הגיע הזמן שיספרו לכם: האינטרנט יטה את הכף האלקטורלית, ויגרום למצביעים לעבור לשמאל. אמנם, לא רואים כרגע אף סימן לזה בשטח, אבל זה יקרה. זה יקרה בגלל לינקים, בגלל המבנה הביזורי של הרשת; זה יקרה כי חוויית הקריאה ברשת דומה, בבסיסה, למהלך הדקונסטרוקציה של דרידה. ומי שחושב כמו ז'אק דרידה לא יכול להיות שמרן.
את הטיעון הנ"ל תוכלו למצוא במאמר של פיטר לורי ב-Ctheory, והגעתי אליו דרך הקולקטיב האחרון. אני מספר זאת כי הקישור למאמר, בהקשר זה, חשוב. הנה לכם הוכחה לממד הדקונסטרוקטיבי של הרשת, הקיפוץ מאתר לאתר. איתמר קורא א', רואה קישור וקופץ לב'. אח, חיי הפיראטים הם כה נפלאים.
התיאוריה הזו אינה חדשה לגמרי. גם ג'ורג' לנדאו, ב-"hypertext 2.0", מזכיר את דרידה, וטוען שהרשת מגשימה את חלומות הפוסט-סטרוקטרליסטים על טקסט חסר גבולות וחסר סמכות, שניתן לנוע אליו והחוצה ממנו, שקריאה בו לעולם לא מסתיימת באמת, כי אין דבר כזה "המילה האחרונה".
כמה חבל, אם כן, שהתיאוריה הזו לא מחזיקה מים. לא הייתי טורח להגיב עליה לולא העדנה המסוימת שהיא זוכה לה בקרב כמה מרצים לספרות ולולא, ספציפית, התזה שלי נוגעת בנושא קרוב.
התזה של לורי מתבססת על אינטרטקסטואליות, התייחסות של טקסטים לטקסטים אחרים. אמנם, אף אחד לא חיכה לאינטרנט כדי ליצור יצירות אינטרטקסטואליות – כל ביבליוגרפיה היא אינטרטקסט – אבל הרשת בכל זאת הגדילה בדרמטיות את הנגישות של טקסטים נרמזים. במלים אחרות, אנחנו לא צריכים עוד לצאת החוצה, אל הספרייה הציבורית הבלתי מתוחזקת, ולחפש את טקסט המקור, שהספר שקראנו התייחס אליו. יותר מכך, מלבד מקרים נדירים, ברשת אנחנו יודעים תמיד לאיזה טקסט מתייחס מה שאנחנו קוראים. כל מה שצריך זה ללחוץ על קישור, והטקסט הנרמז מופיע.
הרחבה לא נחוצה באמת, מותר לדלג
אינטרטקסטואליות תמיד היתה חביבתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, והדקונסטרוקציוניסטים בכללם. היא עובדת היטב עם תיאוריות שמאמינות באינסופיות הפוטנציאלית של תהליך הקריאה, ובכך שכל טקסט הוא היבריד של ציטוטים, יציר כלאיים של התרבות, פרום לנצח. למעשה, המונח "אינטרטקסטואליות" הומצא על ידי קריסטבה, ובשימוש המקורי בו הוא מתאר את מערך הקודים והסמלים שנמצא בכל טקסט וטקסט. במובן זה, כל טקסט הוא אינטרטקסטואלי, מאחר שקריסטבה מרחיבה עד אובדן משמעות את המושג "טקסט". אם טקסט הוא גם קוד (נניח: השפה העברית) וגם טקסט במובנו המקורי (נניח: "החטא ועונשו"), אזי כל טקסט הוא תמיד אינטרטקסט – הוא מכיל אינספור ציטוטים של טקסטים אחרים, של קודים שונים, של חומרי עולם החיצוניים לו. מכאן שטקסט אינו יצירה סגורה ואוטונומית, דבר מה יחידני, אלא מארג של טקסטים קודמים.
