דפני קוטלת הבדידות

1. בוקר טוב עולם

היום מוזר להיזכר בזה, אבל מה שגרם לי לצפות בסדרה "באפי קוטלת הערפדים" היה מאמר נפלא של לי עברון-ועקנין באתר "המסך המפוצל", שבו היא ניתחה את הסדרה בעזרת רעיונות מהספר של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן". לי (אני נצמדת כאן לאידיאולוגיית השמות הפרטיים של עדיה ליברמן) מראה בצורה משכנעת ומרגשת איך כמה מהדמויות המרכזיות בבאפי (היא מתמקדת בווילו, ספייק ואניה) עוברות תהליך של החלמה מנרקיסיזם חולני והתפתחות לנרקיסיזם בריא ומאוזן. כמו שלי מראה, הדמויות האלה מנותקות מעצמן, שבויות בפרסונות גרנדיוזיות שהן פיתחו בניסיון לרצות את הסביבה (ובעיקר את ההורים), ועוברות תהליך קשה ומכאיב שבו הן מכירות בניתוק הזה, מתחברות מחדש לעצמי האמיתי הפגוע שלהן ולומדות לקבל אותו.

לי צודקת, כמובן. הרובד הפסיכולוגי שהיא מדברת עליו הוא רובד מרכזי ודומיננטי בבאפי, והוא גם הלב הפועם של הסדרה – מה שגורם להרבה אנשים כמוני להתייחס לדמויות של באפי כמו לפנתיאון מודרני, שכל דמות וכל קונפליקט בו משקפים ומהדהדים משהו עמוק ומהותי בנפש הפרטית שלהם. לא קראתי את "הדרמה של הילד המחונן", אבל קראתי עליו מספיק כדי להבין שהוא מין אוטוביוגרפיה של דור שלם, דור שנולד וגדל לתוך עולם המושגים של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. בעולם המושגים הזה, כל אחד מאיתנו חי את החיים שלו כסיפור דרמטי של מאבק הרה גורל בשדים פנימיים. ב"באפי" ג'וס ווידון לקח את האוטוביוגרפיה הזאת והפך אותה למיתולוגיה.

אבל כמו שכל צופה אדוקה בבאפי יודעת, יש עוד דברים בחיים חוץ ממלחמה בשדים. בעצם, לכל אורך הסדרה אנחנו מקבלים עוד ועוד תזכורות לשוליות הריאלית של כל המלחמה הזאת בהשוואה למאבקים של "החיים האמיתיים". כי לא משנה כמה ערפדים ושדים באפי והסקוביז יקטלו, זה לא יפחית מהלוזריות החברתית שלהם. ולא משנה כמה אפוקליפסות באפי תעצור בדקה התשעים, היא לא תצליח להציל את אמא שלה מסרטן, או לעצור את החבר שלה מלעזוב, או להינצל מקריסה כלכלית בלי הג'וב המדכא שלה בהמבורגריה. את יכולה להיות הגיבורה הכי מדהימה בדרמה הפנימית שלך, אבל לעולם האמיתי זה לא משנה בשיט: הוא מתנהל לפי החוקים שלו, שיכולים למחוץ אותך כמו ג'וק.

לא חייבים לראות באפי כדי להכיר את הפער בין העוצמות של הדרמה הפנימית לבין חוסר הרלוונטיות שלה – ושל הגיבור של הדרמה הזאת – למציאות הממשית. גם לא חייבים לראות באפי כדי להזדהות עם התסכול שגורמת ההכרה בכך שהעולם לא מקיים את מה שהבטיחו לנו. דרך אחת להתמודד עם התסכול הזה היא לפצל: לנתק לגמרי בין העולם הפנימי, העולם של הרגישות והפגיעות, היצירתיות והדמיון, לבין העולם החיצוני. להשאיר בפנים את האני עם כל הדרמות שלו ולשלוח לעולם שגריר שייצג את האינטרסים שלו.

