קצר על כתם

אם יראוני ציור ואומר ציור יאמרו ציור
אם יראוני פסל ואומר פיסול יאמרו פיסול
אך אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
מתוך גיליון מספר שתיים של כתם

יש נטייה כזו, בקרב האנשים שמדברים, לדבר סרה בשטף כתבי העת לשירה ולספרות שהחלו לצאת לאחרונה. אני לא אוהבת אותה. כמו שהמקום הזה מעיד, אני חושבת שדבר, כדי שיתקיים בשדה התרבותי, צריך שידברו אותו ועליו. ולכן, כל כתב עת לשירה, ויהיה זה רחוק מטעמי ככל שיהיה, הוא מבורך. וכתם אינו יוצא דופן בכך.

יתרה מכך, מעיון בגיליון השני ניכר כי ליבם של עורכי ויוצרי כתם נמצא במקום הנכון. כלומר, הם אוהבים שירה, הם להוטים לגביה והם סבורים שמה שיש להם לומר הוא חשוב ושונה מכל מה שנאמר כיום. ואני מעריכה את זה.

בעלטת / אמיר גלבע

אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן.
אם יראוני עץ ואמר עץ יאמרו עץ.
אך אם יראוני דם ואמר דם יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם ו א מ ר ד ם י א מ ר ו צ ב ע .
מתוך כחולים ואדומים, הקיבוץ המאוחד. מבוצע גם על ידי פוליאנה פרנק וחוה אלברשטיין.

ובאמת, ייתכן שלא הייתי אומרת דבר, לולא ייצרו במערכת כתם מטאפורה כל כך מושלמת לסוג העשייה בעיתון שלהם. קחו, למשל, את הפראפזה הנ"ל. כתם נראה, אם תרצו, כמו עיתון שנעשה בידי אנשים שמכירים את המשוררים שראוי להכיר (גלבוע), בוחרים את אחד השירים הברורים והבוטים ביותר שלו (בעלטת), ואז משתמשים בה בבוטות נוספת לצרכיהם (ראו ציטוט). קשה לחשוב על אמירה שירית-פארודית צעקנית יותר מהשימוש של עורכי כתם לשיר הזה.

והקו המערכתי הזה ניכר לאורך הגיליון כולו. 16 עמודים מחזיק הגיליון ושישה מתוכם מוקדשים כולם לאמירה הפשוטה: המצב על הפנים והאנשים האמונים עליו מחמירים אותו אף יותר. זו אמירה חשובה ונכונה, אבל אפשר להניח שהיא הובנה, ואפשר להתקדם הלאה. כלומר, איזה טעם יש בפרסום התכתבות עם לאור שמוכיח את לאוריותו או בפרסום מודעת אבל על הכתיבה התל-אביבית שמתכנסת בבאצ'ו וטובעת בצער?

אני חושבת, יהודה ויזן ועודד כרמלי, שהפרה הקדושה כבר נופצה וחלקיקיה מפוזרים ברחבי העיר, טובעים באספרסו על מצע עלי בייבי. הגיע הזמן להתקדם אל מעבר לקו ה"פחחחח" אל המהות האמיתית, אל האלטרנטיבה שאתם מציגים. אני כמעט בטוחה שיש לכם כזו.

17 תגובות “קצר על כתם”

  1. מהבנתי את השיר המקורי, שני האובייקטים הראשונים "נייטראלים". הטענה הנובעת מתוך הפרפראזה היא שהציור והפיסול המודרניים הם נושאים שלא שנויים במחלוקת, אנשים פתוחים למקוריות ולשינוי, ואילו בשירה יש ריאקציונריות והתנגדות לקדמה.
    זה פשוט לא נכון.
    לעומת הסופרלטיבים שהודבקו לציור והפיסול המודרניים, "כתיבה יוצרת" היא מחמאה.
    זאת, גם אם נתעלם מכך שלדעתי (וזה כבר טעמי האישי בלבד) בשביל שפרפראזה על שיר כמו בעלטת תצדיק את השימוש במקור צריך יותר.

  2. נראה לי שאתה צודק. לא חשבתי בכלל על האמירה לגבי הציור והפיסול. מה אומרים עליהם כגנאי?

    ואני איתך גם בנושא השני.

  3. יש שם כמה דברים יפים בגיליון. נגיד, ההחלטה להקדיש מקום ליאיר הורוביץ. לא בהכרח השירים החדשים, אבל לראות במקום של שירה את השורה "איש האפר הוא מן הסתם גם איש האש" זה משובב אש ונפש.

  4. את הכתם הזה עוד לא יצא לי למצוא אבל את הקודם מאוד חיבבתי כי הוא הצחיק אותי, הוא לא מצחיק הגיליון הזה?