אם נדמה לכם שכל זה הוא רק משחק במלים, אתם לא לגמרי לבד. פרדינן דה-סוסיר עשה פעם אבחנה בין לאנג לפארול, שעדיין שימושית מאוד. בשפה, לאנג הוא התחביר והלקסיקון, ואילו הפארול הוא המבע עצמו, הספציפי. אם נרחיב קצת את המונח הזה, לאנג הוא אוסף הכללים הסמיוטיים שעומד ביסוד הפארול, המבע הנתון. "החטא ועונשו" משלב בין לאנגים שונים: השפה הרוסית, כללי הנימוס ברוסיה של המאה ה-19, מערך התפקידים בבירוקרטיה של רוסיה הצארית וכו'. ועדיין, "החטא ועונשו" הוא מבע אחד. הוא לא "מארג של ציטוטים" במובן שבו אנו רגילים לחשוב על ציטוטים, כפארול המתייחס לפארול, מבע ספציפי המתייחס למבע ספציפי. אמנם משמשים בו קודים שונים, שנובעים ברובם מידע העולם שלנו ולא מהספר עצמו, אבל על זה ניתן רק לומר "Well, Duh!".
וחזרה לנושא
לורי אמנם יודע לצטט את דה-סוסיר ודרידה, הוא גם יודע לומר "HTML”, ועדיין לא נראה שהוא לגמרי סגור על אף אחד מהנושאים הללו. סביר להניח שהוא קרא את דה-סוסיר דרך דרידה, ואת דרידה דרך איגלטון, אבל באמת שאין לי כוח להיכנס לזה (ובתכלס, אני מבין אותו. ניסיתי לקרוא דרידה, בחיי). מה שחשוב כאן הוא הקונספציה של הרשת ככלי דקונסטרוקציוניסטי, שמעודד מעבר מטקסט לטקסט, ומנטרל את הסמכותיות והבלעדיות של כל טקסט. במילותיו של לורי:
“The content available online is much less important than the manner in which it is delivered, indeed, the way the Web is structured. Its influence is structural rather than informational, and its structure is agnostic. For that reason, parental controls of the sort that AOL can offer gives no comfort to conservatives. It's not that Johnny will Google "hardcore" or "T&A" rather than "family values;" rather, it's that Johnny will come to think, consciously or not, of everything he reads as linked, associative and contingent. He will be disinclined to accept the authority of any text, whether religious, political or artistic, since he has learned that there is no such thing as the last word, or indeed even a series of words that do not link, in some way, to some other text or game. For those who grow up reading online, reading will come to seem a game, one that endlessly plays out in unlimited directions. The web, in providing link after associative link, commentary upon every picture and paragraph, allows, indeed requires, users to engage in a postmodernist inquiry”.
ועכשיו שאלו את עצמכם, מבין ששת הקישורים שמשובצים בפוסט הזה, על כמה לחצתם? ואם לחצתם, האם פתחתם אותם בטאב חדש והמשכתם לקרוא את הפוסט, או שעברתם היישר אליהם, ונקלעתם למשחק המסמנים האינסופי?
הניחוש שלי הוא שלא לחצתם אפילו על אחד מהלינקים. מטיבי הלכת אולי פתחו את המאמר של לורי בטאב חדש, אבל סביר להניח שהם לא התחילו אפילו לקרוא אותו עדיין. הניחוש שלי טוב כשלכם, אבל לי יש גם סטטיסטיקות. גוגל אנליטיקס, יברכו האלוהים, מאפשר בדיקה של כמות הכניסות לקישורים. קבלו את התמונה הבאה, שמנתחת חלק מהפוסט של נמרוד ברנע:
7.25 אחוזים מהקוראים לחצו על הקישור "כתבו פוסט". שאר הקישורים לא נלחצו, מלבד הכותרת של הפוסט. מספר המקליקים קטן כאשר בודקים את כמות הלחיצות ביחס לאנשים שקראו את הפוסט, ולא את הבלוג בכללותו – רק 2.04 אחוזים.
