בעמוד הבית של NGO מוניטור תמצאו מאמרים על המנהרה מרצועת עזה (וכיצד היא "מפריכה את הטענות של ארגונים לא ממשלתיים בנוגע לעזה" ¹), על הדו"ח האחרון של "יש דין" ("וקידום חקיקה במימון האיחוד האירופי") ועל מימון אירופי לארגון "זוכרות". אני לא מצאתי בו מילה על חקירת קטינים פלסטינים, על תג מחיר בירושלים, על "עבודה עברית" ועל כל שאר האירועים הקטנים, המכוערים, שהם חלק בלתי נפרד משגרת החיים כאן.

הקורא החשדן יכנס עכשיו לאתר "גישה", ארגון זכויות האדם שאני מועסק בו ², ויתחיל לחפש את הגינוי של "גישה" למנהרה מעזה. אני יכול לחסוך לכם את הטרחה. כפי ש-NGO מוניטור מציינים, לא תמצאו גינוי כזה.

ואלוהים, זה כל כך מעייף. אתם מכירים את המשחק הזה. אני רמזתי בפסקה הראשונה שלאנשים הטובים ב-NGO מוניטור לא אכפת מאירועי תג מחיר, מגזענות והפרות זכויות אדם ישראליות. הם רמזו שלאנשים הטובים ב"גישה" לא אכפת מטרור שמופנה כלפי ישראלים. זה המקום שבו אנחנו נמצאים כרגע בשיחה. בפוסט הזה, בדיון הציבורי בישראל וגם בדיון בחו"ל אודות הסכסוך.

היה יכול להיות נחמד אם שני הצדדים היו מודים שכל העסק מבוסס על הכפשה קטנונית ומפגרת של הצד השני, וממשיכים הלאה. אבל האמת היא שיש לפחות גרעין של אמת בטענות האלה, וחשוב להודות בו. יש לא מעט ימנים גזענים ואלימים, וחלקם היו שמחים אם אנשים כמוני באמת היו מוצאים את עצמם חיים תחת משטר האימים של חמאס. ויש גם די הרבה אנשי שמאל שעברו מזמן מדאגה לזכויות אדם ללאומנות פלסטינית. גם לא צריך לחפש יותר מדי בשביל לאתר אותם.

בנקודה הזו הוויכוח בדרך כלל נסוב על כמויות. למי יש יותר חארות. אפשר ללכת לשם, ויש סיכוי שזה אפילו יהיה מעניין ³. אבל מאוחר ואני עייף ולא מי יודע מה אכפת לי כרגע. כי סביר להניח שכולנו קצת חארות מפעם לפעם, ושקל לנו מאוד להפוך לבניזונות חסרות רגישות מדי פעם, ובמיוחד כשנראה שהעמדה הפוליטית שלנו חוטפת אחת בלקקן ⁴ מהעובדות.

דוגמא: לפני יותר משנתיים נכנסו שני פלסטינים להתנחלות איתמר שבגדה ורצחו משפחה שלמה. כתבתי אז בטוויטר משהו כמו "תזכורת: איתמר זו התנחלות", ואני לא זוכר אבל ממש מקווה שהיה שם קישור לכתבה שבה דובר על "יישוב איתמר". מישהו בטוויטר נכנס בי על זה ואני הגבתי וכל הסיפור נהיה מתוק ופרחוני בשניות. מה שהתכוונתי לו אז לא היה "הם מתנחלים, אז זה בסדר", אלא איזו התקטננות על האופן שבו פיגועים מכשירים רטרואקטיבית התנחלויות כיישובים. אבל ההבדל בין שתי הטענות לא גדול כמו שהייתי רוצה שיהיה, לא כמה דקות אחרי שאתה שומע על משפחה שנרצחה. לא בגלל ש"זה לא הזמן" לומר משהו כזה – גם אם, אכן, זה לא היה הזמן – אלא בעיקר בגלל שזה לא הזמן לחשוב משהו כזה. כי מה שעשיתי היה לקחת בני אדם, שאני מפחד לדמיין איך נראו רגעיהם האחרונים, ולהכניס אותם לתוך התפלפלות פוליטית על ניסוח עיתונאי. כי זה היה קל וכי זה נתן לי משהו משלי לומר וכי באותו הרגע נראה שכל אחד צריך לומר משהו, ועדיף שזה יהיה משהו משלו.

