חרז'אנובסקי ומאבקו בגבולות המופלא

מצבת זיכרון לקורבנות הקומוניזם. צילום: abir82, Flickr. CC by 2.0

איליה חרז'אנובסקי, במאי קולנוע, הקים עיר סובייטית באוקראינה. סט צילומים ענק מדמה את החיים בעיר קומוניסטית עד רמת הגימור של צינורות השירותים. בתוך העיר המוקפאת הזו, כחלק מצילומים שהחלו ב-2006, אסור לחרוג מהחוקים שקבע חרז'אנובסקי. החוקים הם השתקפות סטניסלבסקית של החיים בעיר קומוניסטית אמיתית, בין אם המצלמות פועלות ובין אם לא. והן לא, כבר זמן מה.

כפי שהסט אינו שחזור של החיים בברית המועצות, החיים בו אינם כאלה. בתוך העולם הקטן הזה יכולת הפיקוח של חרז'אנובסקי גדולה לאין ערוך מזו של מדינת המשטרה הסובייטית. מצלמות ומיקרופונים שתולים בכל מקום, משגיחים, בין השאר, שהשחקנים לא יחרגו מעולם המונחים הנכון, מהתלבושות, האביזרים, התפקיד. ולאלו מתווסף החשש ממלשינים. אבל מדינת המשטרה הגמדית של חרז'אנובסקי נטולת כוח של ממש. יש קנסות, במקרה שחרגתם מהתפקיד, אבל זו סנקציה עלובה ביחס למקור. האיום האמיתי שיש לחרז'אנובסקי הוא האיום בגלות. הכעיסו אותו, ואתם יוצאים מהעיר, העיר אליה נכנסתם מרצון.

יש כמה דרכים להכעיס את חרז'אנובסקי, ורק אחת מהן היא חריגה מהדמות. דרך אחרת היא לא לשכב איתו, אם אתרע מזלך להיות אישה. מן הסתם חרז'אנובסקי הוא לא הבמאי היחיד שמלהק על פי העיקרון הזה, אבל אני רוצה לחשוב שהמשחק הזה בעריצות לא החל כך, הוא התפתח; ומה שחרז'אנובסקי יצר בצלמו ובצלם ברית המועצות, יצר גם חרז'אנובסקי חדש. הבמאי יצר עריצות, העריצות יצרה עריץ.

זו כתבה מופלאה, גרסה מודרנית למרקו פולו. קשה לדמיין סיפורים דומים אחרים שייתכנו במאה הזו. ז'אנר סיפורי המסעות איבד הרבה מחינו לאורך השנים. בדומה ללא-כלום מ"הסיפור שלא נגמר", הלא-מוכר הלך והצטמצם על המפה, והותיר אחריו איים מרחפים של כתות חמושות, מרתפים ניאו-נאצים ורבע שבט מוגן בפפואה גיניאה החדשה. את מקום המפלצות המיתולוגיות תפסו מפלצות חברתיות, השאר הוגלה למדע בדיוני ופנטזיה (ובחלק מהמקרים – לנפש).

הקושי של ספרי מסע נעוץ בידע העולם שלנו, ביכולת שלנו להאמין בקיומו של מופלא או בסוגי המופלא שאנחנו מוכנים כיום להאמין בהם. סופרים שלא רוצים לחרוג אל הפנטזיה או המדע הבדיוני נאלצים לחפש את המופלא הזה במקומות אחרים. אני לא ז'אנרולוג ולא באמת מכיר את הסיבות להתפתחותם של חלק מהז'אנרים המודרניים, אבל נדמה לי שלמיפוי העולם יש יותר מקשר סתמי לצמיחתם של סיפורים על השוליים החברתיים שלנו, מסרטי מאפיה ועד ל-Winter’s Bone.

כך שלמעשה, הכתבה הזו מעניינת אותי יותר כספרות מאשר כדיווח על העולם. מפני שחרז'אנובסקי הוא יותר מבמאי שהתפרע, הוא במאי שהתפרע ברשות. ניתנו לו הכסף והאמון ליצור דבר מה מופלא וחולה. משום שהוא אמן, משום שלאמנים מותר. העיר שלו היא רק חיקוי מופרז של ערי סרטים אחרות, שינוי של סדרי גודל ודבקות. מישהו אמר "אני עושה סרט", וכל המרחב החברתי נפתח מחדש. קח כסף, קח שחקנים, קח מקום. נעשה ונשמע.

