רוב אתרי החדשות שאתם קוראים היום באינטרנט נערכים על ידי אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם משתכרים בין 25 ל-35 שקלים לשעה. הם אלה שהופכים את הודעות היח"צ, הדוברים, בליל הכתבים, הקשבים ואת כתבותיהם של אתרים אחרים לכתבות שאתם צורכים.
הם אלה שמעלים את המבזקים, הם אלה שנכנסים להתקף אדרנלין במקרה של פיגוע, הם שצריכים לתמרן בין מספר משימות סותרות במהותן – מחד, עבודה מהירה ככל שניתן, ומאידך הפעלת שיקול דעת עיתונאי והבחנה בין עיקר לטפל; את התוצאה של הניגוד הזה ניתן לראות בכל כתבת חדשות שמופיעה באותם אתרים, כלומר את הפער בין מספר הכתבות שעולות לאוויר בכל שעה ובין איכותן.
בהתאם לדרישות הסותרות נקבע גם היחס הכפול לעורכים: מצד אחד כאל עובדים לא מיומנים, שניתנים להחלפה מדי שעה – מכאן נגזר גם איום הפיטורין התמידי – ומצד שני כאל עיתונאים בעלי מיומנות וידע, או כמי שאמורים להחזיק בהם.
כשעמוס חוקן ואחרים מקטרים על שגיאות עובדתיות או על שגיאות כתיב והקלדה, הם מקטרים על השגיאות של האנשים האלה. סביר להניח שהאנשים האלה גם יחטפו צעקות – ולא מי שבחר להחזיק אותם בתנאי העבודה הללו.
כל טעות חשופה לציבור, וכל טעות נשפטת כפני האתר; אך במקום שיהיה אדם שיבדוק את הטקסט שמתפרסם, הצוות מצומצם והדרישות עולות. שימו לב לסגנון:
"חברים,
מי שלא עושה לפחות 7 כתבות במשמרת (וזה המינימום שבמינימום) פשוט אין לו מה לחפש בדסק, אולי מתאימה לו יותר עבודה אחרת. העניין הזה הופך למעיק במיוחד לאחרונה.
שיהיה שבוע טוב ונמרץ".
העובדים הללו נטולי כל הגנה, הם בני ערובה של המקצוע שלהם ושל כלוב הזהב-בשקל שבו הם יושבים. לכלוב יש תקרה ברורה מאד: אין שום אפיקי קידום, שום בטחונות לעתיד, וסביר שרובם יגלו שתקרת השכר שלהם נעצרת ב-6,000 ש"ח נטו בחודש. ובשביל פחות מזה – בדרך כלל, הרבה פחות מזה – אפשר לעשות להם הכל.
מעין גילוי נאות
זה איננו טקסט כללי, וזוהי אינה ביקורת בעלמא. הפוסט הזה הוא על אדם מסוים, שעורך דסק חדשות מסוים, שבו עובדים (ועבדו) כמה מחברינו. הטקסט הזה, מטבעו, אינו נטול פניות. היינו מעדיפים שלא לפרסם אותו כלל, ולזמן מה גם שקלנו לעשות כך; אבל לא ראינו ברירה אחרת. ניסיונות אחרים לתיקון המצב, פומביים פחות, נכשלו.
איננו עובדים באותה מערכת, ואם אתם מתפלאים מדוע כותבים את הדברים אנשים מבחוץ, חשבו מדוע עובדים בפועל מנועים מלעשות כן.
"חברים, אני עייף מלהעיר על דברים בסיסיים. וגם נמאס לי. זה או שאנחנו מיישרים קו, או שאני מתחיל לנקוט בסנקציות מעט יותר חמורות ממיילים זועמים. אני מקווה שזה מובן היטב, כי בפעם הבאה באמת שלא אסתפק במייל. זה פשוט לא עובד. וכן, יש כאן איום. חסכו לעצמכם את השאלה."
איך זה לעבוד בדסק?
מוטל עליך לכתוב כתבות, מבזקים, לבדוק תגובות, למצוא תמונות, לחתוך אותן למספר גדלים נדרשים, ולהעלות את הכל למערכת האדמין. במקביל, מוטל עליך להאזין לרדיו, לעיתים ליותר מתחנה אחת, ובמצבי לחץ – גם לטלוויזיה. ברקע מטרטרים ביפרים והאימיילים זורמים, ועליך לעבור על כל אתרי החדשות שוב ושוב, רצוי מספר פעמים בדקה.