הייצוג המיתי הבולט של הפיצול הזה הוא הדמות של גיבור-העל: אדם שכלפי חוץ מנהל חיים נורמטיביים, אפרוריים (סופרמן) או זוהרים (באטמן), אבל החיים האמיתיים שלו, אלה שבהם הוא משקיע את הרגשות והתשוקה שלו, הם המאבק המיתי הנסתר בין טוב ורע שמתחולל בתוכו (לענייננו לא רלוונטי שסופרמן ובאטמן מצילים את העולם: העולם בעלילות האלה הוא מטפורה לנפש הפרטית). אצל גיבור העל, השגריר שנשלח לעולם הוא צל חיוור של הדמות הגדולה מהחיים שמסתתרת בתוכו. דוגמא אחרת של אותו פיצול היא דמות ההיפסטר, שאצלו "האיש שבפנים" הוא דווקא היצור הפגיע והמתחבט ואילו השגריר שנשלח לעולם הוא קוּלי, אירוני ומודע לעצמו. אצל ההיפסטר הניתוק והניכור מגיעים לקיצוניות שהיא על סף שיתוק מוחלט (מי שרוצה יכולה לקרוא על זה קצת במאמר של טל מסינג על אוטופיית הטעם ההיפסטרי). הפתרון של ההיפסטר, באופן בסיסי, הוא להגיד שאם כבר להתייאש, אז לפחות שהייאוש יהיה אסתטי. אבל לא משנה אם אתה היפסטר או גיבור-על, הפיצול הוא אותו פיצול והוא משקף את אותו קושי (וזאת אולי הסיבה שהיפסטרים אוהבים כל כך גיבורי-על).

הצרה היא שכדי שהפיצול יעבוד צריך להתקיים תנאי אחד חשוב: השגריר צריך לשרוד בעולם. הצרות מתחילות כשמגיע רגע שבו לא משנה כמה כוחות על יש לשגריר או כמה הוא משויף וקולי ואירוני, זה פשוט לא מספיק, כי העולם נהיה כל כך אלים ואכזרי שאפילו השגריר המיומן ביותר כבר לא יכול להגן על הבועה הפנימית שלו מהתפוצצות (משהו על ההתפכחות הזאת אפשר לקרוא למשל במאמר של קרטינה ריצ'רדסון על ווס אנדרסון). בעשור הנוכחי, הרגע הזה מגיע ליותר ויותר אנשים.

 

2. אני יורד מן החוטים

בתחילת החודש התפרסם הספר המצוין של אשר שכטר על המחאה החברתית, רוטשילד: כרוניקה של מחאה. בין היתר, הספר כולל ציטוטים של כמה ממובילי המחאה שמבטאים את מפח הנפש של המפגש המנתץ בין המציאות הפנימית והחלומות הפנימיים לבין החוקיות האכזרית של העולם שבחוץ. "התחלתי לחפש את המקומות שבהם העולם מקיא אנשים כמוני החוצה, וזה היה בכל פינה … הרגו לי את החלומות, זה מה שהרגשתי. שהרגו לי את החלום," אומרת דפני ליף. "זה היה משפיל, ההרגשה שעם כל הפוטנציאל והרצון שלך לא תוכל לממש את עצמך, כי המקצועות האלה הם בלתי רווחיים בעליל ברמת ההישרדות. אתה רואה הרבה אנשים שויתרו על השאיפות שלהם בשביל ללכת לעבוד בשוק ההון, ושואל למה לא אתה. אנחנו דור כזה: רבי אשכולות, יכולים לעשות המון, יש לנו המון פוטנציאל, אבל בעצם לא יכולים לעשות כלום," אומר ברק סגל. וכך מתאר רגב קונטס את עשרת האנשים שהתקבצו בדירה של דפני ליף בתחילת יולי 2011, המפגש שממנו צמחה המחאה: "כולנו היינו לוזרים גמורים. בודדים מאוד, לוזרים מאוד … אבל לכל אחד היה משהו, כישרון פרטי או איזו איכות אישית. חוץ מזה, לאף אחד שם לא היה מה להפסיד." ואשר עצמו כותב באחרית-דבר לספר: "כולנו, ללא יוצא מן הכלל, הרגשנו רמוסים. כבולים לתורן. כולנו הרגשנו פעם דפוקים, עצלנים, לא מצליחים, לוזרים, לגמרי לבד במאבק ההישרדות היום-יומי שלנו."

