משחק ומציאות

1.
מישהו חילק פעם את כל צורות הפרפורמנס שבעולם לשני סוגים בסיסיים: פרפורמנס "טקסי", שנעשה ברצינות לפחות מצד המאמינים (אם כי לעתים קרובות משתתפים בטקס גם חצי-מאמינים או לא-מאמינים), ופרפורמנס "הצגתי", משחקי, "בואו נגיד ש". כשיין הופך לדמו של ישו בקומוניון, הצופים האדוקים מאמינים שזה באמת. כשמל גיבסון הופך לישו בסרט, הצופים לא מאמינים שזה באמת, אבל הם משעים את אי האמון.
(וכמובן, המישהו הסתייג מיד (כנהוג באקדמיה), הניגוד הזה לא מופיע בטהרתו כמעט אף פעם, אבל יש פרפורמנס שהם בעיקר ככה ופרפורמנס שהם בעיקר ככה וזו אבחנה מועילה.)

הפגנות הן בדרך כלל בעיקר טקס. עם עיקרי אמונה, עם תפילות, עם כמרים ומאמינים, עם סמלי קודש, עם תהלוכה שמובילה את סמלי הקודש בראש המחנה. המאמינים מתווכחים לפעמים לאילו תפילות יש יותר סיכוי להוריד גשם. הרעיון הוא לפעול בתוך העולם האמיתי, להזיז אותו עם המנוף החיצוני של הטקס.
פסטיבלים הם בדרך כלל בעיקר משחק. עם היצירתיות של משחקים, והכיפיות הבסיסית שלהם, והאפשרות להיות נחמדים זה אל זה כי זה 'לא באמת' ואין משהו חשוב להפסיד ולהרוויח. הרעיון הוא לקחת חופש מהעולם האמיתי המאוס הזה.
אבל מה שקורה במאהלים, יותר מכל במאהל הראשון ברוטשילד אבל גם בשני האחרים שהייתי בהם (בדרום תל אביב ובירושלים), זה פסטיבל-הפגנה (הפגנת-פסטיבל) והוא מטשטש את הגבולות האלה.

אנשים יצירתיים שם. הם היו מהרגע הראשון. הם מקשטים את איזור האוהל שלהם בשלטים שהם כתבו, בדגלים טיבטיים, בתלושי משכורת, בציורים, בשירים, ברהיטים מהרחוב. הם מנגנים זה עם זה, מדברים זה עם זה, מאכילים זה את זה. אם יש להם דירה שכורה אז בשישי בצהריים הם שמים מוזיקה מהמרפסת ורוקדים לעבר השדרה ואנשים מהשדרה רוקדים איתם. הם מקימים רחבות קונטקט, שווקי החלפה מאולתרים, דוכני אוכל, מעגלי דיון, הרצאות, מסאז'ים, שיעורי יוגה, מסכי ענק לסרטים דוקומנטריים, פינה להכנת פיות. הם נחמדים זה לזה: שמחים להיענות למהלכים של אחרים, שמחים להציע מהלכים משלהם ולראות מה תהיה התגובה. הם סבלניים זה אל השטויות זה של זה: חילונים מחייכים אל הברסלבים, יהודים משתהים רגע בלי לקפוץ לדום התגוננות מול מאהל 1948. כי זה משחק, זה בסדר שיש בו שטויות (ואז לפעמים נוצר מקום כדי שתעלה גם האפשרות שזה לא לגמרי שטויות).
זה כמו פסטיבל. זה מה שעושים בפסטיבל. אבל זה לא פסטיבל, זו הפגנה.

"זה שונה מכל ההפגנות שהייתי בהן כי זה לא רק נגד, זה בעד. הם עושים עכשיו את מה שהם רוצים שיהיה." אבל את המימוש המקומי הזה של האוטופיה הם עושים לא מסוגרים, לא מבחוץ, אלא מבפנים, באמצע תל אביב, באמצע מה-שיש-עכשיו. לא לנסוע בסוף שבוע העבודה העמוס שלך מהעיר אל איזה פסטיבל באמצע המדבר כדי לשחק בחיים לא-קפיטליסטיים, וגם לא לפרוש מהעולם אחת ולתמיד לתוך משחק מתמשך בחיים לא-קפיטליסטיים, אלא לשחק בחיים לא קפיטליסטיים ולהציע שזה יכול וצריך להפוך להיות העולם האמיתי, ש"אפשר לחיות ככה" כמו שאבא שלי נוהג לומר בארוחות חג (אבא שהועף מהנוער העובד כי הוא אמר שקיבוצים מסוגרים בעצמם בתוך משק קפיטליסטי זה לא הגשמה של הסוציאליזם).

