זוהי הודעת ביטחון

התגובות בפוסט של איתמר לסיכום פרוייקט העבודה גרמו לי לתהות שוב איך אפשר להבהיר כי הבלוג הזה אינוקבוצת חברים סגורה, שאינה מעוניינת לקבל לשורותיה מתפקדים חדשים. הטענה הזו בעייתית מכמה סיבות, ובעיקר היא מזכירה לי את הימים הרחוקיםבנוער רצ, כאשר אחד מחברי הקבוצה שאליה השתייכתי אמר שאנחנו לא צריכיםלדבר על פוליטיקה, כי גם ככה כולנו מסכימים. במקום זאת, הוא הציע קרבקרמבואים. במלים אחרות, את איתמר יש לי כל יום. אני רוצה צעצועים חדשים. וכך עושים זאת: 1. שולחים מייל למיטל (meitalsha בג'ימייל), לאיתמר (itamarshaaltiel בג'ימייל) או לההם (hemeitster בג'ימייל) 2. הם מעלים את הפוסט. 3. למחרת באים בהתרגשות, כדי לבדוק את התגובות. יותר פשוט מלפתוח יוזר בפליקר, לעזאזל.

25 תגובות “זוהי הודעת ביטחון”

  1. אוי, שקרנים. שקרנים שקרנים שקרנים שקרנים. על "מבחן האומץ" הבזוי שלכםאתם לא מספרים, אה? "יותר קל מפליקר"! – חה! אפילו חה חה. ספרו, ספרו עלהכל. ספרו על הכסף. ספרו על החתכים בזרוע. ספרו על מקלחת הסיכות ועלאמבטיית העלוקות. ספרו! העולם זקוק למנת אמת!

  2. ומה בפליקר קורה, אתה חושב?
    רגע, תמציאי ניק חתרני
    רגע, תצלמי תמונות של הנעליים שלך
    רגע, תעשי גם תגיות מגניבות
    רגע, אל תשכחי תמונה לפרופיל שלך שתהיה גם אמנותית וגם מגניבה וגם תהיי בה כוסית
    רגע, אל תשכחי ללמוד את המילה קומפוזיציה
    ורגע רגע, תוכיחי שאת לא לוזרית בכך שתצרפי 302 חברים ליוזר שלך.

    אני לוקחת אמבטיית עלוקות אני דיי אוף דה וויק.

  3. די הרבה זמן אני קוראת בבלוג הזה. גם אני הייתי בתחושה שזו חבורה סגורה, קהילה בפני עצמה, שלא מתלהבת מאורחים פורחים.
    הפוסט הנוכחי הוא הצהרת כוונות?

  4. הדברדומה יותר לכשלונם של מר"צ, הקיבוצים וארגוני שמאל, שלא הבינו שהשקעהבשכונות מצוקה, גדולה ככל שתהיה, אינה מספיקה כל עוד אתה חוצן.
    אין מה לעשות, מיטל, כדי להיות חלק מקהילה לא מספיק לבנות מתנ"ס, צריךלחיות בשכונה, לקנות במכולת השכונתית, להכיר ולבקר את השכנים, ולהיות שותףלפעילות הקהילה.

  5. מצחיק שאת משתמשת במטאפורהשל מרצ, כי זו בדיוק המטאפורה שבה השמשתי אני בדיון על אחד הפוסטים העתידיים בבלוג.

    לענייננו, לפני שאנחנו מגיעים למסקנה שלפיה אנחנו – קוראי וכותביהבלוג – לא פעילים בשכונה, כדאי לברר מה היא השכונה ומה נחשבת פעילות בה?

  6. ישראבלוגבשנותיו הראשונות היה שכונה וירטואלית קטנה. היום המקום הוא יותר עיירההמחולקת למספר שכונות רעיוניות ו/או חברתיות. אני מוצאת שפעילות שכונתיתמתחילה מתוך סקרנות ועניין אמיתי בשכנים, ובמה שהם כותבים ומספרים. מכךנוצרת התרחשות שכונתית. בשכונות של בלוגים אישיים אפשר לראות זאת בחיבוקשל השתתפות בצער או בשמחה, בעצה, ולעיתים קרובות גם בהושטת עזרה שחורגתמהווירטואלי. בשכונות אקטואליות, העניין ההדדי מתבטא יותר בדיונים המפריםאת הקבוצה והיחיד.
    אם לחזור לבלוג שלכם (שאני מאוד אוהבת לקרוא בו, אגב), התחושה שלי, וכנראהגם של קוראים אחרים, היא שהקמתם שכונה מבודלת לעצמכם. וזה מחזיר אותילמטפורת מרצ, שמשתדלים להטיב עם השכונות, אבל תמיד באים ממקום חד-סטרי שישבו רק נתינה, ואין בו צורך ממשי לקבל. וזה, איך לומר בעדינות, מריח קצתאליטיסטי.

