(זהירות, מאוד תיאורטי)
לא מזמן חויתי את אחת המיני-הארות היותר מושלמות אסתטית שהיו לי אי פעם, והיחידה שהיא פסימית ואופטימית באותה מידה עצומה, שאותה אחלוק אתכם, שוד יו צ'וז טו אקספט איט.
קראתי מאמר על מספרים (narrators) וניסיתי, כרגיל, למיין את התחושה המטרידה שלי שמשהו פשוט ממש לא בסדר שם באופן בסיסי לקבוצות מסודרות יפה של בעיות נפרדות. בסוף הגעתי למסקנה שרוב הבעיות הנפרדות נובעות מזה שאני לא מצליחה להניח את נכונותו האובייקטיבית, או אפילו הדיפולטית, של המודל המקובל למערכת היחסים בין הצדדים המשתתפים באקט התקשורת הסיפורי: כלומר, המודל הסימטרי הנאה וההיררכי שבקצה העליון שלו נמצא מחבר, ואז מחבר מובלע, ואז מספר, ואז דמויות, ואז קורא מובלע, ואז קורא, בקצה התחתון. ליתר דיוק, קשה לי עם האמצע שלו, שלושת השלבים מחבר מובלע, מספר, דמויות.
במודל האובייקטיבי-הדיפולטי שלי, כלומר זה שאני מפעילה בפועל בלי לחשוב על זה כשאני ניגשת לקרוא, יש שם רק שתי רמות, מחבר מובלע מצד אחד ודמויות מצד שני, והמספר הוא ישות לא קשורה שיכולה להתקיים או ברמה הזאת או ברמה הזאת – ולרוב קל לגלות באיזו.
את זה ידעתי כבר קודם, אבל תמיד הנחתי כמובן מאליו שכולם מקבלים בעצם את המודל שלי כשהם קוראים בפועל, ורק כשהם ניגשים לתיאוריזציה הם מדברים על מודל תלת שלבי, כסוג של הפשטה נוחה עם גוון של כיסתוח, כי ככה אפשר לדבר ביתר הכללה, על שתי קבוצות המקרים בעזרת מודל אחד, – מודל שעושה המון בעיות בלי ספק, אבל איכשהו כולם מסתדרים עם זה בקלות ורק אני לא.
(קצת כמו שתמיד התייחסתי להבדלה בין המחבר המובלע למחבר, בתור הפשטה נוחה לצורכי תיאוריה וסוג של כיסתוח מפני ראיות ביוגרפיות, אבל לא הבדלה שאתה באמת עושה בתור קורא פרטי.)
ופתאום נפל לי האסימון שזה לא ככה, ושהכותבת *באמת* מחזיקה במודל התלת-שלבי, באמת קוראת בעזרתו, ושהעובדה הזאת נגררת מתוך-, למעשה לגמרי אקוויולנטית ל-, טענתה שבבדיון אקט התקשורת תמיד בדוי (ממש כמו פעולות הדמויות) לעומת דוקומנטציה שבה אקט התקשורת אינו בדוי (שוב, ממש כמו פעולות הדמויות). עד עכשיו פשוט סיננתי את הטענה הזאת באלגנטיות מהמערכת שלי, בדיוק כי מבחינתי ומבחינת המודל שלי היא לא נכונה, לא אינטואיטיבית, אין לי מושג מאיפה היא באה.
ופתאום (עכשיו הפאנץ' ליין) הבנתי מאיפה היא באה. היא באה מהנחת המוצא הלא מנוסחת שלפיה המספר, תמיד, לא יודע שהדמויות שלו בדויות (ומכאן שהוא חי באותו עולם כמוהן, להבדיל מהמחבר (/המובלע) והקורא); וליתר דיוק, שלב אחד הלאה – מההנחה המטאפיזית הלא-מנוסחת שאם אתה אומר "מישהו עשה משהו" אז זה באמת; שבשביל להגיד "מישהו עשה משהו" אתה צריך לדעת או לחשוב שהמישהו אמיתי והמשהו אמיתי, או שאתה משקר ומרגע שהשקר ייחשף אף אחד לא ירצה להקשיב לך. אז אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את זה, צריך שזה יהיה מישהו אחר שמבחינתו זה כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא זהה לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.
זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל אבוי, זה לא טריויאלי לי בכלל, כי בדיוק ב(הנחה המטאפיזית? קונבנציה מטא-לשונית?) הזאת אני לא מחזיקה ומעולם לא החזקתי – כי אין לי שום בעייה עם להגיד "מישהו עשה משהו" למרות שברור שזה מתרחש בעולם בדוי: ולכן מאז ומתמיד היה ברור לי, מובן מאליו לי, שהמספר מודע לבדיוניות של הדמויות, אלא אם הוא אחת מהן (אפשרות נפוצה, כמובן) או אם נאמר אחרת.
(אבל במידה מסוימת אפילו אם נאמר אחרת: למשל, תמיד התייחסתי בסוג של העלמת-עין סלחנית-נבוכה להצהרות של מספרים כל-יודעים על האמיתיות של הדמויות שלהם (למשל אצל בלזאק באבא גוריו), ומצד שני, קיבלתי בשמחה ובעונג הצהרות של מספרים כל-יודעים על הבדיוניות של הדמויות שלהם (למשל אצל קונדרה בקלות הבלתי נסבלת), בעוד שאצל אנשי המודל התלת-שלבי המצב יהיה, אם אני צודקת, הפוך מבחינה זו (ומכל מיני בחינות מעניינות אחרות)).
ולכן המודל שלי הוא דו-שלבי והמספרים שלי מתפצלים דיכוטומית לכאלה שחיים בעולם של הדמויות וכאלה שלא, כלומר, למספרים-שהם-דמויות ולמספרים-שהם-המחבר-המובלע, ולכל סוג של מספר יש את אוסף התכונות הדיפולטי שלו, ולכן כל התיאוריה על בסיס המודל התלת-שלבי נראית לי מוזרה ומזוית עקומה איכשהו.
אני פשוט לא מצליחה להעביר את עוצמת ההתפעמות שלי מזה שכל כך הרבה בעיות נפרדות שהיו לי ונראו תופעתיות ונקודתיות לגמרי התבררו כנובעות מנקודת-מוצא בסיסית שונה מן היסוד, מנקודת מוצא מטאפיזית שונה לגבי הדברים שאפשר לדבר עליהם – ומזה שהצלחתי לחשוף פיסה מהמטאפיזיקה של עצמי ושל שאר העולם על ידי בחינה של בעיות תופעתיות ונקודתיות לכאורה.
ומצד שני את עוצמת הזוועה מהגילוי שאני קוראת ספרות באופן שונה עקרונית מאנשים אחרים (אם כי אולי המדגם קטן מדי), במן מרחב נרטולוגי א-אוקלידי ואולי אין לי מה לחפש בנרטולוגיה האוקלידית הרגילה.
ומצד שלישי את הסינתזה המבעיתה של התפעמות וזוועה למחשבה שאולי הכשל הכה-בסיסי הזה (=הנחת היסוד שלי שפרט לאמירת אמת ואמירת שקר יש צורה לגיטימית שלישית של אמירת בדיון שאין בה שום בעיה והדובר עומד מאחוריה בלא פחות שלמות מאשר מאחורי צורות אחרות) נובע, כמו כל כך הרבה כשלים אחרים, מזה שקראתי יותר מדי וחייתי פחות מדי בגיל המכריע, ואם כן, אז לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים.
בעעע.
יש לי היפותזה בשקל. יש לך שקל?
ככה. יצא לך פעם לצפות בסרט אלים, מותח או מפחיד במיוחד, עם אמא שלך? יש מאפיין דורי כזה, שגורם לה להתבעת, להימתח ולהירתע יותר, ולך לאחד את המספר עם המחבר המובלע, לא להפריד ביניהם – לך זה לא "שקוף", הטקסט הקולנועי הזה בדוי. ברור. אינסטינקטיבית. וגם המציאות נחווית כך, כמובן.
אז ככה, יוצא שאת באת פוסטמודרנית מהבית. לא בגלל שקראת יותר מדי ספרים. כלומר כן, גם; בטח לא בגלל שלא חיית מספיק. מה זה בעצם אומר, לחיות מספיק? המציאות במילא בדויה.
:d
פוסט מעניין. ממש. איפה היית עד עכשיו??
