חלומות

המון נכתב ונאמר על ההשפעה של השיח הטיפולי, ובפרט של פסיכואנליזה ופסיכולוגיה על חיינו. אין ספק שפסיכואנליזה היא אחת ההמצאות החשובות של המאה ה-20. בעקבותה, בני אדם, במספרים עצומים, התחילו לחשוב על עצמם כסובייקטים שמחולקים לשניים – חלק מודע ושאינו מודע, שהחלק השני מסוגל להפעיל את הראשון בצורה שהראשון לא מבין (תוך שימוש יומיומי במושגים שמתאימים לכך – השלכות הדחקות וכו'), ושחלומות הם מסר מוצפן שהלא-מודע שולח למודע. מובן שלא כל בני האדם חושבים ככה, ושהאופן בו ההגיונות האלה מופעלים על ידם אם בכלל משתנה בהתאם למשתנים חברתיים רבים, כאשר מעמד והתכוונות תרבותית אירופו-אמריקאית נראים לי המשמעותיים ביותר. ובכל זאת, קשה להבין איך תיאוריה מורכבת וכל כך לא אינטואיטיבית הצליחה הצלחה כזאת מסחרחרת. וויליאם ג'ימס אמר בתחילת המאה שלמרות שלפסיכולוגיה אין שום בסיס תיאורטי, היא תצליח כיוון שהיא מאפשרת לאנשים to make sense of their lives (הציטוט הזה גנוב מנסים מזרחי). זה הסבר מבריק בעיני, ואופיו הנבואי בהחלט מוסיף לו. בהמשך לו או כפירוט שלו, אני רוצה לחשוב קצת על המקום המרכזי של חלומות בתיאוריה (כפי שהיא פועלת בעולם, כלומר מפורשת על ידי רבים מאלה שמשתמשים בה טו מייק סנס. אני לא נכנס כאן למי כתב מה ולמה).

לפני שאני מתחיל לכתוב על חלומות ופרשנות של חלומות, הנחות בסיס: תהליכי פרשנות והענקת משמעות הם חלק מרכזי מהאנושיות, בני אדם מפרשים את העולם, בין אם את ההתנהגות של אחרים, את עולם לא אנושי, או רגשות ותחושות שלהם, ותהליכי הפרשנות האלה הם תנאי הכרחי ליצירה של העצמי, לעולם בעל משמעות ושל שינויים בהם. כלומר, אנחנו חיים בהליך מתמיד של פרשנות שמייצר במידה רבה את האופן בו אנחנו חווים ופועלים. זה אמרו מספיק ובאופן מאוד משכנע רבים וטובים.

אז הסכמנו שאנחנו יצורים פרשניים שמייצרים ומשנים מציאות באמצעות פרשנות לחוויות ורשמים. חלומות הם חלק מחוויות ורשמים אך בעלי מאפיינים ייחודיים, עליהם ארחיב מיד.

בהיותי חלק מסביבה מאוד פסיכולוגיסטית, יצא לי פעמים רבות לשבת עם אנשים כאשר מישהו מספר חלום והשאר מפרשים אותו וביחד מנסים להבין מה המשמעות שלו (כלומר, מה המסר שנשלח מהלא מודע). לאחרונה שמתי לב שכמעט כל חלום יכול היה להיות מפורש באופן מבריק ומלא תובנות בנוגע לכל אחד. כלומר (כלומר שהוא קפיצה עצומה, אבל זה לא אקדמיה פה), נראה שאחת הסיבות לכך שמיתולוגית החלומות כקשר בין שני חצאים של העצמי מצליחה כל כך, היא אופיים האסתטי של חלומות המאפשר טווח פרשנויות עצום (לצד אופיינו הפרשני הקיצוני). לאלה מתווסף מאפיין חשוב, התיאוריה מעניקה ערך מוחלט לפרשנות שנעניק לחלום שלנו, לפיה, רק החולם מסוגל לפרשנות הנכונה כיוון ששני החלקים מהם הוא מורכב לא נפרדים לחלוטין– הלא מודע שהוא היוצר האסתטי (בורחס קורה לחלומות היצירה האסתטית הראשונה, זה יפה) והמודע שהוא הפרשן – והעדר ההפרדה הזו היא תנאי לפרשנות, היכולת של המודע לפרש תלויה בקרבה שלו ללא מודע.