אז איפה בדיוק משחק המסמנים? המעבר מטקסט לטקסט? קיים, אבל בקושי. זה לא שאנשים לא לוחצים, הם לוחצים, אבל הם מעדיפים לקרוא, כנראה, טקסט בשלמותו. גרוע מכך, גם אנשים שלוחצים על קישורים ממשמעים אותם, בחלק ניכר מהמקרים, ביחס לטקסט המקשר. הם מנסים למצוא את הקשר שבין הקישור למקושר.
קישורים הם צורה משונה וחדשה של אינטרטקסטואליות, במובן הרגיל (פארול לפארול). בעבר, היינו מזהים רמיזה או התייחסות אינטרטקסטואלית באמצעות סמנים בטקסט המקשר. בכלליות, הטקסט היה מכיל מלים, תחביר או מבנה עלילתי הדומים לטקסט שאליו הוא מתייחס. בציטוט, למשל, מקבץ מלים מסוים הוא זהה לזה שבטקסט אחר. הדבר היחיד שמשתנה הוא ההקשר. ברמיזות יותר עדינות הדמיון יכול להיות חמקמק יותר, אך הוא עדיין שם. הסופר, בסך הכל, רוצה שיבינו את הרמיזה. בקישורים ברשת המצב שונה. נוסף לנו סמן נוסף, ויזואלי. קונבנציונלית, קישורים מודגשים באמצעות צבע גופן שונה וקו תחתון. עכשיו אין צורך ליצור אנלוגיה טקסטואלית בין הטקסטים, אפשר לשים לינק מתחת לכל מילה או משפט, ולקוות לטוב.
אבל בני אדם, מסתבר, פועלים אחרת. הם יוצרים קישורים מסביב למלים שאומרות דבר מה אודות הטקסט המקושר. ראו את המילים "הפוסט של נמרוד ברנע". הקישור שלעיל מוביל לפוסט של נמרוד ברנע. לא מאוד מפתיע, ובכל זאת. אנחנו משבצים המון קישורים בטקסטים מקוונים, ועדיין הקישורים הללו משועבדים להיגיון הטקסט המקשר, ומובנים ביחס אליו. כאשר לחצתי על הקישור למאמר של לורי, עשיתי זאת כי הנחתי שהקולקטיב יספק לי חומר קריאה מעניין. כאשר קראתי את המאמר, תהיתי אם אורי ברוכין מסכים עם הנאמר בו. לא פצחתי במחול מסמנים סוער, ולא איבדתי אמון בסמכות המקור. פשוט עברתי לקרוא עוד טקסט.
הסיבה לכך היא שאנו בני אדם. כבני אדם, קשה לנו עם "מות המחבר" ועם התייחסות לטקסט כטקסט בלבד. כבני אדם, אנחנו מחפשים את האנושי. האנתרופומורפיזם שלנו לא נעצר באלים בבליים ובמשלי קרילוב, הוא חודר מבעד לרוב הקטגוריות המנטאליות שלנו. אנו מדברים על "רגלי ההר", מייחסים מחוות אנושיות לחיות ומתייחסים למדינות כאל בני אדם (לחצו על הקישור הזה, הוא באמת שווה). ההתייחסות לטקסט כאל יציר בודד, חסר מחבר, לא רק פותח אותו לאינסוף קריאות שונות (ומכאן הופך אותו לבלתי יעיל), הוא מנוגד לאינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. והאינטרנט לא ישנה את זה.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
יפה אמרת.
יפה אמרת.
כעת, יש לי שאלה: אתה לא חושב שהאינטרנט משפיע כלל על לינאריות הקריאה?
זו נשמעת כמו שאלה מכשילה, אבל התשובה היא לא. לפחות בינתיים.
ותשובה יותר מורכבת: כן, אבל לא בקטן. כלומר, הרשת מעמידה זה לצד זה טקסטים מזמנים שונים, ובמובן הזה ניתן לומר שישנה לינאריות שמופרעת. גם היכולת לעדכן טקסטים קודמים מאפשרת יצירת פרדוקסים בשקל (טקסטים שמפנים לעצמם וכו'). עם זאת, בקריאה עצמה, במעבר העיניים ממילה למילה, לא נראה לי שיש שינוי אמיתי. כאמור, לא לחינם אימץ אקספלורר 7 את הטאבים של הפיירפוקס – אנשים לא רוצים לעזוב את הטקסט שהם קוראים עם כל לינק שמופיע בדרך.