מה שהבדיל את ההתקבצות של אותם עשרה אנשים בדירה ברחוב אהרונוביץ מכל מפגש קיטורים אחר של צעירים מתוסכלים, היה ההסטה של מוקד האשמה. כותבת אוה אילוז: "אם את מסבירה את הקושי שלך להחזיק בעבודה קבועה בחוסר הביטחון העצמי שלך או בנטייה שלך להרס עצמי, את תחשבי על מקום העבודה שלך ועל הכלכלה באופן שונה מאשר אם היית מסבירה זאת תוך הדגשת חוקי העבודה המקלים בפיטורי עובדים, או התחרותיות האכזרית הכרוכה בכלכלת השוק." המפגש ההוא בראשית יולי 2011 היה תחילתה של ההכרה בכך שהקושי לתחזק את הפיצול בין החלומות הפנימיים לבין ההישרדות בעולם החיצוני הוא לא רק בעיה פרטית של "לוזרים גמורים", אלא בעיה מערכתית. כמו שאומרת דפני במונולוג שלה בספר של אשר: "הרגשתי שזה בעצם סיפור על דור… על מתח בתוך הדור הזה, שמחפש מקום בעולם, מחפש בית, מחפש ארץ. שלא יודע להתנהל מול המחיר שהעולם דורש ממנו." ואחר כך: "במסיבת העיתונאים… אמרתי משפט מדויק: 'אני התוצר של השיטה הזאת'. נולדתי לתוכה. אני יודעת להיאבק בשיניים, אני יודעת להיות במקום תחרותי, אני לא מפחדת מעבודה קשה, חונכתי על עבודה קשה. כולנו חונכנו על עבודה קשה. הייתי מותשת."

יש משהו שחשוב להבין, ולדעתי הרבה אנשים לא שמים לב אליו. אני מתכוונת לכך שהבעיה היא לא רק שהעולם החיצוני נהיה כל כך ברוטאלי עד שהוא לא מאפשר עוד לתחזק בצורה יעילה את הפיצול בין הפנימי והחיצוני, בין הדרמה ההרואית של הנפש לבין השגריר שנשלח לחיות בעולם. כמו שמיטיבה לראות אווה אילוז, הבעיה היא בפיצול עצמו: מה שבעייתי הוא עצם התפיסה שהחיים האמיתיים שלנו הם חיי הנפש, המקום שבו אנחנו נאבקים בשדים המנטליים הפנימיים שלנו ורוקמים את הנרטיב האישי של החיים שלנו, בעוד שהחיים שלנו בעולם "החיצוני" הם לא מקום שהאני האמיתי שלנו נמצא בו באמת אלא רק זירת קרב שאנחנו שולחים אליה שגריר חלקלק או שכיר חרב קשוח שייצג אותנו.

אני לא יודעת עד כמה דפני עצמה תפסה בצורה מודעת את הרדיקליות של ההתרסה שלה, את זה שהיא יצאה לא רק נגד זה שהעולם החיצוני פלש בצורה בלתי נסבלת לתוך טריטוריית החלומות שלה, אלא נגד עצם הפיצול בין הביוגרפיה הפנימית לבין העולם החיצוני. אבל גם אם היא לא ניסחה את זה לעצמה בצורה מודעת, מילולית, מפורשת, המעשים שלה הם התרסה נגד הפיצול הזה. כי דפני, ואיתה גם אחרים מהמנהיגים-בעל-כורחם של המחאה הזאת, ויתרו בפועל על הפיצול, על ההסתתרות מאחורי פרסונה, והציבו את עצמם בלב המאבק.

