יוני 28 2007

ובימים ההם אין מלך בישראל

מאת איתמר שאלתיאל בתאריך 19:40 נושאים איתמר שאלתיאל

רצינו לכתוב פוסט, אני ומיטל, על פיגוע קצב. נפגשנו ב'תחתית', מיטל הביאה לפטופ, אבל בסוף לא כתבנו כלום. כי מה כבר אפשר לכתוב על הדבר הזה, ומה כבר אפשר לכתוב כאשר מיני אושיות אמרו את דברם. אז לא יצא כלום, ועכשיו שתיים בלילה, אבל לכתוב חייבים.

אין לי מה להוסיף בנושא המשפטי. אני עם יוסי. מזוז צריך ללכת. ובכל זאת, שתי נקודות:

1.

זו לא הפעם הראשונה שסניגורים של אישי ציבור הופכים לדוברים, ויוצאים מבתי המשפט אל התקשורת. מאחר שמאבקים משפטיים של אישי ציבור מקבלים בדרך כלל תהודה תקשורתית, נראה שזה חלק מכללי המשחק. ועדיין, עו"ד ציון אמיר הצליח לעבור גם את גבולות הטעם הטוב הנזילים האלה. במדינה כמו ישראל, מדובר בהישג.

הנה ציטוט של יוסי:

"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא כנגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש'נעשה בו לינץ' תקשורתי', ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל".

אין לי הרבה מה להוסיף על כך, מלבד להזכיר מישהי, שהציעה בעבר לאלץ את נבחרי הציבור המואשמים בפלילים להשתמש בשירותיה הטובים של הסנגוריה הציבורית. אין שום סיבה בעולם שאיש ציבור ישתמש בעורך דין פרטי, שרק אלוהים יודע מי משלם את משכורתו, ואולי כך לא נאלץ לראות עורכי דין משפילים את עצמם, את החוק ואותנו, כשהם הופכים ליחצ"נים מטעם. אולי סניגור ציבורי, שלא מקבל "שכר טרחה" אסטרונומי, יסרב לשחק במשחק המזוהם הזה.

2.

שמעתי היום את מסיבת העיתונאים שערכה א'. מי ששמע יודע על מה אני מדבר. זה היה רע, רע ומשונה. פתאום היא דיברה על העבודה שהיא הפסידה, ואיזו עבודה נדירה זו היתה. היא דיברה על כמה היא מוכשרת, ואיך "הצרעת הזה" הרס לה את הקריירה. בנקודה הזו היא החלה לבכות.

וזה מוזר. זה מה שכואב לך? אובדן העבודה בלשכת הצרעת?

יש בכך משהו מטריד, ואז הבנתי שכן. זה מה שכואב לה. גם זה מה שכואב לה. מי מכם שעשו לו עוול בעבר, עוול כלשהו, יודע. אתה מחטט בו, מוציא ממנו עוולות קטנים נוספים. וככל שאתה מחטט יותר, וככל שהחיטוט נמשך זמן רב יותר, כך הופכים העוולות הקטנים האלו לשווי ערך. אתה רוצה להסביר למה זה מענה כל כך, ואתה מטיח את כל העוולות הקטנים ביחד. שיידעו: זה וגם זה וגם זה. זה לא רק אונס, זה גם העבודה, והקריירה, ומה שהיא יכלה להיות עכשיו.

מדינה שמתירה לדבר הזה לעבור, בשם שמירה על כבודו של מוסד הנשיאות, אינה ראויה לנשיאות או לכבוד. היא אינה ראויה אפילו לבוז.

 

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

21 תגובות

21 תגובות לפוסט “ובימים ההם אין מלך בישראל”

  1. שונראבתאריך 28 יוני 2007 בשעה 21:36

    העבודה – הקריירה – מהווים עבור נשים רבות המקום העיקרי שבו יש להן אפשרות לשנות את תנאי חייהן.

    המשכורת הקבועה, הסיכוי להגדלת משכורת וסמכויות – אלה מה שמאפשרים לה לא להיות תלויה בחסדי הוריה, משפחתה, להחליט החלטות לגבי חייה.