עומס המטלות הוא כה גבוה, עד שאין בפועל אפשרות לכסות את כל המשימות. תמיד אתה נאלץ לבחור במשימה אחת ולהעדיפה על האחרות. תמיד ניתן יהיה לבקר אותך. לעיתים, הביקורת היא במסגרת חילוקי דעות לגיטימיים; לעיתים, שופטים אותך על פי נוהל שהומצא מעט לאחר שעברת עליו:
"א. לא משנה מה הנוהל, את צריכה ללמוד להקשיב למנהלים שלך. אם XXX אומר לך משהו, אין שום מקום לוויכוח.
ב. לא התעמקתי בנוהל הקודם, אם כי נראה שכרגע הנוהל מפורט יותר. קחי אותו כקובע."
לעיתים, אתה עשוי לקבל נהלים סותרים – למשל, הדרישה להעלות כתבות רבות יותר, שבאה מצורפת לאיסור לעשות שימוש באתר חדשות מסוים, שעד כה הותר.
אבל כל זה לא משנה. משנה רק שתמיד אפשר יהיה לבקר אותך על עבודתך; שבדסק מסוים הביקורת הזו תמיד נושאת – חסכו לעצמכם את השאלה – איום. כך אפשר תמיד להעלות את הדרישות, ולהשאיר את אותו כוח אדם. קידום, כאמור, אינו אופציה ממשית; השכר, יחסית לסטנדרטים לשכר עבור שירותי תוכן בישראל, גבוה; והעמיתים לעבודה מצוינים. יתר על כן, לחדר חדשות יש רוח יחידה, מהסוג שיכול להבין רק מי שעבד בתיאום מושלם עם אדם אחר כשברקע מייללות סירנות משני מכשירים לפחות.
אז אתה רוצה להישאר. והשכר בסדר. אפשר לגמור חודש. בחוץ רע יותר. וזה אומר שאתה בכלוב.
"מבקש להזכיר לכם שאין שיקול דעת בוויתור על כתבות ערוץ X […] עורך אחראי – הוא האחראי לכל דבר ועניין, כנגזר משמו".
חדר חדשות הוא לא מפעלי ים המלח. זו עבודה טובה, בוודאי לסטודנטים. לא צריך להרים שום דבר כבד; יש מזגן ומכונת שתיה והנחות למזון. ובכל זאת, באחד מערוצי החדשות היותר-חברתיים שפועלים ברשת הישראלית, פוטרו אנשים טובים ללא סיבה טובה, ואחרים, ששרדו, מפחדים מפיטורים, וסופגים צעקות מדי שבוע.
"אני מרגיש די חרא בעקבות תגובות מחלקכם על המייל ששלחתי בצהריים, ובו האמירה שמי שלא עומד ברף מסויים אולי לא מתאים לדסק. זה היה חסר רגישות, וכנראה שלא בפעם הראשונה מצדי. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שמישהו יחוש תחת איום כל הזמן, לא זה היה הטון (אם הקשבתם לניסוח הטקסט ודאי הבחנתם בכך) ולא זאת המטרה. אם תביטו אחורה לשנה החולפת תגלו שבפועל, על אף הרבה כעסים ונזיפות, אנשים לא עפים מהעבודה על ימין ועל שמאל. אני בכלל בעד זכויות עובדים..:) אני גם מכבד מאוד כל אחד ואחת מכם, ומתקומם בעצמי כשאני חושב על סיטואציה של עבודה תחת איום. זה רע ומאוד לא נעים. סליחה מקרב לב."
"אני שונא לעשות את זה ואין לי מושג אם אני בכלל יכול לעמוד בכך, אז סתם בשביל הסמליות: נשבר לי, ויתחילו לעוף כאן ראשים. אני מרגיש ממש חסר אונים, כשבקשות שלי נתקלות בהתעלמות ובסוג של זחיחות. אני נחוש לעשות לזה סוף, גם אם יהיה קצת לא נעים בדסק לזמן מה."
הפוסט הזה לא מיועד לפגוע באיש שכתב את האימיילים האלה. אבל הוא איננו סיפור כללי בלבד. כדי שמערכת ניצול תוכל לפעול היא זקוקה לפחד, והיא זקוקה לאנשים שיעוררו את הפחד הזה. האנשים האלה אינם בהכרח רעים ולעיתים הם מחזיקים בכל הדעות הנכונות. לעיתים, כנראה גם במקרה הזה, הם עצמם פועלים בתוך מערכת דרישות בלתי סבירה.
