עבודה כהבזק של נחמה

קצת מפתיע אותי שאני כותבת לכם, כי אני לא יודעת עדיין מה ארצה להגיד וקשה לי להאמין שיצאו לי כאן כל מיני תובנות על החיים בעולם המודרני וכיוצא בזה דברים חכמים שהופיעו בפרוייקט. אבל משפט הסיום של איתמר ["הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה."] לחץ לי על כפתור שלא יכולתי להתנגד לו. יש לי אמונה גדולה בנחמה הזאת והתעורר בי חשק להיות חלק פעיל ממנה. אני רוצה לכתוב סתם. בלי מטרה, בלי תמורה [תמורה רגשית ואגו וזה, אבל נא לא להתקטנן], מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. פשוט מימוש. אם תרצו, ואם זה לא היה כל כך מופרך, כמעט אפשר היה לומר – מהאיד. מדוייק יותר יהיה לומר, מתוך מקום שדומה לאני האמיתי של ויניקוט. ויניקוט מרחיב על מהותו של האני המזויף, ורק מתוך צורך להסביר אותו הוא מוסיף כמה מילים על האני האמיתי, ה'ניגוד' שלו. האני האמיתי הזה הוא, כמעט, לא כלום. הוא התנועה שנעשתה עוד לפני שהוקדשה לה מחשבה. ללא מודעות, סיבה, התחשבות במציאות. זה לא דומה לאיד של פרויד כי זה ממש הפוך. זה לא אכילה לשם הרגעת רעב, לא תשוקה מינית. זה העוויית הפנים הכי ספונטנית של התינוק, עוד לפני שהחברה לימדה אותו את הרפרטואר האמוציונאלי שלה.

העבודה אינה הדבר הזה. בהגדרתה היא לא יכולה להיות ביטוי עיוור של העצמי. העבודה היא ההתייחסות שלנו לתביעה של המציאות. צריך כסף, צריך לעבוד. הצורך בכסף ועבודה לעולם לא יכול לבוא מבפנים, כמו הצורך ליצירה ואהבה. גם לא אם אתה אמן בר מזל והעבודה שלך היא לעשות את הדבר שממילא אתה משתוקק לעשות כל הזמן. גם כשהעבודה הזו אינה רווחית, גם אם אתה ואן גוך. לא סתם יש לרוב העבודות שעות קבועות. העבודה היא דבר לא טבעי. היא לא נדחפת מחשק, גם אם נדמה שכן. רוב הסופרים מגדירים לעצמם, מרצונם החופשי, שעות קבועות של כתיבה. כי אין שעה נכונה לעבודה. הקביעה של השעות מראש משחררת אותנו מהעול של הרצון. לא צריך לשאול, האם אני רוצה עכשיו, האם אני רוצה אחר כך. בין שמונה לחמש, חלק גדול מאוד מהספונטניות שלי הולכת לישון, לטוב ולרע. אני משוחרר מן הצורך והחובה (מתוך נאמנות עצמית) להקשיב לעצמי [פתאום אני רואה שהמשפט הזה הוא בלשון זכר. זה בטח נובע מהעובדה שהוא לא נוגע לי. מעולם לא הצלחתי להשאר במשרה מלאה וגם להשאר בחיים].

כל הרעיון של עבודה כמימוש עצמי, הוא אשלייתי והאינטרסים מאחוריו ברורים למדי, אבל כנראה שגם אינו מופרך לגמרי. ובכל זאת, ולמרות שזה 'עובד' בשביל הרבה אנשים, מעולם לא ראיתי שזה קשור אלי. כל פעם שאני מחפשת עבודה (ואני תמיד מחפשת עבודה) חוזרות השיחות המתישות עם המשפחה (שבאה מדור אחר). מה היית רוצה לעשות. מה מתאים לך. מי שלא מכיר אותי מנסה לבדוק לפי העבר. באיזה מכל העבודות (הרבות) שעבדת בהן נהנית? (אף אחת). מה יש להוסיף. עבודה זה catch מכוער. אם אפשר היה להוריד את העמדת הפנים שבא לנו ומתחשק, לחזור לזמנים ההיסטוריים שאנשים עבדו פשוט מפני שהם עבדו (לא באמת צריך לחזור להסטוריה, אפשר פשוט לרדת שלב בסולם הסוציו-אקונומי. כי הצרות שלי הן צרות של עשירים), בלי יומרה להנאה/סיפוק/אתגר, היו נחסכות הרבה אכזבות ותחושות של החמצה ובזבוז. המחיר, כמובן, גבוה מדי. אחרת הייתי יכולה גם אני לשלם אותו ולשתוק. אבל אני עדיין חולמת על הדבר הזה שיונע כל הזמן מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. עבודה שתהיה נחמה מתמשכת. להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו האינטרטקסטואליות של האוכל על הבוס פעם ראשונהפחד וחמלה

15 תגובות “עבודה כהבזק של נחמה”

  1. אני בכלל הייתי רוצה להיות חתול. עם צרכים פשוטים וברורים, ודרך פשוטה וברורה לספק אותם.
    מכיוון שזה לא אפשרי, העדיפות השניה היא שיגלה אותי איזה אבא ארך רגליים. אני כותבת מכתבים ממש יפים!