טוב, לדעתי, האופציה הזו, של אינטרטקסטואליות, שמונחת תמיד מול העיניים, כן משנה את לינאריות הקריאה. לא הייתי נסחפת לדה-קונסטרוקציה מתמדת. ובטח לא לדםוסים פוליטיים. אבל אנשי אינטרנט, שכבר מביים טוב יותר את המדיום, עוברים בין לינקים ביתר קלות. ואתה יודע איך אני יודעת את זה? כי זה משפיע גם על האופן שאני קוראת טקסטים אקדמיים, למשל.
פתיחת טאב חדש, גם אם אינה משנה לחלוטין את לינאריות הקריאה, כן מעידה על הזמינות של הטקסטים האחרים. וזמינות גדולה יותר מזמנת שינוי בהרגלי הקריאה.
אני עובר מתמיד בין לינקים, ועדיין נוטה לסיים טקסטים שהתחלתי לקרוא. אז אני לא בטוח שהלינאריות היא זו שמשתנה.
זמינות גדולה יותר היא נתון ברשת, אין צורך בפתיחת טאב חדש כדי להעיד עליה. אבל למרות הזמינות הזו, רק אחוז זעום מהקוראים מנצלים אותה.
זה, אגב, לא חייב להיות כך. אנשים יכולים לגרום לקישור להיות מפתה יותר, בכל מיני אמצעים. כלים כמו snap כן "פורמים" במשהו את חוויית הטקסט הנקרא. ועדיין, הנקודה החשובה היא שאנשים מעבדים את הטקסטים הללו ביחס לטקסטים המקשרים. הם תוהים מדוע מקום א' קישר למקום ב', וכן הלאה.
את יודעת מה, אל תשאלי אותי. שאלי את גוגל. זה גם ההיגיון שמאחורי המנגנון שלו.
אין לבלבל בין ההיגיון של קישור לבין האופן שבו הוא משפיע על הקריאה.
זה שהקישור עונה על "ההגיון הישן של אינטרטקסטואליות" לא אומר שהוא לא משנה את הרגלי הקריאה.
אני לא בטוח שאני מבין למה את מתכוונת ב"הרגלי הקריאה". אין ספק שהרגלי קריאה משתנים, השאלה אילו מהם, ובאיזה דרך. האם הקריאה הלינארית השתנתה? לא נראה לי.
בוא נגיד ככה: כבר קרה לי שעזבתי מאמר באמצע כדי ללכת לחבר שלו, שאליו קישרו. זה לא קורה לי אף פעם בספר.
עד כמה התופעה הזו רווחת? היא כנראה לא רווחת. אבל אני מאמינה שהיא תהיה יותר ויותר.
בטח שזה קורה לך בספר. במיוחד בספרים משעממים.
בוא נגיד את זה ככה: סביר להניח שגם אם אנו קופצים מדי פעם ממאמר למאמר, אנו עדיין לא מבצעים יותר משתי קפיצות. אלא אם כן אנו לא קוראים באמת. וגם כאשר אנו עושים קפיצות מהסוג הזה, אנו לא באמת "פורמים" טקסט או נוטלים חלק במשחק המסמנים.
גם "פרימה" וגם "משחק המסמנים" הם בעיניי מטאפורות יפות, שבמציאות הן לא ממש קיימות.
אני החפרפרת הפוסט-מודרנית כזכור.
את אכן החפרפרת.
אני כבר לא בטוח על מה התווכחנו.
התווכחנו, בעצם, את הוויכוח שבין קריסטבה לאחיה האינטרטקסטואליסטים הפורמליסטים. בוויכוח הזה, אני הייתי קריסטבה. ואתה הפורמליסט. נראה לי שהצד שלך יותר מגניב. אם כי שלי צודק.