כותבת חנה ארנדט בפרק החמישי של הספר המצב האנושי:

בפעולה ובדיבור בני אדם מראים מי הם, מגלים באופן פעיל את הזהויות האישיות הייחודיות שלהם וכך יוצרים את הופעתם בעולם האנושי. … חשיפה זו 'מיהו' מישהו מסוים, בניגוד לשאלה 'מה הוא' – מהן תכונותיו, כישרונותיו, יכולותיו ומגרעותיו, שאותן הוא עשוי להציג לראווה או להצניע – מובלעת בכל מה שהוא אומר ועושה. … סביר מאוד שאותו 'מי', שמופיע לאחרים בצורה כה ברורה ומובהקת, נותר חבוי מן היחיד עצמו, כמו הדיימון בדת היוונית, המלווה כל אדם לכל אורך חייו כשהוא מציץ תמיד מאחוריו, מעבר לכתפו, וכך נגלה רק לאלה שפוגשים בו. … אף אחד אינו יודע את מי הוא חושף כשהוא מסגיר את עצמו במעשה ובדיבור, ולמרות זאת עליו לרצות להסתכן בחשיפה.

כמעט כל עשרת האנשים שהתקבצו בדירה ההיא ברחוב אהרונוביץ, כולל דפני, היו אנשים יוצרים – אנשים שרגילים להעמיד במרחב הציבורי לא את עצמם אלא את היצירה שלהם, לא את 'מי שהם', כפי שמנסחת זאת חנה, אלא את 'מה שהם' – את התכונות והכישרונות שלהם כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירתם. אבל מרגע שהם יצאו והעמידו אוהל בשדרות רוטשילד, הם הפסיקו להסתתר מאחורי היצירה שלהם והסתכנו בחשיפה. כמו שחנה אומרת, "הגיבור שנחשף בסיפור אינו חייב להתאפיין בתכונות הרואיות… ההשתמעות של אומץ, שכיום אנו חשים שהוא תכונה הכרחית של הגיבור, למעשה נוכחת כבר בעצם קיומה של נכונות לפעול ולדבר, להכניס את עצמך לתוך העולם ולהתחיל סיפור משלך. ואומץ זה אינו קשור בהכרח – ואפילו לא לכתחילה – לנכונות לשאת בתוצאות; אומץ ואפילו העזה נוכחים כבר בעזיבה של מקום המסתור הפרטי ובנכונות להפגין מי אתה, בהסגרת העצמי ובחשיפתו." את זה עשתה העשירייה מרחוב אהרונוביץ, ואחריה עוד רבים אחרים שנחשפו במחאה הזאת. הם יצאו מהמסתור הפרטי והעמידו את עצמם מול הציבור ולמענו, ובכך בעצם המעשים שלהם הם כפרו בפיצול בין הדרמה הפנימית והעולם החיצוני. חנה היתה אומרת שבכך הם נהיו אנשים פוליטיים במובן המלא של המילה.

 

3. כמו כל הילדים

אחד הטקסטים הכי סוגסטיביים שאני מכירה מופיע על הצד האחורי של קובץ שירי ריימונד קארבר שראה אור בעברית בתרגום עוזי וייל. הנה הוא:

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסה גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום.

הטקסט הזה הוא סוגסטיבי כל כך מפני שהוא מתאר בצורה מוחשית ומרגשת את אותו נרטיב שמתואר ב"באפי" ובמידה מסוימת גם ב"דרמה של הילד המחונן": הנרטיב של גיבור בודד שהושלך לתוך עולם מסויט ונידון לגלות את זהותו ולממש את הפוטנציאל שלו במאבק ארוך ומפרך בשדים שלו. זה נרטיב עצוב מאוד, אבל גם מתגמל מאוד, מפני שהוא מעניק משמעות לסבל ולבדידות האישית. לפי הנרטיב הזה, הסבל והבדידות הם סימנים של ייחוד אישי, או כמו שדייב אגרס מנסח את זה, הם סימן "שאני נבחרתי". הפתיח של העונות הראשונות של "באפי" מנסח את הרעיון הזה בצורה דרמטית במיוחד:

בכל דור ודור נולדת קוטלת: נערה אחת בעולם כולו, הנבחרת. היא לבדה תאחז בעוצמה ובמיומנות להילחם בערפדים, בשדים ובכוחות האופל, לעצור את התפשטות הרוע שלהם ואת הגידול במספרם. היא הקוטלת.