  5. עדיין לא חרשתי את הגיליון הנוכחי, אם כי נתקלתי בו באוניברסיטה. בגדול, אני מסכימה עם דברייך, מיטל, שמזכירים דברים מושחזים יותר שאמר בעניין זה דרור בורשטיין, ב"הארץ":

    "כישלונו של "כתם" מלמד שצריך לסרב לראות את השירה ואת עולמה כתכלית השירה: לא לשבת בבתי קפה עם משוררים; לא להצטרף ל"שולחנות"; במידת האפשר, מוטב לא לדבר בכלל עם משוררים ולא להחזיר להם טלפונים. והכי חשוב: לא להתגעגע למשוררים מתים. אל תשליכו על חייהם הבדויים של משוררי העבר את תשוקות הגדולה שלכם."

    מעבר לצמרמורת שהפסקה הזאת מעוררת, היא גם מקוממת, וכאן אני מתחברת לדברייך בפוסט. כאילו לא הצמיתו מספיק את האון השירי השוצף של הנוער, באים עליהם מבקרים מלומדים ורהוטים, חמושים בסכינים ותאוות מילה. (התחכמתי). כן ראוי לויזן וכרמלי לחפש להם משוררים נוספים, מוצלחים, כדי למלא את שטח ה"עיתון היומי לשירה" שלהם בשירים – על חשבון הפארודיות שנח ליחן.

  6. נס ליחן, נס, לעזאזל

    (למה צריך לפתור תרגילים בחשבון כדי לפרסם תגובה אצלכם? איי קראמבה)

  7. תגידו, הו מבינים בשירה שכמותכם:
    זה רק אני, או שיצחק לאור כותב שירים בני זונה?
    כאילו, בלי קשר לאופיו ושאר ענינים שברומו של עולם, רק בקשר לשירים: נכון שהם מעולים?

  8. קראתי את הטור הזה של בורשטיין על כתבי העת. אני יודעת שהוא בחיר ליבך והכל, ובדרך כלל הוא דווקא לא חוטא בזה, אבל יצא לו קצת מנחם פרי. לא במובן של "הו, בזמני ישבנו בכסית ועשינו שירה", אלא במובן של "הו, עוד לא הוכחתם לי שאתם יודעים לעשות משהו טוב". וזה היה קצת מעצבן. ולכן התעלמתי ממנו בפוסט הנוכחי.

    בנוגע לתרגילים במתמטיקה: ובכן, מסתבר, שרובוטים שמשוטטים באתרים ומשאירים תגובות על מיני מחלות משונות ותרופות משונות עוד יותר שמרפאות אותן, אז הרובוטים האלו לא יודעים לפתור תרגילים.

  9. פינגבאק: Prozac.
  10. ויזן וכרמלי יודעים להצחיק ברמת החבר'ה. הם לא יודעים מהי באמת שירה טובה ונדיר למצוא בין ה"גילויים" שלהם שורה שווה. פרסום אלה שכבר הוכתרו ממילא כטובים, כגון יאיר, לא ממש חוכמה גדולה, וזה מעין ניים-דרופינג בגיליונם כדי שיהיה בו בשר מסויים.
    המניפסט הוא כללים משורבטים ולא רציניים.
    ועם כל האמור, אשמח לקרוא קצת רכילויות ופרודיות. את החלק הזה כדאי להם להרחיב על חשבון הגרפומניה השירית…

  11. הגעתי לפוסט הזה קצת באיחור.

    בעניין לנגח את לאור על לאוריותו: לחלוטין. הניגוח של כתם, או לפחות מה שכתם הפך להיות, סיזיפי לחלוטין. ניגוח של עובדה. זה מה שהיה לי לומר.

    וגם: אני כל הזמן מחכה שכתם יבואו עם איזושהי הצעה. אני מדפדוף ברומאן ובמחזה המתורגם האחרון מבית היוצר שלהם עדיין לא עולה איזשהו גילוי מדהים. אולי טוב שהגעתי לפוסט הזה באיחור. אולי אני בעצם כן יכול לסתור אותך ולזרוע מהומה:

    ריבוי כתבי העת, ובפרט המקרה של 'כתם', מצליח בעיקר לייחצן שירה, אבל לא לחדש בה שום דבר. עומס המגזינים ה'חתרניים' שיצאו (נוח להיות חתרני בסביבה מיינסטרימית) סתם את החור, אבל לא מלא אותו.

    עכשיו באמת סיימתי.

  12. לא ברור לי מדוע 'כתם' לא נגיש באינטרנט, ומדוע הפסיק להופיע? האם מישהו יסביר לי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>