*איתמר, שלח לה את עבודת המונולוג הפנימי שלך*
שכחתי לשאול. אמרת בתחילת הפוסט שההארה בו זמנית אופטימית ופסימית. Kindly elaborate
נפלא, אבל שאלה: האם זו לא חולשה קצת חריפה של המודל שהוא הופך דמויות מהעולם המיוצג שפונות אל הקוראים לסוג של אסון קוגנטיבי בלתי ניתן לניהול? הרי, זה מאוד נפוץ בספרות, ומאוד מאוד מאוד נפוץ בקולנוע.
זו באמת נשמעת הבנה מפוצצת מוח, כזו שאתה מתהלך איתה כמה ימים בחדווה מהולה בזעזוע.
נכון.
(קשור גם להבדל שהתגלה ביני לבין יואב בתגובות לפוסט הקודם שלו, נדמה לי)
העניין הוא ביכולת לשקר, נכון? כלומר, אנשי המודל התלת-שלבי מכפילים את אקט התקשורת בכל רגע שבו מתבצע שקר. אם מישהו שיקר, הרי שהוא הקים לעצמו מספר. אני חושב שיש בזה משהו. שקר הוא תמיד מקרה של פיצול בין הדברים הנאמרים לבין הידע שבו מחזיק הדובר, ולכן נוח להתייחס אליו כאל מצב שבו מועמד דובר בדוי. מצד שני, המחבר המובלע (כסך הנורמות של הטקסט), במקרה הזה, זהה לדובר הבדוי – שניהם מעוניינים שהנמען יקבל את הדברים כאמת. כך שאולי לא נכון לדבר על יחס בין מספר למחבר מובלע, ויש כאן פיצול שהוא יותר מפיצול בתוך מודל תקשורתי, הוא פיצול בין שתי מערכות שונות: המספר/מחבר מובלע (מודל תקשורת, שתקף למבע נתון) והאדם המדבר הקונקרטי, על כל הידע והכוונות שלו. יופי, גרמת לי לאכול סרטים.
למה לעולל לה כזה דבר?
את חושבת שבאמת יש מאפיין דורי כזה, שהעולם יותר בדוי עכשיו משהוא היה פעם? לא יודעת. אם כן אז זה ממש מגניב. אבל נראה לי שלא, או לכל היותר רק עבור איזה "אנחנו" ערטילאי ומצומצם, כנראה אותו אנחנו של אלה-שקוראים-יותר-מדי, אבל בדורות אחרים היו נפגמים באופנים אחרים. לפחות, נראה לי שרוב החברים שלי חווים את העולם בהיבט הזה יותר כמו אימא שלי מאשר כמוני.
*איתמר, שלח לי את עבודת המונולוג הפנימי שלך.*
אופטימית ופסימית כמו ההתפעמות והזוועה מסוף הפוסט – אופטימית כי זה ממש מגניב שיש תובנות כאלו שרובצות בעולם ושאפשר להגיע אליהן ככה ואולי יהיו אחרות, פסימית כי זה גרם לי לפקפק (יותר כשזה התרחש, עכשיו קצת פחות) באפשריות של השאיפות האקדמיות שלי בת"א בפרט ובנרטולוגיה בכלל.
קצת כן, אבל פחות מאיך שאתה מנסח את זה – אולי אני לא מבינה בדיוק למה אתה מתכוון, אבל נראה לי שיש מקרים שבהם הפניות האלו לא יהיו אסון בלתי ניתן לניהול (מספר דמות מוצדק מימטית) ומקרים אחרים שבהם הן יהיו אסון בלתי ניתן לניהול גם בשבילך (דמות שעד כה התנהגה כדמות רגילה לא מודעת לבדיוניותה ופתאום פונה אל הקורא).
אבל בסך הכל, נראה לי שסתירות אונטולוגיות בלתי מתיישבות בעולמות מיוצגים הן הרבה פחות מפחידות ממה שאמא ואבא מספרים לנו. כמו שאיתמר אמר פעם, בסופו של דבר אנחנו מסוגלים לצפות בפאמילי גאי די בקלות, המעבר בין מודעות-לבדיוניות והתכחשות לה (בין הקבצות של הנמקות מימטיות ורטוריות אולי) הוא עניין מאוד גמיש. מה שכן, אם לנסח היפותזה בשקל משלי, נראה לי שיש הבדל ניכר בין האופן שבו אנחנו קוראים יצירות שהכללים האונטולוגיים שלהם מוגדרים היטב ומתקבלים על דעתנו, כך שאנחנו לא צריכים להתעסק בהם הרבה במודע, לאופן שבו אנחנו קוראים כאלה שלא – ויהיו יצירות שעבורי יהיו כאלה ועבורך כאלה, ולהפך.
