ראשית, צפו בסרטון ההדרכה הזה.
יצא לי לראות את הסרטון הזה (דרך פלאי הטכנולוגיה) קצת אחרי שאיה שאלה לגבי ההבדל שמותחת זיוה בן פורת בין סאטירה לפרודיה. אני לא יודע אם מדובר בפרודיה, אבל זו יופי של דוגמא בכל מקרה.
אז מה יש כאן: סרט הדרכה מופרך על תרבות יפנית מופרכת או פרודיה על סרטי הדרכה מופרכים, שהיא גם סאטירה על תרבות יפנית מופרכת?
זה די מדהים, כי אם לא מכירים את התרבות היפנית, קשה לדעת מה התשובה. לסרטי הדרכה מהסוג הזה יש נטייה להיות מעט מגוחכים. אני מנסה לחשוב, למשל, על סרט הדרכה לתוך תוכה של התרבות הישראלית. אולם בעוד שסרט כזה יבצע הזרה למוכר, ויתמלל את המובן-לנו-מאליו, כאן יש הזרה לזר. כל דבר שיכול לסמן כאן הלעגה מכוונת יכול להיתפס כאלמנט אמיתי בתרבות היפנית או, לחילופין, כאמצעי בסיסי של סרטי הדרכה.
בסרטי הדרכה, למשל, נהוג להשתמש בצירוף "נהוג ל". בסרט הזה, לעומת זאת, נוטים יותר לשימוש ב"חייב". אפשר לפרש זאת כבעיית תרגום. אפשר גם לומר שהמילה "חייב" מתארת טוב יותר תרבות עם מסורת נוקשה. אפשר גם, אם רוצים, לראות בכך סימן להגזמה, הקצנת המודל של סרט ההדרכה לדבר מה מגוחך.
יש עוד. בסרטי הדרכה נוטים להשתמש בחזרות כדי לסייע לצופה ללמוד מלים קשות או מנהגים מוזרים. כאן, השימוש בחזרות סלקטיבי מאוד. הסרט חוזר שוב ושוב על נוהג מזיגת הבירה. איש א' מוזג לאיש ב'. המוזג אומר לנמזג "מה מה מה מה", והנמזג עונה "הו טו טו טו". שוב ושוב, ושוב. או, למשל, אכילת הסושי. יש להטות את הראש 45 מעלות לאחור (כך בדיוק), לאחוז בסושי באופן מסוים, ולהטיל אותו אל תוך הפה. שוב, ושוב ושוב. אנשים אוכלים זה לא דבר יפה (אלא אם הן נשים, והן אוכלות בננות, כמובן), אבל זה כבר מגעיל.
קשה להחליט. אם זו פרודיה סאטירית, הרי שהיא מבריקה. היא משתמשת במודל של סרטי ההדרכה כדי לבצע חזרות על אלמנטים מופרכים וכדי להקצין אלמנטים אחרים. אם זו לא פרודיה ולא סאטירה, הרי שהעסק מדהים קצת יותר, ואומר משהו על המופרכות הטבעית של יפן מחד וסרטי הדכה מאידך. זוהי דרך הסמוראי. הו טו טו טו.
ההסבר כאן:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483&blogcode=3190292
???
פשוט מאוד, יותר מכל הסרטון הזה משקף את האופן שבו היפנים (או לפחותהיפנים שעשו את הסרטון) רואים אותנו, המערביים. הוא כמו ההסוואה שלסופרמן, או הכותרות הראשיות בעיתונות הישראלית.
הו! יפה אמרת. לא חשבתי על זה.
וואלה!
גם אני לא חשבתי על זה, אבל זה הסבר ממש יפה, לרוע המזל.
כבוד על פלאי הטכנולוגיה שמצאו את הלינק הזה.
כבוד עליך על הפוסט הזה.
וכבוד עלייך, ז’ניה, על האבחנה.
אני אישית חושבת שזה לא הבוז והפחד. אני חושבת שזו פארודיה מודעת.
במיוחדבגלל הקטע בסוף, עם שובר ההחזר הכספי, שבו נאמר "איך מקבלים החזר, זונשארת תעלומה". ובגלל ריקוד האכילה, שהזכיר לי את סטומפ, רק בלי התיפופים.
אבל אני ממש לא בטוחה בזה עד כדי ויכוח.
עוד ראיה לכיוון הפרודי היא שמציינים שאיש לא יודע ממה עשויה מנת הג’ינג’ר.
לי לא היה שום ספק שזו פרודיה. יש לכך ראיות בלי סוף, והעובדה שאיתמר פקפקבכך משקפת משהו מאוד מעציב על האופן שבו הרבה אנשים מערביים נוטים להסתכלבדברים מהמזרח בכלל ומיפן בפרט, וזה מה שהוביל אותי לפרשנות הבוז והפחד.
שמתלב לקטע שמדבר על כך שלסושי-שף יש תמיד סיפור חיים מאוד עצוב ופתלתל (אומשהו כזה) אבל אסור לשאול אותו על כך? ולציווי להוסיף מחוות התנצלות אםבאת בגפך?
לעזאזל, זה פשוט סרטון קורע מצחוק.
גםשובר האכילה וגם עניין הג’ינג’ר, שפלאי הזכיר, יכולים להתפרש כבדיחותקטנות בתוך סרט הדרכה אמיתי לחלוטין. אבל, כאמור, רק לאלוהים ולמומחיםלתרבות יפן הפתרונים.
אנילא יודע. בכל זאת, כשמדברים על התרבות היפנית מדברים על תרבות שהמציאה אתהטנטקל-פורן עוד במאה ה-18, ועל תרבות שיש לה מילה ל"לאונן מול מראה". אנילא מכיר את התרבות הזו, אבל יש מעט מאוד דברים שלא אאמין לגביה, למרבההצער.
ראה תשובתי למיטל.
לגבי סיפור החיים של הסושי-שף, זה קטע קורע במיוחד. כשהם אומרים את זה, רואים אותו מנגב את הסכין עם מבט מוזר בעיניים.
מצד שני, למיטב ידיעתי הרבה אקס-יאקוזאים מוצאים את עצמם כסושי-שפים, ויכול להיות שזה מתייחס לזה. בררר
נו בחייך, הנעליים שהן גם משטחי הגשה "ולכן רגליהם של יפנים רבים מסריחותמחומץ" או ההסבר על מיחזור המפיות – לא יודעת אם פרודיה או סאטירה, אבלרציני זה לא.
אני מקווה שזו סאטירה. אבל אני באמת לא יודע. אני חושב שז’ניה ניסחה את תחושתי לגבי העניין באופן מדויק.
סוף סוף הצלחתי לראות את הסרטון, אני עם ז’ניה all the way. זו פארודיה בברור אם כי לדעתי לא מוצלחת במיוחד.