קשה להגזים במרכזיות של הנרטיב הזה, נרטיב הסבל-בעל-המשמעות, הסבל-כסימן-של-ייחוד-אישי, בתרבות שלנו ובתפיסה העצמית שלנו. אווה אילוז מנתחת את זה נהדר בפרק החמישי של ספרה גאולת הנפש המודרנית. העובדה שכל כך הרבה אנשים מזדהים בעוצמה כזאת עם באפי ועם הטקסט של ריימונד (או אולי של עוזי, מעולם לא הצלחתי לברר בוודאות) היא עדות למעמד המכונן של הנרטיב הזה, והיא גם חושפת משהו מהפרדוקסליות שלו: המוני בני אדם שמאוחדים באמונה הלוהטת שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד ובודד לחלוטין במאבקו ההרואי לגאולה אישית. כמו שאמר בריאן, כולנו אינדיבידואלים.

בין החברים המעטים שלי שראו באפי, יש קונצנזוס די מלא שהעונה הכי טובה של הסדרה היא עונה 5 והעונה הכי גרועה היא עונה 7. נכון שעונה 5 כתובה ומבוימת טוב יותר מעונה 7, אבל אני לא חושבת שזאת הסיבה האמיתית לקונצנזוס הזה. הסיבה האמיתית לקונצנזוס, לדעתי, היא שעונה 5 מצייתת לנרטיב הגיבור הבודד שנושא לבדו בנטל המאבק הפנימי שלו ומביא לבדו את הגאולה, בעוד שעונה 7 מפרקת לחלוטין את הנרטיב הזה.

כותבת חנה ארנדט:

המהות של מי שאדם מסוים הנו יכולה להתהוות רק אחרי שהחיים עוזבים ואינם מותירים אחריהם דבר זולת סיפור. לכן מי ששואף במודע להיות 'מהותי', להותיר אחריו סיפור וזהות שיזכו ב'תהילת אלמוות', חייב לא רק לסכן את חייו אלא לבחור במפורש, כמו אכילס, בחיים קצרים ובמוות בטרם עת. רק אדם שאינו נותר בחיים לאחר המעשה שהוא פסגת פעולתו נשאר האדון הבלתי מעורער של זהותו ושל גדולתו האפשרית, מפני שהוא פורש אל תוך המוות ומתרחק מן התוצאות וההמשך האפשרי של מה שהתחיל בו. הסיפור של אכילס שואב את משמעותו הפרדיגמטית מכך שהוא מראה כבקליפת אגוז שאת האֶאוּדיימוניה אפשר לקנות רק במחיר חיים ושאפשר להבטיח אותה רק על ידי ויתור על המשכיותם של חיים שבהם אנחנו מתגלים עקב בצד אגודל – רק באמצעות כינוס כל חייו של אדם אל מעשה אחד ויחיד, כך שסיפור המעשה מגיע לסיומו יחד עם החיים עצמם.