אני חושב שהפכת את התפקידים. מסורתית, קריסטבה טועה והפורמליסטים צודקים. אין מצב שזה השתנה דווקא עכשיו
ברור שהפכתי. איך לדעתך נהייתם מגניבים?
חשבתי שאנחנו מגניבים בדיפולט.
אתם רוסים.
אתם מגניבים רק ברטרו.
LOL!
אני מסכים עם איתמר שגם בין ספרים אנשים מדלגים לעתים. הרבה פחות מאשר באינטרנט, אבל ההבדל כמותי ולא איכותי — באינטרנט זה פשוט *הרבה* יותר נוח. על עצמי אני יכול להעיד שבמקרה הנדיר שבו ספר שאני קורא מפנה לטקסט אחר (הכוונה בעיקר לעיון וחומר אקדמי, כמובן), והטקסט האחר *זמין* ממש תחת היד, כלומר על המדף הסמוך, אני בהחלט פונה אליו לפעמים. מקרה נדיר עוד יותר הוא שטקסט אחד מפנה אל טקסט אחר *שמונח על השולחן, לידי, כבר פתוח בעמוד הנכון* — לא אגש להציץ? מקרה זה כמעט היפותטי מרוב שאינו סביר ונפוץ, אבל קישור ממוקד באינטרנט שקול לו, יותר מאשר לסתם הפניה לספר שלך-תמצא-אותו-עכשיו.
לדעתי, ההבדל הוא איכותי, והסיבה לכך שהתיאור שתיארת על הספר שבדיוק מונח לכף ידך הוא כל כך היפוטתי, שהוא גובל בבלתי קיים.
יפה אמרת.
כעת, גם יש לי שאלה: אתה לא חושב שהאינטרנט משפיע כלל על לינאריות הכתיבה?
כן, כל הדיון כאן הוא רציני ומבורך, אבל בסופו של דבר ששת הלינקים ששתלת בטקסט הם רק מראי-מקום (ארבעה מהם הם בסך הכל ע"ע אנציקלופדי ישן וטוב), וכבר כשהכנסת אותם ידעת שאף אחד לא ילחץ עליהם, או לפחות, שמבחינתך אין חשיבות לשאלה אם יילחצו או לא, כי הפוסט הזה, וגם הפוסט של נמרוד ברנע הם מאמרים. כאלה שיכלו להופיע גם בעיתון מודפס. השימוש שלכם במדיום הוא מוגבל, הוא (המדיום) מנוצל בעיקר כדי למשוך קוראים וכדי להשיג מיידיות תגובה, אבל הכתיבה נשארה אותה כתיבה לינארית. טקסט שנכתב לינארית ייקרא לינארית, בלי קשר למדיום.
כל זה לא בא לטעון בגנותכם, רובנו כותבים ככה, לפחות בינתיים. האמת שכבר כמה חודשים אני מסתובב עם תחושה לא נעימה בנושא הזה. קישורים הפכו בעיקר לכלי לקידום אתרים, לכל היותר לחלק מקוד אתי של מתן קרדיט, במקום ליצור כתיבה חדשה.
אבל אני משוכנע שכתיבה כזו תופיע, ושגם היא אגב, לא תפיל את בוש.
אני חושב, אבל, שאתה מגדיר את ה"אתגר" לטקסטואליות מסורתית לא נכון. האתגר הוא לא אמפירי, אלא תיאורטי: הרעיון הוא שאי אפשר להעניק פירוש למלוא הטקסט עם ההיפר, כי כל היפר מקושר אינטרטקקסטואלית לעוד היפר, וככה הטוטאליות של הטקסט, שעליך לנתח אם אתה רוצה להעניק לו פרשנות סמכותיות, היא בערך כל האינטרנט.
זו עדין שגיאה, אבל שגיאה מעודנת יותר, שדורשת תשובה פחות נחרצת.