ודעו, להחליף עורך של מחלקה, קשה ומסובך בהרבה מלהחליף עובד. גם אם אתה עובד מקצועי ובעל נסיון, יש עוד אלף כמוך. אתה בר-תחליף. העורך, גם אם הוא מתנהג כרודן, גם אם הוא מאיים ומשפיל עובדים, גם אם הוא מכפיף את העבודה לגחמותיו – זוכה להגנה, אוטומטית למחצה, מצד הממונים עליו.
זה מה שיש. אחיזת חנק: אדם לחוץ, מולחץ, שכופת את עובדיו באיומי פיטורין; עד שאט אט הופך המקום כולו לסדנת יזע, כזו שיש בה מקלדות. אבל יש בה מזגן ותלושי מזון ותנאים – ויש משימה חברתית.
"בלבד" – מתייחס לכך שעורך חדשות לא יכול לכתוב ב-2007 "סגן ראש ממשלת עיראק, טארק עזיז". וזהו כמובן רק קצהו הננומטרי של הקרחון. מה לעשות, לא תמיד יש התאמה, אלה החיים.
לגבי החלק הראשון – פעם אחת איימתי, כי באמת יצאתי מדעתי בעקבות עניין שערורייתי, פעם שניה ניסיתי בכלל להעביר מסר אחר והתנצלתי, כמפורט, ובפעם השלישית כתבתי מפורשות שמדובר באיום סימבולי, רק כדי לטלטל. אם זה מה שהצלחתם לדלות מזכרונו הארוך של הג'ימייל, כנראה ש"אווירת טרור" לא ממש היתה ולא ממש קיימת.
לגבי "כל האנשים" שבאו לדבר איתי: אתה מעולם לא דיברת איתי, ואין לך מושג מה היה לאחר שעזבת. אכן, היו לי שיחות עם אחרים, ולקחתי את הדברים לתשומת לבי, במינון ובמידת החשיבות שראיתי לנכון. מי יודע, אם לא הייתי מקשיב לכל אלה, הייתי עוד עלול לבצע טקסי שריפת עורכות-מכשפות בכיכר העיר (נראה לי שטענת איפשהו שנטפלתי לנשים בעיקר, שוביניסט שכמוני). איזו הצלה.
אני מבין שפיטרת את אותו עורך בגלל זה, ולא בגלל שהוא שלח לך מייל (וכיתב את הממונים עליך) שבו הוא מבקש שלא תצעק עליו עוד.
לגבי זכרונו הארוך של הג'ימייל דווקא דלינו עוד הרבה מאוד. פשוט חבל היה לנו להיות לטורח על הקוראים. אם תרצה, נביא ציטוטים נוספים. תאמין לי, יש.
ואתה משקר. אני באתי ודיברתי איתך. דיברתי בזהירות, כי חיבבתי אותך, וכי כאשר אני הייתי במערכת הזו הדברים התנהלו אחרת. ואני מכיר כמה אנשים נוספים שדיברו איתך, ואתה דאגת לסובב את דבריהם. אני מכיר כמה כאלה. ואל דאגה, יצא לי לשמוע על מה הולך במערכת. מכמה מקורות. ויצא לי לשמוע גם מה המינון ומידת החשיבות שבה לקחת את הדברים לתשומת לבך.
אבל אל תהפוך את זה לעניין של פיטורים בלבד. זה לא. אנחנו לא החבורה הקונספירטיבית שאתה מדמיין, יושבים בבית וזוממים נגדך, רוקמים תכניות להדחת העורך שקיבל את התפקיד שבו חשקנו לפני שנה וחצי. נוח לך להאמין בזה, אבל זה לא כך. אתה לא יודע איזו תחושת חוסר אונים יכולה להציף אדם, כאשר הוא שומע איך מתייחסים לאנשים שהוא מכיר, והוא לא יכול לעשות כלום. אתה לא יודע איך זה לייעץ לחברים שלך "דברו איתו", ואחרי שהם עושים זאת הוא מאיים לפטר אותם. נוח לך להאמין בקונספירציה, אבל כדאי לזכור שקונספירציות משגשגות בנוכחות עריצים.
תגובה בנקודות, ברשותך:
1.תתפלא לשמוע, אבל אני לא שונא אותך. אני חושב שתה אדם טוב שנמצא במקום לא מתאים, שמוציא ממנו את כל הרוע שבו. אני גם לא מקנא בך: אחרי כמה חודשים של התבוננות בתפקיד העורך, אין לי כל עניין בו. לעורך אין זמן לכתוב.
2.אתה טוען שאתה לא זוכר את "זה בסך הכל סבתא". אני זוכר. תאמין לי, אני זוכר.