    כאשר בא הבוס שלה וחודר לגבולתיה, הוא מעמיד אותה בפני סיטואציה איומה: לוותר זה להפוך תלויה שוב בהוריה ומשפחתה (עם המחיר הכרוך בכך); לא לוותר על הקריירה כרוך ברמיסת כבודה העצמי.

    יש גברים שממש מריחים את זה, את הקרבה של אשה לקצה התהום – ויודעים שאשה כזו תאבד יותר אם תתנגד מאשר אם תיכנע.

    קריירה היא המפתח לכסף משל עצמך – וכסף הוא המפתח להשגת אותו חדר-משל-עצמך, הדרוש כל כך לצורך חיים מכובדים ויכולת ליצור.

    היכולת ליצור חיים מכובדים – זה מה שסיכל מזוז הערב.

    להגיב לתגובה

  2. איתמר שאלתיאלבתאריך 29 יוני 2007 בשעה 0:55

    אפילו לא חשבתי על הפן הזה של העניין. כן, את צודקת לגמרי.

    להגיב לתגובה

  3. החגב עומד יציבבתאריך 29 יוני 2007 בשעה 6:11

    אכן נראה לי שהסיבה העיקרית שמזוז ביטל את הסעיף של א' היא שהוא לא רצה להיכנס לפה של אביגדור פלדמן וציון אמיר בעניין הזה(לא פה שכדאי לטייל לתוכו אם אתה רוצה בשלוותך).
    שונרא צודקת- ולדעתי זה ממש לא נוגע רק לנשים, זהו המפתח לזכויות העובד בכל מקרה-ככל שהמעביד יכול לשים אותך במצב יותר קשה כאשר אתה מתפטר, וככל שהבטחון שלך מפיטורין יותר נמוך- כל יותר קל לנצל אותך בכל המובנים(גם כלכלית-בלי להשוות כמובן).
    א' וודאי ידעה שאם היא תתפטר מהמשרה של ראש לשכת הנשיא לאחר מקרה כזה, הסיכוי שהיא תקבל ג'וב שהוא יותר ממצחצחת נעלים דרגה ז' אצל יחיאל חזן הוא לא גבוה. אז מה שזה לא בסדר? ככה זה עובד במדינת ישראל.
    בסרטים וסדרות אמריקאים יש תמיד את זאת שעברה לעיר או לבית הספר בתור חדשה בנסיבות מסתוריות-לפחות במקום כזה עצום אפשר לנסות לברוח מהמאפיה של הקשרים בין בכירים.

    ואם הסתכסכת או גרוע מכך עם איזה בכיר? לאן תברחי בשירות הציבורי בישראל?
    לרמאללה?

    אגב איתמר, אני סוף סוף צופה בפרקים האחרונים אחרונים של "הבית הלבן" שנמנעו ממני בקיץ שעבר בגלל המלחמה,מדובר בתענוג צרוף. יש לך למה לחכות.
    טובי זיגלר-סוג של דמות מיתית.

    החגעי"צ

    להגיב לתגובה

  4. תומרבתאריך 29 יוני 2007 בשעה 7:44

    קודם כל: חרא חרא חרא חרא חרא מה שקרה עם קצב.

    עברתי את כל השלבים: שוק מוחלט ("מה? אני לא מאמין!!!"), הכחשה ("לא לא, תכף יתברר שיש איזה סעיף נוסף שבו הוא מודה שהוא כן שכב איתן"), כעס ("סססססססססססססמו כל המדינה המזדיינת הזאת!!!!!") וכעת אני די בהשלמה.

    כי תראה: אני סומך על מזוז שהוא אדם ישר. נכון, הוא לחיץ, אבל מצד שני, מי היה עומד בעומס הלחצים שמופעל עליו מכל כיוון אפשרי.