הבהרת עמימות חבירי: יש לקרוא את השני והעמום כ"אי אפשר להעניק פרשנות למלוא הטקסט-עם-ההיפר"
עמימות *תחבירית*. ראבאק
אני מכיר את האתגר התיאורטי, הוא פשוט לא עובד באמת בעולם. והמאמר הספציפי הנ"ל מנסה לטעון טענה אודות העולם, ואודות השינוי בהרגלי הקריאה שלנו.
אני מאמין גדול בכתיבה חדשה, תומכת קישורים. לעזאזל, אני עושה על זה תזה. אבל אני חושב שהכתיבה הזו עדיין תיוותר לינארית, בדיוק כפי שטקסט מודפס ואינטרטקסטואלי הוא לינארי. אתה אולי תלחץ על לינק, אבל סביר להניח שהכותבים עצמם לא ירצו שתצא מהטקסט שלהם אל הלינק לפני שתסיים לקרוא.
ולעניין כתיבה מבוססת קישורים, לינקים נותנים לנו חופש אדיר. אנחנו כבר לא צריכים להשתמש באנלוגיות טקסטואליות כדי לקשר למקום מסוים, ומכאן שאנו יכולים לייצר אנלוגיה אד-הוק בין הטקסט המקשר לטקסט המקושר.
למה אני מתכוון: חשוב, למשל, על המשפט "אביו נרצח, אמו זנתה. ועכשיו הוא נוקם!". כשלעצמו, זה יכול להיות פרומו לסרט רע בערוץ 4. אם המלים הללו יקשרו לטקסט של "המלט" תקבל פרודיה.
כן, זה מזכיר לי את "בתור בן אדם אני מוכן לתת כתף.. אבל בתור בן-תמותה אין לי זמן לפעמים" של מאיר אריאל.
בסרט שעשו על דרידה ב-2002 הוא מראה את הספריה שלו, די גדולה. ואז הוא אומר (אני משחזר מהזכרון ומתרגם מאנגלית) "לא קראתי כמעט אף אחד מהספרים האלה. אבל קראתי שניים או שלושה מהם ממש ממש טוב". בדקונסטרוקציה, תמיד יש קריאה כפולה. הדקונסטרוקציה היא האימה שמציע הקווארק, היא האינסופיות האיומה שמתבטאת ב-IMPLOSION, בהתפוצצות פנימה, אל תוך המרחב האחר הזה.
הדקונסטרוקציה היא אכן רציפה בקריאה הראשונה. או יותר נכון נראטיבית. היא צריכה לזהות מבנים נראטיביים בטקסט. האינטרנט קשור לדקונסטרוקציה רק משום שהוא מקשה עליה את המלאכה עד לאינסוף, ובכך, כמובן, נענה בדיוק לקריאתה (כלומר, מנסה עד אינסוף להיענות לקריאתה, שאי אפשר לענות לה כמובן). קריאה אובססיבית כמו של דרידה היתה אולי עוקבת אחרי כל הלינקים, ומנסה למצוא בהם שיטה; כשהוא כותב על טקסט מסוים זה אומר שהוא כנראה הצליח, אבל במחיר. בגלל זה אני חושב שהוא כל-כך מאתגר לקריאה: כי הוא מתעקש לשלם את מחיר הכתיבה תוך כדי הכתיבה; דקונסטרוקציה אף פעם לא תהיה "כלי" או "מכשיר", ותמיד איזושהי עמימות שנוגעת ליחסו של האני עם האחר, דרך הטקסט, השפה, התווך.
אני לא מאמין ב"אדם", כי "האדם" זה מושג מסוכן. כמה זמן יש כתב? כמה זמן יש אינטרנט? האם הקריאה באמת לא השתנתה – – איך אפשר להגיד את זה? סטטיסטיקות הלינקים לא מודדות תהליכים של משמעות אצל מי שקורא, ולעבור טקסט שלם ולא ללחוץ בו על אף לינק עדיין לא מבטל את זה שהקוראים היו מודעים לאפשרות של הלינק, שהם לעיתים מוטרדים לגביה, שמספקים לעצמם סיבות של "למה לא". הלינק תמיד מהבהב כמו דליפה מברז שאין לנו את הסבלנות ללכת ולסגור, אבל הוא תמיד שם, וההיבהובים האלה מטרידים אותנו עם אינסופיותו של הטקסט. בזה יש להם חשיבות, לדעתי.