3.בניגוד לטענתך, דיברתי איתך על הנושא פעמיים – פעם אחת, בשיחה שנערכה בתחילת ספטמבר, פחות משבועיים אחרי תקרית ה"בסך הכל", ובה פרשתי מתפקיד סגן העורך; ופעם שניה לאחר התפטרותי בנובמבר, יממה לאחר ישיבת מערכת קשה במיוחד.
4.בין השיחה הראשונה לשניה, ניסית לבטל טור מסוים, בטענה שהוא מכניס מספר כניסות נמוך מדי; חזרת בך לאחר שהוכחתי לך שהטור הכניס מספר כפול ויותר מזה שנקבת בו, עד היום לא ברור לי על סמך מה. האם אתה באמת חושב שמישהו במערכת מדבר איתך מבלי שחרב הפיטורין מרחפת ברקע?
5.אשר לטענתך על אי פגיעה בתנאים של העובדת שפוטרה – ברשותי אימייל שלך שמראה את ההיפך. וברצוני לציין שאלמלא התקרית הזו, שמבחינתי הגדישה את הסאה, סביר להניח שלא היית שומע ממני מילה.
6.הסגנון שלך רחוק מלהיות ראוי.
הפסקה הראשונה שלך היא פשוט הדמאגוגיה הזולה ביותר שיצא לי לראות – והדיון הזה רווי בדמגוגיות זולות
לבלי שמות,
אתה כותב מעניין כשאתה לא מתלהם. (כושר ניסוח טוב פלוס, נגיד?)יש לך בלוג? איך אפשר לקרוא אותך עוד?
איתמר,
ההחלטה על הפיטורים היתה השניה באותו שבוע. במקרה הזה החלטתי להוציאה אל הפועל. המייל לממונים, צר לי למסמס לך את התיזה, לא העלה ולא הוריד, אצלם או אצלי.
לא זוכר שיחה שלנו בנושא האווירה בדסק. אני כן זוכר ממך, שנהגת כפרימדונה מפונקת, ושנהגתי בך בהרבה הערכה, אדיבות וסלחנות (לפרצופים הלא נעימים שטרחת לעשות כל הזמן ללא סיבה נראית לעין, ולשתי הפסקות הסיגריה בכל שעה – כולל בזמן מהדורות החדשות ברדיו – במשמרת ניוז קצרה ולחוצה של 6 שעות). שיחות עם אחרים היו בודדות, והן היו מאוד נקודתיות. לא זוכר שסובבתי את הדברים שאמרו לי אחרים נגדם. אולי זו פרשנות מוטעית לאירוע שמהותו אחרת.
לא חשבתי שיש כאן קונספירציה מצדכם, אבל לשמוע לפני שלושה חודשים שאתה מתעב אותי ולכן לא יכול להגיע למסיבת פרידה מיוסי בביתי, היה מפתיע מאוד, כי מה לעזאזל כבר עשיתי לך? אולי זה היחס למי שפוטר בסוף, הקרוב אליך? כי אם כן, דע שאני מהסבלנים שיש. הטעות שלי, שיצרה את האווירה הלא נעימה היא שהיססתי לפטר – כי אני מה שמכומה "חברתי" – ומאוד רציתי להימנע מכך. בדיעבד, זאת היתה טעות פטאלית לכל הצדדים.
ובעניין העריצים, אני חייב לומר שהוחמאתי מעט, אם כי אני מעדיף להיות "מנהיג חזק":-)
בהזדמנות, אם תרצה לנהל שיחה אמיתית, אשמח מאוד להאזין לצד שלך, ולנסות מנגד להציג את הדברים מנקודת המבט המלאה שלי, ללא "שיח תאגידי", כי אם בשיח אנושי.
בברכה.
נראה שאתה לא זוכר דברים רבים לאחרונה. והדברים שאתה כן זוכר, אוהו. שתי הפסקות סיגריות בשעה ופרימדונה מפונקת (מהסוג שבנה לך שני ערוצים, כשהוא מלמד אותך איך לגעת באדמין בלי שהוא ישבר, ואז עושה 13 כתבות במשמרת).
כנראה שאתה מהסבלנים שיש. ואתה גם מה שמכונה חברתי. בסך הכל ניסית לנהל מערכת חדשות דינמית ומתחדשת, שלא היה בה מקום לאנשים מסוימים. והאימיילים עם האיומים, הם לא היו בדיוק איומים, יותר הלצות. ובכלל, אתה מהסס לפטר. רק שני עובדים. ורצית לפטר הרבה, כאמור, אבל היססת, כי אתה חברתי. ואתה לא זוכר שיחות, חוץ מהאלה שהיו, הנקודתיות, שאחריהן לא איימת בפיטורין על איש. מעולם. ובכלל, הבאת המון קליקים. המון קליקים. בטונות. ומי שלא מתאים, שילך למקום אחר. והאחרים, אלה שנשארו, שיראו ויראו. כי ככה זה. יש לנו מערכת חדשות לנהל. וזה חשוב. ומאתגר. ודינמי.