    אבל אני גם לא מסכים עם הניתוח שלכם של א' (מעניין: אנחנו קוראים לא א' למרות שהיא עצמה אמרה את שמה באותו נאום. אבל היא תמיד תהיה א' בשבילנו…). מדובר לדעתי בבחורה סופר-אמביציוזית שכנראה נשארה בעבודה כי היא חשבה שהיא תרוויח מהקשר שלה עם קצב משהו. כן: היה כאן אונס, אבל לדעתי זה התפתח אחרי זה למערכת יחסים גועלית של ניצול הדדי. המתנות שהיא נתנה לו והסתירות בעדות שלה והשיחה איתו שפוצצה את כל זה מצביעים לכיוון הזה. וגם זה שהיא נמחקה מכתב האישום. זאת המסקנה שלי, עכשיו בשלב ההשלמה.

    כל זה לא מוריד בכלום (כלום כלום כלום כלום!!!!!!) את הרשעות והגועל של משה קצב, אדם נלוז ומכוער עם נשמה של מקק, ובודאי ובודאי לא את האשמה שלו בפשעים המטונפים שהוא ביצע.

    להגיב לתגובה

  5. איתמר שאלתיאלבתאריך 29 יוני 2007 בשעה 9:09

    זה נכון מאוד. אני גם נוטה להאמין שהפעילו עליה מסכת איומים, כטענתה.

    ולגבי טובי, זה מה שאני אהיה כשאהיה גדול. הוא ובאטמן. אני כבר קצת טובי, בעיקר בעצבים.

    להגיב לתגובה

  6. איתמר שאלתיאלבתאריך 29 יוני 2007 בשעה 9:13

    א. לגבי מזוז, אני כבר לא יודע. אני הערכתי את מזוז, אבל אני לא יודע איך לאכול את ההחלטה האחרונה הזו. ולגבי לחיצותו – אם אינו עומד, שישב. אנחנו אוהבים לומר שאסור לשפוט אדם עד שנגיע למקומו, ולעתים זה נכון והגון. אך פעמים רבות עוד יותר אנחנו מסדרים לעצמנו אליבי מאוחר, כך שאם באמת נעמוד במקומו של אותו אדם, לא נישפט. מזוז צריך לעמוד במסכת הלחצים הזו. זה תפקידו.

    ב. אני קורא לה א' כי נראה היה לי שהיא פלטה את שמה בטעות, ואין לי כוונה לרקוד על הטעות הזו.

    ג. אני לא יודע לגבי א'. אני יודע שכנראה היה כאן אונס, ואני יודע שכנראה שזה לא האונס הראשון. וזה מה שמשנה מבחינתי. אנס סדרתי בבית הנשיא, והמדינה חרדה לכבוד מוסד הנשיאות.

    להגיב לתגובה

  7. סיוןבתאריך 29 יוני 2007 בשעה 19:04

    (גילוי נאות: מגיב לראשונה, לא חלק מהקליקה, ניתן להתעלם)
    (גילוי נוסף: לא משפטן בכלל, מסכים נלהב להערת ה"חרא חרא חרא")
    אבל…איך אפשר לדעת האם היה אונס שהתפתח למע' של ניצול הדדי, או שהיתה מערכת של ניצול הדדי מלכתחילה? נכון, יש עדויות נסיבתיות: מדובר בחלאת המין האנושי, לא פחות, שבכל מקום שהיה ניצל את השררה והמעמד שלו כדי להשיג טובות הנאה מיניות מנשים שלא היו נוגעות בו במקל אחרת. אבל נסיבתי הרי לא מספיק טוב בבית משפט. אני מאמין למזוז כשהוא אומר שגם אם לא היתה עסקה א' לא היתה מופיעה בכתב האישום.
    ונלך צעד נוסף הלאה (בזהירות): איך נוכל להבדיל בין אשה שחרדה לעצמאותה ולקריירתה ולכן נכנעת לכוחו של הבוס הגבר, ובין אשה שנמשכת לגבר עם כוח? (איך נבדיל בין הקורבן של איציק מרדכי ובין כוכי מרדכי?).
    כל מה שאני אומר, זה שהנחרצות איננה במקומה. הסיפור מסובך. והאמירות של א' על זה שהיא ניהלה רומן בשביל הקריירה הן בעייתיות מאוד. לא מספיק הסברים בסגנון "הקרבה של אשה לקצה התהום" או "עוולות קטנים נוספים". זו כבר אפולוגטיקה למשהו שלא ממש נשמע כמו אונס (מעשה מגונה, כן, יחסי מין בכפייה, כנראה). אולי, למרבה הצער, עסקת הטיעון זה הדבר הכי טוב שהיה אפשר להשיג?