בניגוד לאוטופיסטים אדוקים (למשל זה) לא נראה לי שאפשר לחרוג באופן קבוע מהעולם-האמיתי אל עולם-של-משחק. כלומר יחידים בעלי פריווילגיות יכולים במידת מה, אבל לא חברות שלמות.
אבל להרחיב את המציאות דווקא אפשר (היא כל הזמן מתרחבת ממילא).

2.

מישהו אחר כתב שמשחק הוא מרחב ביניים. מקום שלא שייך לגמרי לדמיון ולא שייך לגמרי למציאות. המשחק גם קיים בעולם ולא רק בראש (להבדיל מסתם פנטזיות) אבל הוא גם חופשי מהחוקים ומהמובנים-מאליהם ומהככה-זה של העולם לטובת חוקי הדמיון ואפשרויותיו.
אם נלך עם זה רגע, אז פנטזיות הן צעד ראשון בלהפוך משהו לא קיים לקיים. הגבול בין האמת לבדיה נותר ברור, אבל לפחות התחום של מה שאפשר לחשוב עליו הורחב.
ומרחב הביניים של המשחק, כיוון שהוא מטשטש את הגבולות בין המציאות והדמיון, בין 'מה שיש' ו'מה שיכול להיות', הוא צעד שני במהפך הזה. עדיין נותר הגבול בין הרציני ללא-רציני, בין שעות העבודה ושעות הפנאי, אבל לשניהם כבר יש קיום.
ומשהו שמטשטש את הגבולות בין משחק למציאות הוא הצעד לפני-האחרון.
ואז לפעמים הגבול נשבר לרגע והמציאות מזנקת החוצה ובולעת את המשחק לתוכה.

(ואז הוא מפסיק להיות משחק. הוא הופך למציאות, עם האפרוריות והלכלוך ויחסי הכוח והמובנות-מאליה של המציאות. ומי שרוצה לשחק ישחק עכשיו במשהו אחר.)

או שלפעמים היא בסוף לא בולעת. היא חוזרת וסוגרת את הדבר הלא ברור ושובר-הגבולות בתור משחק.
ואז מאי שישים ושמונה נכשל. נשארים מלא היפים כמובן, אבל הם הופכים להיות מנותקים, כלומר, בין השאר, א-פוליטיים.

ואז פתאום באלפיים ואחת עשרה היפים פוליטיים ממלאים את רוטשילד! ופתאום מלא אנשים לא היפיים מצטרפים אליהם! תושבי הדרום וברסלבים ואגודת הסטודנטים ושמאלנים רדיקליים והומלסים ופלסטינים ובורגנים טובים ממודיעין וההורים שלי! לכי תביני לאן זה הולך!

3.

לכן נראה לי שצודקים האומרים שהדרישה מהמפגינים לנסח בדיוק מה הם רוצים, להגדיר את עצמם ואת מה שהם עושים פה באמצעות ניסוח מדויק כזה, היא ניסיון להיפטר מהם, להיפטר מהפוטנציאל הרדיקלי של מה שהם עושים. זה ניסיון להרוג את הדבר העמום והלא נוח הזה שבין משחק למציאות, להחזיר את המאבק אל המציאות, שבה החוקים נתונים והמקומות קבועים והכוח נשאר בסופו של דבר בידי בעלי הכוח.
אבל צודקים גם האומרים שהמאבק צריך לנסח דרישות קונקרטיות. כי הדבר העמום הזה שבין משחק ומציאות, צריך כדי לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלו להיות לא משחק אלא מציאות, לייצר לעצמו מקום בתוכה, להרחיב את גבולות השיח, כלומר מי משוחח, ועל מה משוחחים ובעיקר איך.

4.

לא יודעת כמה זה באמת קשור וכמה זה בא מהנטייה האינטואיטיבית של מי-שהספרות-הרסה-את-חייהם למצוא/להמציא קוהרנטיות פנימית במכלול הדברים שמתרחשים בחייך כרגע, אבל –

טיילתי עכשיו בהודו חמישה חודשים. פגשתי הרבה ישראלים אחרים. לעתים קרובות ניסיתי לברוח מהם. יש משהו באמת מרתיח באופן שבו ישראלים בהודו נדבקים זה לזה, יושבים בקבוצות של שמונה במעבר הרים בהימאליה, שותים קפה שחור לצלילי מאיר אריאל ברמקולים הניידים שלהם, ומדברים בעברית בצעקות על כמה הם שונאים הודים. (כמובן, גם ההתרתחות על זה היא משהו מאוד ישראלי ומעצבן בפני עצמו.)