אני מכיר את נקודת המבט שלך. היא מגעילה אותי.
מופרך? אני יודע עד כמה אני התקשיתי.
אבל באמת, הדיון הזה הולך ומתקרב לשלב הטרגדיה האנושית, ואני לא רוצה להישאר פה. יש לך את המייל אם, כאשר, ואם בכלל.
היי לא מהברנז'ה. תודה.
אין לי בלוג ששווה אזכור, וקצת מוזר לי לעשות פה פיד-לעצמי. דרך אגב, אף אחד כאן לא באמת מהברנז'ה. אתה צריך לראות *אותם* מתכסחים.
טוב, מספיק!! די!!! אני קוראת את כו-לכם לסדר, מציצים-דעתנים ומעורבים כאחד, מכל הצדדים ותקופות הכהונה השונות בדסק החדשות האלמוני. הוויכוח הזה, על גרורותיו, מרתק, אך תסכימו איתי שבשלב זה אין לו ערך זולת נעיצת פגיונות מילוליים שוב ושוב בפצעי האחר. מה מתרחש פה?? באופן כללי, התחושה למקרא שרשור התגובות היא, אם לרפרר לפוסט של פרסיקו לעיל, כביקור בזירת פיגוע (או בשואה, מיטל); ובאופן אישי, עליי להודות שבשלב זה נמאס לי להיפגע מעלבונות שמכוונים כלפיי כדי לפגוע בחבריי. אז די. אנא. עשו מאמץ. בלמו את ידיכם המקלידות, או עברו, כאמור, לאימייל.
תודה לכל מי שקנה את ידידותי לעוד נצח כשיצא להגנתי (לא בפוסט לבדו), תודה גם למי שריסן את עצמו והשחיר את שמי העלום הרבה פחות מכפי שניתן. ועכשיו די. את קרבות הגלדיאטורים ביטלו מזמן.
יהיה טוב.
קראתי את כל הפאקינג תגובות. אלוהים, חשבתי שנגלה פה איזשהו לקח על מרקסיזם, על מנהיגות או אנושיות או אפילו על קצרים בתקשורת. אבל הלקח היחיד שאני לוקח הביתה הוא לעולם לא לשקול עיתונאות כאופצייה לקריירה.
איך אפשר להגיב על תגובה מסוימת? כשאני מנסה ללחוץ על reply to this comment לא קורה כלום…
חוצמזה, כבר העירו על זה: התשובות לתרגילים במתמטיקה אינן נכונות. כפל נעשה לפני חיבור וחיסור.
לא ניתן להגיב לחלק מהתגובות, פשוט בגלל שהשרשור שלהן ארוך מדי.
לגבי התרגילים במתמטיקה – ייבדק.
תודה על התגובה המהירה.
נראה לי שמשהו כאן לא עובד רק אצלי, כי בשום מקום ה- reply to this comment לא נלחץ לי. למה בכלל עזבתם את ישראבלוג? (אני מניח שלא בגלל שהם צנזרו את זרובבלה…) מנגנון התגובות שם מצויין.
[ועכשיו, לחלק המותח של התגובה: האם אוכל לנחש כמה לדעת מנגנון התגובות שלכם זה 0*5+0]
אוקיי, מסתבר שיש לנו עוד בעיה של אקספלורר. בפיירפוקס מנגנון התגובות עובד היטב. לא טוב כמו בישראבלוג, אבל טוב בכל זאת. הייתי מבטיח שזה יטופל, אבל אני לא בטוח שאני או מיטל יודעים איך לסדר את זה. אבל ננסה, מבטיח.
ומה רע בלקח הזה? וקח לך עוד אחד שיטעין לך את המצברים המרקסיסטים – "הכל אנשים", וכשצובטים אותם הם מצתבטים וכשלוחצים אותם – זוג עיניים אחד במקרה הטוב על טקסט – אז הם מפשלים. וכשהם מבינים כמה דופקים אותם גם החשק "לעשות משהו" מתנדף די מהר.
ואני בכלל מסיפור אחר ואין לי מושג במי דברים אמורים (למרות שיש לי די והותר ניסיון במערכות אדמין מחורבנות)