    להגיב לתגובה

  8. מיטל שרוןבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 0:58

    אני חושבת שמכל הדעות שקראתי בעניין בסוף השבוע הזה, הכי אני מסכימה עם אורית קמיר. הייתי שמחה לו הרגע הזה יכול היה להיות הרגע שבו נפגעות המין יזכו לתשומת הלב.

    האם מזוז צריך או לא ללכת הביתה, זו שאלה נפרדת וחשובה, אבל חשובה פחות מכך שעומדת אישה ואומרת: אל תלכו להתלונן. יותר מהוויז'ואל של הזין של קצב על שולחן הנשיא, מצמרר אותי "סדר היום" שתיארה בליווי המבוי הסתום של "אין לאן ללכת".

    ונדמה לי שמכל הדיעות בנוגע להתנהגות המשפטית-ציבורית, אין מחלוקת על כך שהאינטרס של המתלוננות ויצירת מינימום הפגיעה בהן לא עמדו לנגד עיניהם של קובעי מהלך העניינים.

    להגיב לתגובה

  9. מיטל שרוןבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 1:00

    אה, וכמובן, היום, יום שבת, שבע וחצי בערב, כיכר רבין, הפגנה נגד ההחלטה.
    http://www.1202.org.il/news/new.asp?siteID=1&newID=112

    להגיב לתגובה

  10. איתמר שאלתיאלבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 1:25

    זה די מדהים. מרוב שאת לא חלק מהקליקה, לא קיבלתי אימייל על התגובה שלך. ברוכה הבאה. :)

    ולשאלתך, אי אפשר לדעת, לא בלי משפט. ובכל זאת, החוק כן מתייחס ליחסי מרות, וישנן 14 מתלוננות. כפי שכתבה דורה, מבלי שיערך משפט אין לנו אלא לסמוך על האינטואיציות שלנו. לי היא לא נשמעה כמי שניצלה את איבר מינו השלוף כדי להשיג טובות הנאה. אבל אלו האינטואיציות שלי, והן מתבססות על ראיון טלוויזיוני. יערך משפט, נדע יותר.

    להגיב לתגובה

  11. איתמר שאלתיאלבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 1:28

    את צודקת, אבל נראה לי שמה שיקרה, מה שקורה, הוא בדיוק המצב ההפוך: הדיון עכשיו הוא על הפרקליטות ואח"כ יהיה על קצב עצמו.

    וכן, בנוגע לאינטרס המתלוננות.

    להגיב לתגובה

  12. איהבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 6:14

    אני אגיב רק לסעיף השני של הפוסט, כי את דעתי על הראשון הקליקה (קליקה?) כבר יודעת, והיא בנאלית מרוב תסכול והתבזות וחוסר תוחלת.
    אז תיקון.
    הייתי בעבודה בדסק החדשות הנר"גי במהלך המונולוג הנורא הזה. תמללתי אותה מהטלוויזיה, ומסיבות כאלה ואחרות שמרתי את הטקסט ככתבו, ללא עריכה. אז איתמר וקוראיו, שימו לב: הרגע שבו פרצה א' בבכי לראשונה היה זה –

    "הוא פתח את הסוגר של המכנסיים שלי, והוא בנאדם חזק, ואם הוא לא חזק, אני הייתי חלשה. הוא הוריד את המכנסיים שלו והוא ביצע בי מעשה מיני. מלא. יחסי מין מלאים. הדבר הזה חזר על עצמו. בשנייה אחרי שהפכתי לשפחת מין של משה קצב, איבדתי את עצמי. אחר כך ישבתי מתחת לספסל באיזה גן ציבורי, עישנתי סיגריה ובכיתי בלי להפסיק, לא הבנתי למה זה קרה לי. (פורצת בבכי) זה, זה עד כה. לא חזרתי שבועיים לעבודה."