חלק אחד מהקבוצתיות של המטיילים הישראליים, ההיבט המתגונן והמסתגר שלה, הוא בלי ספק תסמין של טראומת צבא (בעל מסעדה אחד ברישיקש צעק בחזרה על ישראלי חמום מוח, "אל תדבר אלי ככה, אני לא פלסטיני"), או באופן יותר כללי תסמין של טראומת "העולם כולו נגדנו". אבל חלק אחר ממנה, שגם הוא מעצבן לפעמים – הסולידריות הכנה, והנחמדות המובנת מאליה של מטיילים ישראליים זה לזה (ואל הברסלבים) – הוא משחק בישראליות אלטרנטיבית. לא בדיוק משחק. מרחב ביניים בין משחק למציאות בישראליות אלטרנטיבית. הרי גם טיול זה מרחב ביניים: זה לא 'העולם האמיתי' ומה שקורה לך שם זה 'לא באמת' אבל מצד שני זה מכה בך כל הזמן בכמה שזה אמיתי ובאמת, כי את שם כרגע ולא בשום מקום אחר, ואם תחטפי תולעת או הארה היא תבוא איתך לארץ.

תבוא, אבל גם לא תבוא. חתכים גדולים להדהים מדורות של ישראלים מיינסטרימים עברו בהודו, אבל די מעט מההווייה הישראלית בהודו נכנסה לתוך השיח המיינסטרימי של מה זו ישראליות 'אמיתית'. בכלל, יחסית להיקף העצום של התופעה החברתית הזאת ולייחודיות שלה, מוזר כמה מעט מדברים פה על תופעת 'הטיול הגדול'. (אגב, מישהי יכולה להמליץ לי על אתנוגרפיה טובה שלה?)

יוצאי הודו חוזרים מהודו לעולם האמיתי, כלומר לישראל, וחלק משאירים את המשחק הזה מאחוריהם וחוזרים למסלול. ואחרים מתעקשים להמשיך לשחק והופכים להיפים והולכים לגור רחוק מההמון תאב הבצע במדבר ולא הולכים לאוניברסיטה ומדאיגים את ההורים שלהם. אבל בכל מקרה החוץ נותר בחוץ.

אבל אולי מתישהו זה יהיה גדול מדי והקרום ייקרע וזה ייפול פנימה?
אולי זה קצת קורה עכשיו?

20 תגובות “משחק ומציאות”

  1. זה מעניין כי אני מסתובב עם ההרגשה שעכשיו צריך לפרק את המאהלים, וחס וחלילה לא לנהל שיחות עם הממשלה.

    כניראה כי אני לא רואה איך המשחק של השדרה מתחבר עם הפרפורמנס של ביבי

  2. חיבור מעניין בין המחאה לבין התופעה הישראלית בהודו.
    גם אני מחכה למישהו שיכתוב תיאור אנתרופולוגי על מה שקורה לישראלים שם בהודו (אולי מעניין להבדיל את מה שקורה להם שם עם מה שקורה לישראלים בדרום אמריקה).

    אולי תרימי את הכפפה?
    נראה שאת חובבת הודו בעצמך, ושיש לך את ההתבוננות האנתרופולוגית הדרושה.

  3. לא כל כך מבין את ההפרדה הזאת בין משחק למציאות…
    פשוט נראה משחק ארוך (מדי) שיותר מדי אנשים מאמינים לו – המציאות הזו.

    שחקן כדורגל שמתעקש על כדור אדום במקום על אחד כחול,
    בסוף הוא יקבל את האדום, או לא, אבל הוא ימשיך לשחק כדורגל.

    מצד שני.

  4. מרתק.

    אלא מאי, דווקא הודו לא לגמרי קשורה לי כאן. (כל הזמן אני שואלת את עצמי כיצד נפקד מקומה של מערכת בריאות הנפש המופרטת לחלוטין מהמהפכה הזו, ובמובן מסוים- הפוסט הזה מספק חלק מהתשובה. חלק אחד קשור בכך שמדובר באוכלוסיה מוחלשת שהממשלה מוסיפה להחליש ולהפריט לדעת, אבל חלק אחר קשור בכך שכאשר את לא מתפקדת במציאות, מתמוססת היכולת שלך לעצב אותה. לכן ההיבט המשחקי, קסום ככל שיהיה, הוא פרובלמטי.

    וכאן גם טמון זרע הפורענות: מאות אלפי אנשים יודעים שהם משחקים, שלא זו המציאות האמיתית והשעון מתקתק. בין אם זהו שכנוע עצמי הנובע מקונוטציות שליליות (רק ילדים או משוגעים משחקים), בין רצון לשוב לשגרה יומיומית, אני מתקשה להאמין שמצב הביניים שאת מתארת, שבין מחאה למשחק, ישרוד לאורך זמן.