בנוגע ליצירה אסתטית שניתנת לפרשנות בדרכים רבות ושונת, הקוראים בקפה, קלפים, כף היד וכדומה גם הם ביקשו לפרש מבנים אסתטים מופשטים שניתנים לטווח רחב מאוד של פרשניות, לקשר אותם לתכונות או לעתיד של בני אדם, ובעזרת המבנים המוחשיים להעניק לפרשנויות ממשות פיסית שמגבה אותם (לא מזמן, באמצע שיחה בנושא, לקחתי לאח שלי את המזלג והתחלתי לקרוא בכתמים שבו, אח שלי לא כ"כ זרם עם זה, בעיקר כי הוא היה רעב, אבל בראשי הצלחתי תוך שניה לייצר סיפור, שבאמת תואם לכתמים שעל המזלג, ובאמת יכול לספר עליו משהו). אך יש הבדל אחד בולט בפעולה, במקרים הראשונים הפרשנות היא של אדם חיצוני ולא של האדם עליו מדובר (הערת שוליים: עוד שני הבדלים ששווה להתייחס אליהם: ייתכן וקיים הבדל במה שהפעולה אמורה לעשות, בשביל לחשוב על מה קריאות בקפה\קלפים\כף יד אני צריך להכיר תרבויות בהן הם היו דומיננטיות ולראות מה קורה שם, ייתכן שגם במקרים אלה, הפעולה משנה את האופן בו המפורש חווה את העולם, אבל גם יכול מאוד להיות שלא, כרגע אין לי מושג, מעניין. הבדל בולט נוסף הוא המעמד האונטולוגי של חלום בהשוואה לזה של כוס קפה או קלפים. זה מאוד בולט אז אי אפשר להתעלם מזה, אבל אין לי מחשבות שמעניינות אותי בנושא. תתכבדו). לפרשנות העצמית יש שני מאפיינים שנראים לי חשובים. ראשית, העובדה שאנחנו מפרשים ומעניקים משמעות לחלום קריטית לאפשרות של הפעולה לשנות את המשמעות שאנחנו מעניקים לפעולות ולחוויות שלנו, על האופן בו אנחנו חווים את העולם. יש מרצה באונ' שנוהג לבקש מסטודנטים שיענו לשאלות של עצמם ומנחה אותם כך שהם יעלו טיעון שהוא כיוון אליו מראש, אני משוכנע שאת הטענות האלה הם לא שוכחים. שנית, כשאנחנו מובילים את הקו הפרשני, סביר הרבה פחות שהפרשנות תתנגש או תתנגד לאופנים מרכזיים בהם אנחנו מציגים בפני עצמנו ואחרים את העצמי שלנו, וכך ניתן לקחת סיכונים גדולים הרבה יותר בפרשניות האפשריות – בכל רגע וביחס לכל פרשנות, לחולם יש את האפשרות לומר – זה לא פוגש אותי בשום מקום וכך לבטל את הרלבנטיות של הפרשנות.

עד עכשיו היה: 1. אנחנו יצורים פרשניים שמעניקים משמעות ויוצרים מציאות בעזרת פרשנות 2. פרשנות של חלומות היא פרקטיקה שמאפשרת לנו לשחק עם המשמעות של העצמי שלנו ושל היחס בינו לבין העולם, ולעצב אותה בהתאם לתנאים המשתנים של חיינו 3. האסתטיקה של חלומות מאפשרת להציע להם טווח רחב מאוד של פרשנויות 4. הפרשנות היא פעולה שאנחנו מבצעים בעצמנו, זה חשוב לאפשרות שלה לשנות את האופן בו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם וכן, מאפשר להגן על עצמנו מפני פרשנויות מסוכנות. בנוסף לאלה, נראה לי שגם מדובר בארגון טקסי שמצדיק הקדשת זמן לעניין (אני זוכר חלום, זה סימן שאני צריך לנתח אותו), ואם אני הולך לטיפול אז בכלל. לכן, למרות שהסיפור על מסר מחלק אחד של הסובייקט לאחר הוא מהמופרכים שבסיפורים אם לא ה, מדובר בהמצאה מבריקה ושימושית ביותר. והיא באמת עובדת, אני יכול לספר חלום, לנתח אותו, ולשנות את האופן בו אני מבין את היחס עצמי-עולם, ובמקרים הטובים ביותר, להיות גם יותר שמח בגלל זה.

בהתחשב בזה שמבחינתי ביססתי שהקסם במיתולוגיה של הפסיכואנליזה לגבי חלומות הוא באופן בו הוא מאפשר לנו להעניק משמעות ולשנות משמעות לעצמנו ולעולם, אולי שווה לשאול האם מדובר בפרקטיקה הפרשנית הטובה ביותר שהיינו יכולים להציע, ולנסות לחשוב על אופנים אחרים בהם אפשר יהיה לעשות את זה. שאלה קריטית לשם כך היא כמה קל\קשה לייצר אמונה. אבל אם לדבר הזה הצליחו ליצור אמונה רווחת, אז להכל אפשר :).