    ולגבי הקטע שקשור לכאב על איבוד המשרה, בואו נעמיד דברים על דיוקם. זה ההקשר המלא:
    "אני אדם שקשה לו להוציא דמעה, אחותי נהרגה בתאונה ובתקופה הזאת הייתי פותחת וסוגרת את היום בבכי. ועכשיו משה קצב לא מתבייש להגיד שהוא לא ישן, לא מתבייש לומר שהמשפחה שלו נפגעה. לקיתי בדיכאון קשה. ויתרתי על החלומות שלי, ויתרתי על השאיפות שלי (עוצרת ובוכה). מנהלת הלשכה הקודמת הייתה כאן שלושים שנה, זאת לא עבודה שמתפנה בקלות. לי היו תכניות, לי היו חלומות, והפסקתי הכל, אני הפסקתי קריירה ולימודים אקדמיים, מכרתי אוטו בחצי מחיר, עזבתי אבא חולה – והכל כדי להציל את עצמי מהצרה הזאת – משה קצב".

    אני חושבת שמהקריאה ה"צמודה" הנלוזה שביצעת לעיל, איתמר, אפשר ללמוד פרק או שניים על הבעייתיות שבשיפוט על פי טקסט חלקי. וזה מה שיש לפנינו כרגע בפרשת קצב, בגלל מזוז ועוולותיו: טקסט חלקי ונורא של כתב אישום עקוב מאונס, ואז
    זה.

    להגיב לתגובה

  13. איתמר שאלתיאלבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 6:17

    אני זכרתי את הקטע שבו היא בוכה כאשר היא מדברת על אובדן המשרה. ואני לא רואה איפה הציטוט שלך סותר את זה. לא הבנתי גם איפה ראית נלוזות.

    להגיב לתגובה

  14. הסיפור האמיתי והמזעזע שלבתאריך 30 יוני 2007 בשעה 17:21

    [...] מיטל ואיתמר כתבו פוסט על עסקת הטיעון של מזוז-קצב, אבל הרגשתי שיש עוד דברים, שלמרות שכל טוקבקיסט, בלוגר וגרופמן כתבו על הפרשייה, שצריך לומר ולא נאמרו. מה גם, ש'הסיפור האמיתי ומהזעזע של' ממוקם בנקודה שמאוד חביבה עלי; איפה שתרבות ופוליטיקה נפגשים. על זה אני אעשה את הדוקטורט שלי יום אחד. ויש שיר על שיקול הדעת הלקוי של מזוז, שכתב נתן זך, שלא ראיתי שצוטט בשום מקום וחשבתי שאין מקום יותר הולם לפרסמו מאשר כאן (טוב נו, אולי ב'תרבות וספרות' של "הארץ" היה יותר ראוי אבל בל נשכח שעורכו של המוסף חושב שהפרשה באה לספק את יצר המציצנות של האזרחים ולא מיצוי הדין עם אנסים): [...]

  15. הלל כהןבתאריך 01 יולי 2007 בשעה 8:56

    אני לא סובל את ההתנפלות הזאת על ציון אמיר. אנשים נוטים לשכוח, שאחד העקרונות במערכת אדוורסרית הוא שעורכי דין חייבים לפעול בכל דרך שתועיל ללקוחותיהם במסגרת החוק. באופן כללי, סניגורים פליליים הם מהגורמים החשובים והלא מוערכים במערכת המשפט. לא שאני משווה, אבל תראו מה קרה לדיוויד ווינר.