  2. אניממש לא בטוח שירידה בשלב סוציו-אקונומי היתה מעקרת את ההליכה לעבודהמתקווה לסיפוק או אתגר. אנשים מחפשים סיפוק, בלי קשר למעמדם הכלכלי ובליקשר לזמנים שהם שרצו בהם.

  3. קראתיולא ממש התרשמתי. ויניקוט הוא העץ התיאורטי? מה עם הרברט מרקוזה? הואהאידיאולוג של מהומות הסטודנטים ב- 1968? היתה לו הערה אחת או שתיים עלהקשר בין עבודה לבין "אנושיות". גם ז"פ סארטר הגדיר יצירת אמנות כ"עבודה",והרבה יוצרים, אפילו היום, מתיחסים ליצירתם כ"עבודה" , ולאוניברסיטה אתמגישה עבודות, גם.
    כלומר, מושג מורכב מאוד ’עבודה’.
    אני מתאר לעצמי, לצורך הענין של היעדר לחץ כלכלי, שגם הגב’ פאריס הילטוןמתיחסת להופעותיה בציבור כסוג של ’עבודה’, מה לא?! איך היא תשמור על מעמדהבעולם החפצים, הצרכנות הפוסטקפיטליסטי?

  4. הי. תודה.
    לגביעניין המעמד הסוציו אקונומי – זו בוודאי היתה הכללה גסה, אבל זה כן דברשקיים לפחות לפעמים. מנסיון שלי בשתי סביבות עבודה מהסוג שאנשים ’כמונו’לא מכירים היטב, ומשיחות ארוכות עם האנשים שם בנושא, לא היתה שום שאיפהלמימוש עצמי או אתגר בעבודה. הם בחרו בעבודה שלמיטב הבנתם תהיה יציבה(רובם הקימו משפחות כבר בהשתחררם מהצבא), לא תובענית מדי ואפשרית, כלומרשאינה דורשת כישורים מיוחדים. ובד"כ כמובן, הלכו בעקבות ההורים.
    לגבי ההיסטוריה, אני לא מומחית, אך נדמה לי שהתפיסה של העבודה כמקוםלמימוש היא מודרנית (וכך גם לגבי האמנות, אגב, שלא נבדלה מהאומנות עד לאכל כך מזמן). גם אם אנשים אהבו את העבודה, או שאפו אליה, הם לא הרגישומחוייבות לעשות זאת. זה היה בונוס. כמו שאהבה היתה (ואולי עדיין?) בונוסלנישואים.

  5. הי.נראה לי שיש כאן כמה אי הבנות. ראשית, ההתנצלות שלי בפתיחה היא לא כסת"ח.באמת לא היתה לי כוונה לבנות מגדל תיאורטי. זו היתה תגובה רגשית. שנית,ויניקוט אינו עץ, הוא אסוציאציה. עם זה שיש עוד אלף הוגים שאפשר להתייחסאליהם, אני מסכימה, כמובן.
    לגבי העבודות לאוניברסיטה וגברת הילטון, כמובן שהם נכללים במושג העבודהאליו התייחסתי (באותה מגירה עם ואן גוך והעבודות שאין בצידן רווח). מהשבעצם רציתי זה קצת לקונן על כך שאין הרבה דברים שאינם עבודה.


  6. יש לי דודים שגרים בקיבוץ, ואחד האירועים הכי טראגיים שזכורים לי מילדותיהוא שמישהו פיזר שם רעל עכברים וכמעט כל הכלבים בקיבוץ מתו תוךשבוע-שבועיים.

  7. ובכן,אישיותי הוירטואלית הנוכחית נולדה עקב בלוג פרטי. עכשיו כשהיא כבר חפהמכבלים בלוגיסטיים , היא זקוקה לאמצעים אחרים כדי להמשיך ולהתקיים.. חשובלי שאנשים שהכירו אותי ידעו שזאת אני, והם לא יזהו אותי אם אופיע בשמיהאמיתי. זה מן הפוך על הפוך. אם אופיע בשמי האמיתי, אהפוך לנסתרת.

    וחוץ מזה – ככה :-)

  8. אנילא חושב שאני מסכים. לשיעמום יש יכולת מופלאה לתפוס אותך גם במקומות שאינםמסומנים תרבותית כמקום למימוש עצמי. אפילו בשירותים. יש פשוט אנשיםשמסוגלים לעשות את זה, אלוהים יודע איך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>