בעולם מרוקן ממיתולוגיות, מי שרוצה לכתוב צריך לסמן את הקטגוריות החברתיות שיש להן פוטנציאל לגעת במופלא. כמעט תמיד הקטגוריות הללו באות עם סוג מסוים של כוח חברתי, כסף, למשל (דמות המיליארדר שדון דלילו כותב עליה); עריצות, על כל גווניה, היא אפשרות אחרת (לב המאפליה, נניח). חרז'אנובסקי מסמל אופציה נוספת – אמנות, כוח שהוענק לאדם מרצון, לאורך זמן, מתוך איזו סימפטיה לדמות "הגאון", מתוך איזו שמחה במציאות האלטרנטיבית שהוא יכול להקים. גם אם היא עריצות, פשוט כי עוד אפשר.

9 תגובות “חרז'אנובסקי ומאבקו בגבולות המופלא”

  1. יו, איזו תגובה משמחת לפוסט שלי, לכתוב פוסט בעצמך :)

    וגם, איזה פסיכי! איזה פסיכי! כן, הכניעה מרצון לדמות העריץ. אני מנסה כבר זמן מה לנסות לדמיין לעצמי את החיים שם. את הרגע החוזר והנשנה הזה של ההחלטה להישאר שם. איזה פסיכי.

    אבל גם את המחשבה של כל האנשים שנותנים לזה כסף. הרי מישהו שם מאמין שהוא יראה את הכסף הזה בחזרה. כמה כריזמה צריכה להיות לאיש הזה – כריזמה שאין בכלל בכלל בכתבה – כדי לשכנע גם את אנשי הכספים להיות נתינים שלו. איזה פסיכי!

  2. לולא הפוסט שלך בחיים לא הייתי כותב את זה. התגעגעתי נורא ללכתוב כאן, והפוסט שלך הזכיר לי עד כמה.

    וזה לגמרי פסיכי. אני מנסה לחשוב עליו נאלץ לעזוב את המבצר הזה שלו כדי לקושש כסף, יודע שאם הוא יכשל כל הדבר הזה יתמוטט. זה סיפור מדהים.

  3. איכשהו, קצת בא לי להיות אזרחית במדינה הזו. הטבע האנתרופולוגי שלי תמיד היה חזק ממני. גם אני התגעגעתי לכתיבה שלך פה.

  4. זה לא גמור
    זה מאוד יפה ומגניב
    וברור לך שאהבתי באמת, כי אתה יודע איזה סוגים אני אוהבת
    אבל אני מרגישה שלא סיימת את זה
    והחתולה שלי מסכימה איתי בנקודה זו (עד כמה שאני יכולה לראות)

    למה אני מרגישה ככה?

    אנא, בבקשה: לכתוב את ההמשך של הפוסט ושיהיה גם הוא יפה ומגניב
    תודה על מה שיש בנתיים
    ותודה מראש על מה שיהיה כהמשך
    טוב?

    יש לי תחושה (מהסוג הדמיוני) שסער יכול לכתוב לך את הסוף
    וגם: איזו תמונה מפחידה

  5. יותר ממרקו פולו זה הזכיר לי משחקי ילדות. איזה חצר אחורית או מגרש הופכים למקום אחר בזמן אחר – אצלנו למשל, היו משחקים באינקויציה, שזה די דומה בגדול – ותמיד יש איזה רודן שמחליט על כולם. (אצל קבוצת ילדים שהכרתי היו גם דרגות רשמיות: "הראשון הכי מחליט" "השני הכי מחליט" וכן הלאה).
    אבל אצל ילדים לפחות יש מקום לדמיון. יש פער פיוטי בין האמצעים למה שהם מייצגים. סטניסלבסקי תמיד דיכא אותי עד מוות באחד-לאחד שלו.

    וגם אני התגעגעתי!

  6. היה לי די קשה לכתוב את זה, למרות שהפוסט לא עוסק במשהו שלא חשבתי עליו כבר עשרות פעמים בעבר. אני חושב שדי מיהרתי לסיים אותו, מחשש שאם לא אעשה זאת עתה לא אעשה זאת לעולם. הוא כל כך ממוקד שוויתרתי על כל השאלות המגניבות האחרות שעולות מהסיפור הזה, כך שאפשר לעשות לו יותר מאשר פוסט המשך. אפשר לעשות על המקרה הזה פרויקט.

  7. אני חושב שזה בדיוק זה. כלומר, אנחנו מאפשרים לילדים לשחק בנדמה לי הרבה יותר משנרשה לאיזשהו מבוגר. ואם מבוגרים כבר עושים זאת, בד"כ כדאי שהנדמה לי הזה יהיה מושקע ממש.
    וסטנילסבסקי – בול. לא חשבתי על זה כך.
    ותודה :)

  8. הרשומה יפה, וזה כיף ששוב אתם כותבים פה קצת, תודה.

    (רק הערה, או בעצם המלצה קטנה, בנוגע לחדוות המופלא ומיפוי העולם: http://blog.ted.com/2007/10/02/flying_to_the_m/ הגברת, מדענית כוכבי לכת, מתרגשת עד גמגום מתגליות על ירחי שבתאי.)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>