    להגיב לתגובה

  16. איתמר שאלתיאלבתאריך 01 יולי 2007 בשעה 12:05

    ספינים תקשורתיים הם אמנם במסגרת החוק, אך הם לא נחשבים בעיני פעולה לגיטימית מצד עו"ד, במיוחד כאשר הם מערבים דיבה. ציון אמיר אינו "סניגורים פליליים". הוא איש אחד, וככזה הוא לא חייב לייצג את כל הסניגורים בעולם, והביקורת כלפיו לא תופסת בהכרח ביחס לכל הסניגורים באשר הם.

    להגיב לתגובה

  17. הלל כהןבתאריך 02 יולי 2007 בשעה 19:08

    כשמשפטים מתנהלים בתקשורת, קשה לי לצפות מסניגור לשבת בחיבוק ידיים כדי לא ללכלך את המכנסיים בקצת בוץ.

    להגיב לתגובה

  18. שונראבתאריך 02 יולי 2007 בשעה 19:17

    אתה אמנם צודק – כשהתקשורת מגלה פרטים, הפרסום הופך למלחמת ספינים.

    אלא שבכירים במערכת שהחליטו להקים הרמון פרטי בשירות המדינה כבר נהנו שנים רבות מדי מהאפילה המסוככת על מעשיהם. ישנו קו מעבר לו עורך הדין הופך להיות חלק מהפשע נגד הקורבנות במקום להיות רכיב חשוב מהמערכת שתפקידה להוציא לאור את האמת ולהפעיל את הצדק.

    תפקידו של עורך-דין טוב הוא לייצג את הפושע – אבל לא לפשוע איתו. הלכלוך שלוכלך על הנשים שהתלוננו על האנס חרג מגבולות של מאבק משפטי והגיע עמוק לתוך הטריטוריה של הוצאת דיבה (להאשים את המתלוננת הראשית בזנות, למשל).

    מה שמתסכל בכל העניין הזה הוא שאם א' תתבע את האנס ואת עורכי דינו על כך, היא תוכפש כרודפת בצע. ואם לא תעשה זאת ותוכח כחפה מזנות וכו', יישארו שאלות בדעת הציבור – האם אולי הנשיא אומר אמת?

    מלכוד איום יש לכם שם. אי אפשר להתלונן, אי אפשר להתגונן, מי שאינו מואשם אינו מורשע – אבל כל מי שמואשם (אשם או לא) מורשע (998 הרשעות מתוך 1000 כתבי תביעה).

    לקפקא היו סיוטים על מקומות כאלה. מערכת המשפט הישראלית הגשימה אותם. מעניין לראות אם ואיך זה ישתנה (ממרחק בטוח, בכל מקרה. זה לא היה מעניין לחיות שם – זה היה *נורא*).

    להגיב לתגובה

  19. [...] יש גם זכות לקריירה: רעי איתמר שאלתיאל ציין, בפוסט חודר "בסיפור האמיתי והמזעזע של", שנקודת השבירה של א' בעדותה הפומבית היתה אובדן הקריירה שלה. מצד שני, יקרת פרידמן – אם מותר להזכיר טמא בצד טהור – נזפה בצדקנות בא' ובפמיניסטיות בכלל, וטענה ש"אכזרית ולא הוגנת ככל שתהיה, הבחירה היא כבודך העצמי או התלוש". [...]

  20. הלל כהןבתאריך 06 יולי 2007 בשעה 22:10

    בואי נתחיל מהסוף: חוץ מעניין הדיבה, אנחנו מסכימים שחובתו של סניגור היא להגן על מרשו בכל אמצעי שהחוק מתיר. בגלל שאנחנו חיים בעולם מונחים שמוטה לפעמים באורח של אפליה מתקנת, אנחנו צריכים לזכור שבתביעה פלילית ה"קורבן" (עד שהוכחה אשמתו) הוא הנאשם, שיש לשמור על זכויותיו בתקיפות. עד שהוכחה אשמתו של הנאשם, א' וחברותיה לאות הן מאשימות. בעולם שבו א' עושה מסיבת עיתונאים, אני לא מבין מה הבעיה שציון אמיר יטען בלונדון וקירנשבאום שהיא לא אמינה.