אוף, יצא פעמיים ממש מגניב בשתי תגובות רצופות, לא מגניב בכלל. סליחה, השעה.
אם הבנתי נכון את מה שאתה אומר, אז את מה שאתה עושה בצד השני אני מבצעת מטה-לשונית עוד לפני הצד הראשון: מבחינתי אופני הדיבור הבסיסיים האפשריים אינם הזוג "לדבר אמת" ו"לשקר", אלא השלשה "לדבר אמת", "לשקר", "לדבר בדיון".
נדמה לי גם, אם כי כרגע אני לא מצליחה להבהיר לעצמי בדיוק באיזה אופן.
אבל קרן- אם סתירות כאלה הן לא כל כך מפחידות, אז למה כל כך קשה לך מקבל מספר שאינו חלק מהעולם המיוצג אבל אינו מודע לבדיוניותו?
רק כדי להבהיר- התכוונתי מלחתחילה שההבדל בין הגישות שלנו היא שאני מוכן לקבל שביסוד צורת הסיפר הכי נפוצה בספרות (המספר הכל יודע שלא מוזכרת בפירוש עמדתו ביחס לבדיוניות העולם, ואני מפרש אותו כמתייחס לעולם באמיתי) עומד פרדוקס אונתולוגי נורא עטוף בקונוונציה, ולכן אין לי בעיה גם עם הפרדוקסים עטופי הקונוונציה של דמויות בדיונות שמדברות אל הקוראים ישירות.
את מעדיפה לפרש את הצהרות האמונה באמיתות מפי מספרים כל יודעים כסוג של הלצה כדי להימנע מלהניח קיומם של פרדוקסים קונוונציונאליים שעומדים ביסודה של צורת סיפר נפוצה שלא נתפסת כ"פרדוקסלית".
מה שאני מנסה להראות זה שאת לא יכולה להתחמק לנצח מההכרה בכך שיש פרדוקסים קונוונציונאליים בצורות סיפר שנתפסות כ"נורמליות" לחלוטיין, מכיוון שדמות מהעולם המיוצג שפונה אל הקוראים קיימת בהמון המון יצירות שבבירור אין להם שום אפקט של מיינד פאק והיא נחשבת לנורמאלית בעליל, ואת לא יכולה לנקות ממנה את הפרדוקס כמו שאת עושה לגבי מספרים כל יודעים חיצוניים שמצהירים שהעולם המיוצג אמיתי.
נשמע כל כך כיף אצלכם שלרגע אני מצטער על שנטשתי את גילמן אחרי סמסטר קצר אחד. טוב, עבר הרגע.
האמת היא שלא בטוח שזה עניין דורי, ובכלל נראה לי שרוב האנשים קוראים עם שכבה אחת של מספר=מחבר=מחבר מובלע. כן, אני מדבר עוד פעם על הצדקנים שהתקיפו את נבוקוב, אבל לא רק. אני מדבר על האנשים שמאמינים שהדובר בכל שיר הוא הזמר עצמו, ועל האנשים שחושבים שאפשר להסיק מכאן את הביוגרפיה שלו. על האנשים שחושבים שאם זמר נשוי כותב שיר אהבה חייבת להיות לו מאהבת, אלה האנשים שכל יצירה מטא-ספרותית נראית להם מרגיזה וחורגת מגבולות מה שהם מוכנים לקבל. ברור לי שאם תציבי בפניהם שאלות ענייניות הם יודו שחייב להיות איזשהו פער בין המחבר לבין המספר, אבל באופן כללי הם מעדיפים להתעלם ממנו ככל האפשר.
מבחינתי לדבר בדיון הוא תת-סוג של לשקר
אבל אולי שווה להיות מוטרד מהנוראיות של הפרדוקסים האונתולוגיים בחלק מהיצירות בעולם, כדי להיפטר ממנה מכל וכל בחלק האחר.
תודה קרן !
עשית לי סדר בראש. אני עכשיו כותבת עבודה על המחבר המובלע, וסוף סוף דברים התחילו להתחבר. אני בטוחה שאקרא את מה שכתבת עוד כמה וכמה פעמים…
שוב תודה,
איריס
Stlelar work there everyone. I'll keep on reading.