אז אני לא יודע לגבי "האדם". לא יודע מה יהיה בעוד אלף שנים של קריאה (וכתיבה!) היפר-לינקית, ולכן אני לא רוצה להגיד כל-כך מהר "אנחנו", כי זה כוללני מדי, או, טוטאלי מדי. כאן אפשר להזכיר את מקלוהן, ולהתווכח אם המדיום הוא באמת המסר או שלא.
אני מודה שאני מאמין שהמדיום תמיד יהיה לפחות חלק מהמסר, וזאת הנחת יסוד שלי.
(זה בלוג מעניין. יש מישהו/י מכם שלא גר/ה באיזור תל-אביב? סתם שאלה ירושלמית של קונ-טקסט)
ואין דבר כזה שקריסטבה טועה.
תודה לך שבאת. ותודה לך על התגובה.
אל תלך. חסרים פה אנשים שחושבים שקריסטבה צודקת.
(לשאלתך, לפחות אחד מן הכותבים שאני יודעת עליו אינו גר בתל אביב או בפרבריה. למרות שלהתהדר בו זה קצת להשוויץ בהומו המחמד. )
תודה מיטל. אני אחקור את הבלוג הזה יותר לעומק בשבועות הקרובים; יש לו מין הילה שהיא לגבי, לפחות במידת מה, מראה יותר מעורבות ממגניבות (בתור ירושלמי שבא מבאר-שבע אני ממש לא מעכל טוב מגניבות..)
עוד הומו מחמד להשוויץ בו
הפתיחה של הפוסט היתה מבטיחה אבל השאר? הלכתי לאיבוד.
חשבתי שאני אמצא כאן הפרכה (או אישור) של הקשר בין קריאה ובין שינוי עמדות.
לא מצאתי. יכול להיות שזה שם.
אולי זה כן שם ואפשר להסביר לי את זה במלים פשוטות? כי רק כאלה אני מבין.
תודה.
אני חושב שקריאה יכולה לגרום לשינוי עמדות, אין לי שום ויכוח עם טענה כזו. אני מתווכח עם הטענה שהמבנה של הרשת, היכולת לקפוץ מקישור לקישור, יגרום לקורא לפתח תפיסה פלורליסטית מבחינה מדינית ודקונסטרוקטיבית מבחינה ספרותית.
ב"דקונסטרוקטיבית" אני מתכוון לגישה לפיה בכל טקסט ניתן למצוא, בסופו של דבר, את הפרכתו הוא, ללא קשר לעמדת הכותב. דרידה טען שמעצם טבעה של השפה, משמעותה של כל מילה נבנית ביחס למלים אחרות. זה נכון, בגדול, אבל דרידה מתעלם מכך שמשמעות מילה אינה נוצרת רק מיחס למלים אחרות, אלא גם מתוכן ממשי. מכאן הוא ממשיך וטוען שכל טקסט, מאחר שהוא מכיל מילים, מכיל יסודות לא יציבים. כי אם כל מילה מובנת רק ביחס למילים אחרות, והן מובנות ביחס למילים אחרות בעצמן, אין לך גורם מייצב למערכת. מכאן שאבני הבניין של טקסטים, מילים, מאפשרים גם למוטט את הטיעון הכולל של הטקסט. המאמר שקישרתי אליו בתחילה טוען שהאינטרנט מאפשר את ההתמוטטות הזו ביתר קלות. אני טוען שלא. זהו, בגדול.
מה לגבי האפשרות להגיב על פוסט מלפני יותר משנה?
ואיך ההוכחה הנ"ל בגוגל מוכיחה לינקים שמפנים למשהו שהקשר בין הכתוב בלינק לכתובת ההפניה קלוש או לא קיים?