ואם כבר חלומות, אז גם משהו אחר לגמרי. כשאני חולם אני הרבה פעמים מרגיש משהו בין תחושת המשכיות לבין דה ז'ה וו. אני נמצא בסיטואציה שמתקשרת לסיטואציה קודמת בה הייתי אבל הזיכרון שלה מעורפל. מה שמדהים הוא שכשאני קם אין לי שום יכולת להכריע האם החלום הוא אכן המשך של חלום אחר שנחלם בעבר (ככה זה מרגיש בזמן החלום), או שחלמתי רק חלום אחד, ולא היה חלום קודם, אבל בחלום האחד הזה חלמתי גם זיכרון, כלומר חלמתי עבר והווה באותו זמן מציאות. יש בזה משהו מאוד מטריד, כיצד יכול להיות שאין לי יכולת להכריע בשאלה האם חוויה התקיימה או שלא ? אני הרבה פעמים לא זוכר דברים, ממש הרבה, אבל כשאני זוכר, אני תמיד יודע איזה אופן קיום היה לדבר (אם אני לא בטוח אם משהו היה חלום או לא לוקח שלוש שניות עד שאני משתכנע לכאן או לכאן), במקרה הזה, אין לי דרך להקריס את חוסר הודאות. קשה לי לחשוב על עוד מקרה בו אני לא מבין מה חוויתי לפני דקה, ולא יודע להבדיל האם זה היה המצאה שלי או באמת התרחש (נראה לי שאפילו על סמים יש את היכולת להבחנה הזאת). או יותר מדויק, לא מצליח להבין איזה סוג של המצאה הוא היה (כי הרי בכל מקרה, מדובר בחלום).

זה מעניין שהחלום הוא דבר שמתקיים בזמן אבל בעולם מקביל. בעוד שהמרחב הוא רק המרחב המדומיין (נכון, אני נמצא בעולם ישן, אבל זה בקושי רלבנטי), הזמן באמת חולף. קשה לי מאוד לנסות להשוות האם תחושת הזמן בחלום תואמת לזמן שעובר או שהזמן שם יכול לעבור מהר מאוד או לאט מאוד. מעניין נורא, אם יש לכם משהו להגיד על זה, תגידו.

ואם כבר זמן משמעות ובורחס, אחד הסיפורים היפים של בורחס מספר על סופר שמסיבה שאני לא זוכר מוצא להורג וממש לקראת ביצוע גזר הדין מתפלל ומבקש מאלוהים שיאפשר לו להשלים את הספר עליו הוא עובד לפני שימות. אלוהים נעתר ומשהה את הזמן כאשר תודעתו של הסופר ממשיכה להתקיים כך שהוא יוכל להשלים את הספר בשלמותו בראשו. הסופר עובד על הספר במשך שנה כאשר כל תודעתו מוקדשת אך ורק לזה, בסוף השנה הוא יודע מה נכתב בכל עמוד ועמוד ומצליח להגיע ליצירה השלמה אליה כיוון, ברגע זה הזמן ממשיך והוא נורה. אפרופו משמעות, זה מעמיד בסימן שאלה עמוק מאוד ובאופן מבריק שאלות שלרוב אנחנו לא יכולים לשמוע אלא כקלישאות. הנס התרחש, ההתערבות האלוהית התרחשה, היא גררה עבודה סיזיפית של שנה, השלמת היצירה (שמהווה את הגשמת כל הרצונות של הסופר), שניה של כאב ומוות. אולי זאת החיבה שלי למשאים ומתנים אבל לא נשמע כמו עסקה מי יודע מה.

6 תגובות “חלומות”

  1. העניין הזה של העצמי שמחולק לשניים פועל לא רק בגלל מה שויליאם ג'ימס, אלא בגלל שזה מסתדר אינטואיטיבית עם מה שאנחנו יודעים על העולם; יש מה שגלוי ונמצא מעל האדמה ויש מה שנסתר בתוכה (וכשהוא מתפרץ אללה יסתור, ראה יפן), יש פני המים ויש תהומות. החלק הסמוי הוא בדרך כלל יותר עמוק ונרחב. ולמה שלנפש יהיה רק חוץ.

  2. " לאלה מתווסף מאפיין חשוב, התיאוריה מעניקה ערך מוחלט לפרשנות שנעניק לחלום שלנו, לפיה, רק החולם מסוגל לפרשנות הנכונה כיוון ששני החלקים מהם הוא מורכב לא נפרדים לחלוטין" – עד כמה שאני זוכר זה לא נכון אצל פרויד. כלומר, שני החלקים הם אכן לא נפרדים לחלוטין, אבל, לעומת הרבה מסורות פילוסופיות אחרות (פנמנולוגיה למשל), לאדם אין סמכות עליונה על התוכן הנפשי שלו ופירוש מדוייק דורש התערבות של אנליטיקאי. ב'איש הזאבים' למשל אפשר לראות שהקריטריון לנכונות הפירוש של החלום, הוא לא ההסכמה של איש הזאבים, אלא הכוח ההסברי והעקביות של התיאוריה. נכנס כאן תפקיד מסויים של החלום שלא ציינת – לפחות מאז דקארט החלום נחשב למעין מקבילה של השיגעון, ודרך הצצה לטירוף בשביל האדם השפוי (בהגיון הראשון נדמה לי). הדבר נכון גם לגבי הפסיכיאטריה של המאה ה-19, עוד לפני התייחסות לשאלות הרמנויטיות ומבנה לא-מודע (את זה אפשר למצוא אצל פוקו ב"Psychiatric Power").