  5. מעניין. מה עם היחס להומלסים (האמיתיים, שהיו שם קודם), של אלנבי ורוטשילד, ולזקנים שמחטטים בפחי האשפה, ולמנקי הרחובות? גם הוא דומה ליחס של המטיילים בהודו?
    זה די קל להיות נחמד למי שדומה לך.

  6. מעניין שהכותבת של הפוסט הנהדר הזה בחרה מיד עם פרסומו לארוז את בגד הים והדרכון שלה ולרדת לסיני :) ויכול להיות שיש קשר בין הבחירה הזאת – לחתוך ממרחב המשחק-מציאות של המאבק הפוליטי הנוכחי ולהמשיך את ה"טיול" – ובין תופעת ה"היפים" יוצאי הודו שנטו אוהל לא בדיוק כמשחק במהפכה, אלא כי הקיום במרחב ישראלי שהוא לא לימינאלי נעשה עבורם בלתי נסבל.

  7. ישראלים מטיילים הרבה, בגלל זה נדמה לי שמה שהולך ברוטשילד מדבר ליוצאי הודו, אבל אני מרגיש שמה גם השפעות וניסיון של מחאות אנטי גלובליזציה, תנועת הריינבואו וניסיון במצב יותר דומה מ"פלאסה דל סול". נראה שככל שאנשים צוברים ניסיון וידע על ארגון חברתי שונה בתכלית הם מסוגלים ליישם אותו בקונטקסטים מגוונים יותר, ובפרט בסיטואציות קשות יותר.

  8. כמו שניסיתי להדגיש בפוסט, האנשים במאהל (ובהודו) נחמדים לאו דווקא אל מי שדומה להם, אלא גם אל אנשים שבנסיבות אחרות נתפסים כשונים ולגמרי 'לא משלנו'.
    ולשאלתך הספציפית, נראה לי שדי כן – יצא לי לראות הומלסים 'אמיתיים' מסתובבים כמו ועם כל אחד אחר במאהל ברוטשילד ונראים די מרוצים, וגם לשמוע הומלס אמיתי אחד שעלה לדבר באסיפה הכללית בלוינסקי, תיאר באופן מרשים איך המצב שלו הוא חלק ממה שמוחים עליו, וזכה לתשואות מהקהל ולתגובות מהמדברים הבאים.

  9. היי, הפסדתי רק חמישה ימים ממאבק של ארבעה שבועות אנד קאונטינג, אל תשרפי עדיין את תעודת חבר המפלגה שלי!

    יוצאי הודו שהקיום במרחב הישראלי הרגיל נעשה עבורם בלתי נסבל הקימו לעצמם כבר מזמן מרחבים ישראלים לימינואידים משלהם – פסטיבלים ואשראמים ומכונים ויישובים משלהם. מה שמעניין זה שהפעם הם בוחרים לנטות אוהל דווקא בתל אביב וכמעשה פוליטי.

  10. הטענה שלי היא שהאנשים לא 'יודעים שהם משחקים' – הם לא יודעים אם הם משחקים או לא. ועדיין, כמו שאמרת, השעון מתקתק: אם וכאשר ישראל תגיע למסקנה שהם משחקים – נפסיד. אם וכאשר ישראל תגיע למסקנה שהם לא משחקים – ננצח (אבל גם אז "יהיה עצוב" במובן שכתב איתמר: הטאז ייעלם בכל מקרה).

  11. הו קרן, יש מספר אתנוגרפיות על מטיילים ישראלים בהודו. אחת היא: "סיפורים על גבריות הגמונית: גוף ומרחב בסיפורי תרמילאים ישראלים" של חיים נוי, סוציולוגיה ישראלית ה1. וכאן יש עוד רפרנסים: http://www.iton77.com/320/alon320.html

    תהני!

  12. הו קרן, יש מספר אתנוגרפיות על תרמילאים ישראלים בהודו. אחת מהן היא "סיפורי גבריות ישראלית: על גוף ומרחב בסיפורי תרמילאים ישראלים בהודו" של חיים נוי, סוציולוגיה ישראלית ה1. וכאן יש עוד רפרנסים: http://www.iton77.com/320/alon320.html

    תהני!

  13. הו קרן, יש מספר אתנוגרפיות על תרמילאים ישראלים בהודו. אחת מהן היא "סיפורי גבריות ישראלית: על גוף ומרחב בסיפורי תרמילאים ישראלים בהודו" של חיים נוי, סוציולוגיה ישראלית ה1. וכן: האחרות המעוקרת: הודו בישראל, ישראל בהודו. דליה מרקובית וקציעה אלון, עיתון 77 320-321.

    תהני!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>