  7. לפניהכל, אני חייבת לציין שיש בעייתיות מסויימת בדיבור על ה-בלוג, משום שהואמורכב מכמה וכמה אנשים, עם פעילות אינטרנטית וישראבלוגית שונה לחלוטין,שכמה מהם – אולי אפילו כולם – פעילים כמובן כקוראים וככותבים גם בבלוגיםאחרים.

    אבל בתור אחת החפרפרות שעמדה מאחורי הצהרת הכוונות של הבלוג, אני חייבתלציין שהבלוג בנוי כמו שהוא בנוי, כלומר מתבסס על תוכן של כמה וכמה אנשים,בשל הסקרנות האמיתית לדברים של אנשים אחרים. כלומר, יכולנו – אני ואיתמר -לפתוח בלוג, לכתוב מה שרצינו לכתוב, לחסום את הכל לתגובות, ולהתבונן במונהביראה.

    עם זאת, הטיעון שלך נשמע לי לא בלתי הגיוני. בהנחה שכבר פתחנו את המתנ"ס,וכבר תלינו שלט בחוץ, ואנחנו יושבים ומחכים בפנים שיבואו הילדים לרקודבלט, מה את חושבת שעשוי לגרום לפראים שבחוץ לחשוב שאנחנו לא מתכוונים לשובבמהרה לתל-אביב-עטורת-האספרסו-הכה-האהובה-עלינו?

  8. ובמיליםקצת פחות מטאפוריות, האם הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כדי לשכנע אנשיםבחוסר האליטיזם שלנו הוא להגיב אצלם? לשים אותם בבלוגרול שלנו? זה נשמע ליקצת בעייתי.

  9. אנילא משוכנע שאני יודע איך להגיב על זה. מה שתיארת הוא, ככל הנראה, אכןהרושם שנוצר. ועכשיו לך תוכיח שאתה דווקא קורא קצת בביצה, גם אם אתה לאמגיב.

    ה-RSS שלי מתרפרש על לא מעט בלוגים מישראבלוג, בלוגים מרשימות, בלוגיםמ-livejournal ובלוגים מבלוגר. אי אפשר להגיב בכולם. כלומר, אפשר, אבל אזיגיב מישהו לתגובה, ויווצר דיון, ודיון – במצב הזמן הנוכחי – דיון איאפשר. כך שאני מגיב, אם בכלל, רק בבלוגים של אנשים שאני מכיר אישית, וקצתמסביב. ממש קצת.

    אבל זה אני, וכמו שמיטל אמרה – ההם עשוי מכמה אנשים [הכנס משחק מיליםכאן]. חלקם, אני יודע, מגיבים, גם אם לא תמיד בישרא(רבים מהם ב-LJ).

    מה נותר? נותר לשים קישורים בבר השמאלי, ואפשר גם להמליץ על בלוגים לכבודבלוגדיי. אפשר, אבל הוחלט שלא כדאי. לא בגלל שאין על מי להמליץ, פשוט כדילא להיכנס לסבך הקשר-לי-ואקשר-לך. זה לא משהו של תירוץ, אבל זו האמת.

  10. אבלזה בדיוק העניין. ממה שכתבת מסתבר שאת רואה בתגובה או דיונים אצל כותביםאחרים מטלה מעיקה. אין לך עניין אמיתי בדעותיהם של כותבים האחרים, או הנאהמעצם ההשתתפות בדיון שיש בו מגוון דעות, ושחלקן שונות משלך. ומכאן (וזאתהפרשנות שלי) שכל כוונתך היא להביא אותנו ל"בית החינוך" שלך.

  11. אבלזה בדיוק לא מה שכתבתי. כתבתי, אני קוראת בבלוגים אחרים. כתבתי, פתחתיבלוג כדי לשמוע אנשים אחרים. כתבתי, אין לי שום עניין לדבר עם עצמי. מהבדבריי רמז על מטלות מעיקות?

    ואגב, אין שום דבר רע בלהתעניין יותר בדיונים שנוצרו בבלוג שלך. הרי גם לשם כך אתה פותח בלוג, כדי שאתה תוכל להכתיב את נושאי הדיון.