    מרית – נראה לי אינטואיטיבי להניח שלדברים בעולם יש עומק אשר נסתר מאיתנו (פרויד עצמו משתמש בדימוי הקרחון) אבל הרבה פחות אינטואיטיבי שלתוכן מנטלי יש רובד נסתר, מכיוון שאחד המאפיינים של המנטלי הוא הנגישות הכביכול בלתי-אמצעית שלנו אליו.

  3. למה נגישות? יש המון דברים שאני לא זוכרת (ואני עוד מהזכרניות) ודברים אחרים צצים ללא הזמנה, או שהם סתם חסרי פשר מיידי. כך שתוכן מנטלי מאולף רק בחלקו, וברור (כלומר טבעי) שנדמיין איפשהו מחסן שממנו מגיחים הדברים או שבו הם הולכים לאיבוד.

  4. "We were accustomed to think that every latent idea was so because it was weak and that it grew conscious as soon as it became strong. We have now gained the conviction that there are some latent ideas which do not penetrate into consciousness, however strong they may have become. Therefore we may call the latent ideas of the first type foreconscious, while we reserve the term unconscious (proper) for the latter type which we came to study in the neuroses. The term unconscious, which was used in the purely descriptive sense before, now comes to imply something more. It designates not only latent ideas in general, but especially ideas with a certain dynamic character, ideas keeping apart from consciousness in spite of their intensity and activity." זה מתוך "הערה על הלא-מודע" של פרויד. מצטער על הציטוט הארוך, מה שאני מנסה להראות כאן, שלדעתי, פרויד היה אומר שאת מדברת על הforeconcious ולא ה unconcious, שהוא הדבר המוזר באמת. אני חושב שסה"כ אני מסכים איתך, אבל נראה לי ששווה להבין מה חדשני (יחסית לתקופה בכל מקרה) ולא אינטואיטיבי ברעיון של פרויד, ובשביל זה כדאי להיות קטנוני.

  5. כלל וכלל לא. אני מדברת על שניהם. והפוסט האחרון שכתבתי אגב, הוא על יצירה שהיא לגמרי עוקפת מודע ולא ממש מכירה בו, כך שהדברים הם לגמרי טריים אצלי.
    "מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות" http://wp.me/pSKif-ijp
    וחלילה לי מלזלזל בפרויד, שהוא מיתולוג מן המעלה הראשונה ודי בכך כדי שאסיר לפניו את כובעי.

  6. אהלן,

    חשוב לי להבהיר שאני לא מדבר על פרויד, אלא על האופן בו התיאוריה התקבלה כתיאוריה שמארגנת מציאות ולכן מה בדיוק נאמר או לא נאמר פחות מעניין אותי ואפילו האם התיאוריה נכונה או לא.

    ובכל זאת, ה"טבעיות" של הקפיצה בין שני הטיעונים (אני שוכח ונזכר -> יש לא מודע) היא הצלחה של פרויד. הטיעון שלו מנסה לשכנע שזה מובן מאליו בדיוק כיוון שזה לא מובן מאליו, הרי מדובר ברעיון חדשני ואנשים שמו לב כבר קודם שהם שוכחים ונזכרים. הגרירה הטבעית הזאת אפשרית בעולם אונטולוגי מסוים שמניח סוג מסוים לקיום של מחשבה (זכרון), רציפות של קיום, ועוד. לא נראה לי טריוויאלי בכלל, בטח לא יותר מהטיעון – היקום נוצר או לא נוצר -> יש אלוהים.

    בנוגע לעניין הפרשנות האישית, אולי אתה צודק שהדגשתי יתר על המידה את תפקיד החולם כפרשן. אבל בכל אופן, העולם הפסיכולוגיסטי (שאני מכיר) מייצר לכל הפחות משא ומתן בנוגע לפרשנות בו החולם הוא שחקן פעיל. בניגוד לקורא בקפה או בכף היד שהוא המומחה לפרש את הסימנים, בפרשנות החלום החולם הוא שחקן אקטיבי שיכול ומצופה להשפיע על המשמעות שניתנת לסימנים. ובהקשר של הגנה על העצמי, זה הבדל משמעותי ביותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>