שלנו), דווקא אז יש לך סיכוי גבוה יותר להנות מקריאה של הסיפורים הקצרצרים הללו. כי מי ששמע קצת אפילו על היחסים בין השפה לעולם, בין הידע התיאורטי לידע פרקטי, בין השאיפה לבין ההגשמה, ירגיש שהסתימות הופכת לצלולה יותר ויותר.
התגובות שמנסות להציג את הטקסט כנון סנס לא פוגעות בערך שלו. ג'ושו מציג את עצמו אחרי הכל כנון סנס, אם הסנס הוא הדרך הרגילה והנוקשה שבה משתמשים בשפה. אבל הכותבים של תגובות כאלה פשוט לא הבינו שום דבר. והם מודים בזה.
למה זה פרדוקסלי במידה מסוימת? מפני שהמטרה של הזן היא להראות שהחוכמה הרבה אינה חוכמה של תיאורטיקן, שמבין את הזן בודהיזם בגלל שלקח קורס מהולל של בידרמן או קרא על הנושא, אלא חוכמתו של הפרקטיקן, זה שכבר שכח את כל החוקים האלה. ובמקרה שלנו, דווקא הפרקטיקן הולך לאיבוד.