עונה 5 של באפי עונה בצורה מלאה על התנאי הזה: באפי מקריבה את חייה כדי לגאול את העולם, וזוכה בנצח של התהילה בת האלמוות במחיר הוויתור על ההמשכיות של חיים שבהם היא מתגלה עקב בצד אגודל. בעונה 5, ג'וס ווידון מספק לגמרי את הציפיות של הצופים שלו ונותן להם את נרטיב הסבל והגבורה שהם מכירים ואוהבים. ואז, בעונה 6, הוא מחזיר את באפי לחיים ונותן לה להתגלות "עקב בצד אגודל" בכל התלאות האפרוריות של החיים האמיתיים, שבהם היא לא נאבקת בשדים מיתיים אלא בדיכאון, בקשיי פרנסה, באנשים בשר ודם שפועלים ממניעים קטנוניים של קנאה ושאיפה לצבור כוח, ובהשלכות הקטסטרופליות של בעיות ההסתגלות של החברה הכי טובה שלה. ואם זה לא מספיק, בעונה 7 הוא מאלץ אותה לוותר לגמרי על הייחוד שלה כ"נבחרת", כקוטלת האחת והיחידה שרק היא בבדידותה יכולה לגאול את העולם. הוא מאלץ אותה להכיר בכך שכדי לנצח את הרוע המוחלט, הקדמון והבראשיתי, את הרוע שעומד בשורש כל הדברים הרעים, היא חייבת לוותר על העוצמה הבלעדית שלה ולחלוק את הכוח עם אחרות.

קשה מאוד לוותר על נרטיב הגיבור הבודד, לפנות את הספוט-לייט של הסיפור האישי שלך ולהכיר בכך שבעצם אתה "כמו כולם". תיאור מוחשי ומרגש של הקושי הזה אפשר למצוא בהקלטה הזאת של הנאום של דיויד פוסטר וואלאס בפני חבורה של בוגרי אוניברסיטה ב-2005 (תרגום עברי של אסף גברון לטקסט הזה אפשר למצוא תחת הכותרת "אלה הם מים" בספר ילדה עם שיער מוזר). לדעתי זה, ולא החשיפה האישית, המחיר האמיתי של המעשה שעשו דפני ליף וחבריה. כשהם כפרו בפיצול בין הדרמה הפנימית לבין העולם החיצוני, הם ויתרו על הליהוק של עצמם כגיבורים הראשיים בדרמות האישיות שלהם. הם הכירו בכך שהם לא כאלה מיוחדים. ובמילים של דפני:

גיליתי שעשייה היא דבר שרחוק מאוד מהרבה אנשים, בגלל שלימדו אותם שזה רחוק מהם. גיליתי שאנחנו רוצים קהילה, זה אולי הדבר הכי משמעותי שגיליתי. לא חינכו אותי להיות חלק מקבוצה, חינכו אותי לדאוג לעצמי, ותחושת הקהילה שלי נבעה תמיד מהתחום המקצועי. אני עוד לא יודעת מה אני, עוד לא המציאו קבוצה בשביל זה. אבל גיליתי שאני רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת כשהיא תקום.

 

[גילוי נאות: אני ערכתי את הספר רוטשילד: כרוניקה של מחאה מאת אשר שכטר ואת התרגום לספר גאולת הנפש המודרנית מאת אווה אילוז. בימים אלה אני עורכת את התרגום העברי של אריאלה אזולאי ועדי אופיר לספר המצב האנושי מאת חנה ארנדט, שיראה אור בעוד כמה חודשים. הציטוטים לקוחים מטיוטת התרגום הזה. כל הספרים ראו/יראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.]

 

הפוסט התפרסם גם בבלוג מתי נגיע?

 

17 תגובות “דפני קוטלת הבדידות”

  1. תודה על הקישורים המרתקים בין כל הטקסטים והרעיונות הללו. המילה האחת שחסרה בפוסט שלך היא "חניכה" – נראה שמהפכת רוטשילד היא סיפור חניכה ישראלי (אישי וקולקטיבי גם יחד).

  2. אני לא יודעת. אולי זה סיפור חניכה ואולי לא, אבל זה עניין קצת שונה ממה שכתבתי עליו ולכן לא הייתי אומרת שזה חסר כאן. בכל אופן לי זה לא חסר.

  3. מאוד נהניתי לקרוא, תודה!