  12. את זו שתהתה האם עליך להגיב אצל אחרים כדי להוכיח שאינך אליטיסטית. זו לא נשמעת שאלה של אדם שנהנה מכך.
    בקיצור – התשובה היא כן. ברשת כמו בחיים, כדי להיות חלק משכונה צריך גם לבקר את השכנים ולא רק לצפות שיבואו לבקר אצלך.

  13. במחשבה שנייה, אני לא מסכימה איתך בכלל. ואי ההסכמה מתחילה במטאפורה.הבעיה במתנסים של מרצ היא לא בעובדה שאנשי מרצ עצמם יושבים בבתי קפה בתלאביב, אלא בעובדה שהם הקימו דווקא מתנ"סים – משהו שנועד לחנך, משהו שיש בוהררכיה תרבותית ברורה, והיא לא לטובת אנשי המתנ"ס. אם היית אומרת שכךאנחנו מצטיירים, הייתי מצטערת.

    אם חטא הגאווה שלנו מסתכם בכך שאנחנו, כבלוג, לא מגיבים אצל אחרים, אנייכולה לחיות עם זה. כפי שנאמר פה כמה פעמים בעבר, זה הפנאי שלנו. ובפנאיהזה כל אחד מאיתנו מגיב איפה שנעים לו להגיב.

    ויתרה מכך, אני חושבת ש*הדרישה* להגיב מבוססת על אותו עיקרון מחשבתי שגורםלבנימין נתניהו לחבק ילדים ולשאול יהלום ללכת לכל אירוע משפחתי של כל חברמרכז מפד"ל.

  14. את בוודאי יודעת שלצורך דיון לפעמים יש להציג דעות מוקצנות במקצת – כדי להבהיר עמדה או רעיון.
    בתחילתהדיון הבאתי שלוש דומאות – מרצ, קיבוצים, ארגונים חברתיים – שכשלו (כל אחדמסיבותיו) בפעילות בשכונות מצוקה. באמצעות דוגמאות אלה ניסיתי להסביר מהוההבדל בין חבר בקהילה ובין חוצן. אולי הייתי צריכה להוסיף גם דוגמה הפוכה- מוסדות ש"ס, למשל – כדי שהתמונה תהיה שלמה יותר.
    דוגמאות אלה לא נועדו לומר שכדי להיות שותפה עליך להפוך לפוליטיקאית מהזןהנחות, או להגיב מתוך מחוייבות או דרישה חברתית. תגובה רצוי שתבוא מתוךעניין, וכשהיא משמשת בסיס לדיון. אם אין עניין, התגובה מיותרת.

    הבהרה: באופן אישי אין לי כל בעיה עם הבלוג שלכם כפי שהוא, או אם בחירתכם להגיב/לא להגיב.

    ואכן, חטא הגאווה הוא בהחלט לא הגרוע שבחטאים.

  15. שקדיהיקרה, אני חושבת שאת קצת מנסה לאנוס את הבלוג הזה לתבנית של בלוגים אחריםשאת קוראת. בניגוד לבלוגים אחרים, לא מדובר כאן ביומן אישי אלא בבמה פתוחהשבה מפרסמים די הרבה אנשים, כפי שניתן לראות ברשימה משמאל. מן הסטטיסטיקותאפשר להסיק שמספר הקוראים עולה בהרבה על מספר המפרסמים. מנהלי הבלוג פוניםלכל אותם קוראים שאינם מפרסמים (לתשומת ליבך – קוראים אלה אינם בהכרחאנשים המפעילים בלוג בעצמם), ומציעים להם לפרסם כאן בעצמם.

    בניגוד להשוואות שלך, לא מדובר כאן בפטרונים שפתחו מתנ"ס בעיירה ומתלונניםשאנשים לא באים לפעילויות. מדובר באנשים שהציבו לוח מודעות במרכז העיר -לוח שהרבה אנשים כבר מתעניינים בו וקוראים אותו בפועל – והפניה היא לאותםמתעניינים וקוראים, בהפצרה שלא יהיו קוראים פסיביים בלבד אלא יתרמו פוסטיםמשלהם. אני מתקשה מאוד להבין למה פניה כזו צריכה להיות מגובה בקמפייןתגובות בבלוגים אחרים. הכותבים הפוטנציאליים כבר כאן, לא צריך ללכת לאסוףאותם, רק להזכיר להם שזוהי במה פתוחה.

  16. נראה לי שהדיון הזה קצת יצא מפרופורציה. כל מה שניסיתי לומר בתחילתו היהשקל יותר להרחיב את מעגל הקוראים והכותבים אם מקיימים קשר איתם. וקשרבפורמט הזה, משמועותו (עפ"ר) תגובות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>