זה לא קורה לי מעט. הייתי רוצה שזה יקרה לי פחות. אני מניח שזה קשור להזדהות שלנו עם העמדות הפוליטיות שאנחנו מחזיקים בהן, ושההזדהות הזו חזקה לפעמים יותר מאירועים קונקרטיים שנראים כמתרחשים רק על דפי עיתונים ומסכים שטוחים. סביר להניח שזה קשור גם לדינמיקה המיוחדת לכל עמדה פוליטית, שמטבעה מדגישה עובדות מסוימות ומצניעה אחרות, ושקל, מרגע שהתחייבת לעמדה כזו, להסתחרר בה ולחיות מתוכה ומתוכה בלבד.

ובכל זאת, רובנו בדרך כלל קצת יותר בני אדם, ולכל הפחות ראוי שנהיה. וזה מה שכל כך מאכזב לגבי NGO מוניטור. אני יכול לדמיין שלפחות חלק מהאנשים שעובדים שם מאוד רציניים לגבי העבודה שלהם; שהם יכולים להעלות כמה טיעונים טובים מאוד נגד המימון שמקבלים ארגוני זכויות אדם מהאיחוד האירופי ושבאמת מכעיס אותם לראות ארגוני זכויות אדם ישראליים מתעלמים מהפרות פלסטיניות של זכויות אדם. יותר מכך, אני יכול גם לנחש איך פחות או יותר יראה הטיעון שלהם בנושא: בהתעלמות מהפרות זכויות אדם כלפי ישראלים, ארגוני ז"א יוצרים מצג שווא לפיו ישראל היא הצד האלים והברוטלי היחיד בסכסוך הזה, תפיסה שהולכת ומחלחלת לציבורים בחו"ל ויש לה השלכות לא רק על האופן שבו ישראל נתפסת בעולם, אלא גם על מידת הלגיטימציה שלה לפעול כנגד הפרות זכויות אדם פלסטיניות.

אני לא מסכים עם הטיעון הזה, אבל אני יכול להבין איך אדם יכול להחזיק בו מבלי להיות גזען או פאשיסט. אלא שמעולם לא ראיתי את הארגון הזה מעלה את הטיעון הנ"ל, וממרדף הגינויים שהוא פעילותו העיקרית של הארגון עולה בעיקר הרושם של דמוניזציה מהסוג הנחות ביותר. אתם שם, ב"גישה", מעדיפים חומרי בנייה לפלסטינים על פני ביטחון לישראלים. יכול להיות שבזה באמת גם מאמינים רבים ב-NGO מוניטור, ואני מתקשה להסביר כמה זה מעציב. לא משמח במיוחד להיתפס כחתיכת חרא, זה נכון, אבל גם בגלל שיש לזה השלכות של ממש על הדרך שבה אנחנו חושבים כאן, בארץ הזו. כי אם נמשיך לרדוף אחר גינויים, הדיון על עזה, למשל, ישאר מטומטם ורדוד לנצח, והדיון הזה חשוב הן עבור תושבי עזה והן עבור תושבי הדרום. כשאתה מחפש גינויים, אתה לא שואל אם יש דרכים ביטחוניות טובות יותר לעצור את המנהרות מלעצור מעבר של חומרי בניין לרצועה; אתה לא תוהה כמה זמן עזה תמשיך להיות רסיס בישבן – שאלוהים ימחל לי על הביטוי הזה – ועד כמה המדיניות הנוכחית של ישראל לגבי הרצועה אפקטיבית. אני חושב שהיא לא אפקטיבית ולא מוסרית, אבל גם אם אתם משוכנעים שכן, ודאי הדיון בנושא הזה חשוב יותר מטבלאות אקסל של מספר הגינויים שהופרח מכל צד. די עם זה כבר. בואו נתבגר. בואו נהיה בני אדם.