    לגבי פוסטר ואלאס, נראה לי שנושא ההרצאה שלו אחר: לא הטרגדיה של "להיות כמו כולם" אלא להפך, הטרגדיה של לחשוב, כמו כולם, בתוך התבנית שבה אתה מרכז העולם. למשל כשהקהל מוחא כפיים כשהוא מדבר על האנשים שנוסעים בג'יפים הוא עוצר אותם להזכיר שהוא נותן דוגמאות איך לא לחשוב.
    אגב, היו פוסטים בפייסבוק של אנשים מהמחאה, למשל אורלי ברלב (אבל גם אחרים) בהם הם מגלים בדיוק חשיבה כמו שואלאס מתאר. זכור לי במיוחד פוסט של אורלי ברלב על תאונת דרכים שהיתה לה, והדרך הלא רגילה-לעצמה בה הגיבה לאנשים ברכב שפגע בה.

  4. שמחה שנהנית!
    אני לא חושבת שהוא רואה ב"להיות כמו כולם" טרגדיה. הפואנטה היא שנורא נורא קשה להשתחרר מתבנית המחשבה ששמה אותך במרכז העולם, וזה הקושי שהוא מדבר עליו ושייחסתי לו בפוסט (בניסוח קצת אחר).

  5. מדהים מה שעשית בשבילי עכשיו, אולי אני הבאתי אותך לראות באפי לפני כך וכך שנים, אבל בלולאה מדהימה את קשרת עבורי את "באפי" ואת מה שכתבתי אז עם מה שמעסיק אותי מאוד היום, היחס בין המציאות הפנימית לחיצונית, הפיצול הזה. תודה!!

  6. זה הצייטגייסט, בייב :)
    כיף שיכולתי לגמול לך. אני עד היום אסירת תודה על זה שבזכותך ראיתי באפי. חזרתי יותר מפעם אחת להרצאה הזאת, וגם לשניה על המיניות, ושלחתי אליהן כמה וכמה אנשים. הן מאירות עיניים.

  7. איזה כיף לגלות! מה גם שלדעתי את היית מתרגלת שלי בפילוסופיה, אז שרשרת הגמילות ההדדיות משתרעת עוד אחורה. (נכון? הדרכה ביבליוגרפית?)

  8. בהחלט, לא הזכרתי את זה כי חשבתי שזה מובן מאליו. אני זוכרת עד היום איך התלהבת ממאמר כלשהו של פיליפה פוט (תהרגי אותי אם אני זוכרת על מה הוא היה).

  9. אכן, מעטים האנשים שיש להם אליטרציה כזאת שווה בשם שלהם. פיליפה פוט, קלי לינק, בריאן אינו, מרסדס סוסה, צ'רלי צ'פלין… נתקעתי.

  10. אני אחשוב על זה. אבל פיליפה פוט זו אליטרציה שווה במיוחד, שמעוררת מחשבות על ספרות אנגלית ועל רגליים.

  11. ממש מעניין. תודה!

    אין לי ממש מה להוסיף פרט לכך שאני מאחל לדפני שלא תצטרך להקריב את עצמה תוך חמש שנים, ולכולנו – שתגיע לאן שבאפי הגיעה בפחות משבע.

  12. הללויה. יש עוד אנשים שמזכירים שבאפי היתה יצירה קאנונית (בלי צחוק) למרות חליפות הגומי…
    לפני כמעט עשור כתבתי עליה כאישה הבדיונית, ואני עדיין נדרשת לציטוטים שאי אפשר לשכוח.
    וידון בפירוש שותל את העונה השביעית במקום הרבה יותר מוקדם, כאשר ספייק נתקל בבאפי ואומר
    a slayer with family and friends? who would have guessed
    והתשובה היא, שבאפי לבדה לא היתה יכולה להיות יותר מ אשר ישו שמקריב עצמו לאנושות. אבל עם חברים ואהבתם, היא הצליחה להיות יותר מזה.

  13. יש הרבה הטרמות לאורך כל הסדרה. מספיק לזכור שבלי זאנדר באפי היתה מתה כבר בסוף עונה 1. ויש גם את הדמות של קנדרה מעונה 2 שהיא הקוטלת הפרדיגמטית, צייתנית וחסרת חברים, חביבת הwatchers council, והפוכה כמעט לגמרי מבאפי. ועוד מלא דוגמאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>