    עכשיו, בנוגע לנתון לגבי אחוז ההרשעות הפליליות בארץ, אני לא מכיר את המקורות שלך, ואני חושב שהמספר לא מדויק. אבל גם אם הוא כן מדויק, פרקליטות עם אחוזי הרשעה גבוהים היא לא משהו שצריך להעמיד בהכרח לחובתה של מדינה מתוקנת. זה נתון מבלבל, מצד אחד אפשר לראות בו נגזרת של עולם קפקאי, ומצד שני אפשר לראות אותו כנגזרת של פרקליטות זהירה, שמראש רק מעמידה לדין מקרים שלהם היא חוזה אחוזי הרשעה גבוהים. בכל-אופן, הפרקליטות לא יכולה לנצח: אם אחזוי ההרשעות היו נמוכים, הרי היו קמים וצועקים שהפרקליטות אימפוטנטית. אי-אפשר להסיק מסקנות מהנתון היבש של אחוזי הרשעה, בלי בחינה מעמיקה של מקרים לגופם. הפרקליטות בארץ היא מהגופים הרציניים, האחראיים והמקצועיים בארץ, ולמעשה הגוף שחוטף הכי הרבה חבטות מכולם. למה? כי זה תמיד קל.

    אה, ולגבי הטענה המגוחכת שאם א' תתבע את הנשיא התביעה אזרחית היא תוכפש, הרי צוין כבר בכמה מקומות שהיא שוקלת זאת, ולומר שהתגובות היו אוהדות יהיה האנדרסטייטמנט של המאה (או לפחות של הבלוג הזה). הנה דוגמא מ-ynet http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3420319,00.html

    ואגב, אחרי שכבר הועלו כמה וכמה שאלות לגבי אמינותה של א', (שלמיטב הבנתי התפוררה ככל שהתקדמה החקירה), היא קבלה 42 דקות של מסיבת עיתונאים בלי שאלה ספקנית אחת. מובן מאליו שכל מהדורות החדשות שידרו את מסיבת העיתונאים. לעומת זאת, ערוץ 2 מקבל על הראש כבר שבוע על זה שהוא שידר ראיון פרווה עם קצב. לומר שהמאשימות את קצב באונס נמצאות במלכוד שלא-משנה מה הן יעשו הן יוקעו, היא טענה טועה ומטעה – במציאות קורה בדיוק ההיפך.

    להגיב לתגובה

  21. ציונהבתאריך 16 פבר' 2009 בשעה 21:58

    "לאלץ את נבחרי הציבור המואשמים בפלילים להשתמש בשירותיה הטובים של הסנגוריה הציבורית" אני סנגורית ציבורית ואני בושה ונכלמת על הגישה כי סנגור ציבורי בשכר משרות המדינה כביכול איננו סנגור טוב.זכותו של כל אדם באשר הוא ואפילו הוא נשיא לקחת סנגור פרטי על חשבונו,והיה ונמצא כי אינו אשם בדין תמיד יוכל לדרוש או לבקש את מימונה של הגנתו בהתאם לתעריפי המדינה.בכל מקרה בעניינו של קצב מן הראוי היה שכל עיתונאי או איש תקשורת אחר יביא ויכתוב עובדות נכונות ולא יעלה או ייתן פרשנויות שונות ומשונות שהרי ב"דיני נפשות עסקינן כאן" . משום מה לאור התנהלותה של הפרקליטות במקרה זה נשתתקו כל הולכי הרכיל וייתכן אף כי נבלעה לשונם.לו היתה העיתונות הגונה וישרה כבר מזמן היתה צועקת בראש חוצות על העוולה שבעינוי הדין כלפי קצב והוצאת נשמתן של המתלוננות.אך משנערכה כבר "לוויתו" של קצב ונתלתה גופתו בכל כיכרות העיר? דיינו? את שלנו עשינו? האח הידד הצלחנו.

    להגיב לתגובה

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה