כמו הקדמה
בין הזמנים, ז'ניה כתבה פוסט על ד"ר הו. בין הזמנים, קראתי ולא הבנתי אותו. אחר כך קראתי שוב, בין הזמנים וכו', וז'ניה אמרה את מה שחשבתי שהיא אמרה – הד"ר לא אמיתי; בעונה החמישית מתגלה שהד"ר הוא החבר הדמיוני של בנות הלוויה שלו, האיש שלא היה שם. וניסיתי לחשוב על תגובה, אבל היא תמיד יצאה ארוכה מדי ומבולבלת מדי. אז הנה פוסט, בתקווה שלא יצא קצר ומבולבל מדי.
כמו סיכום
אני חושב שז'ניה טועה, אבל אין שום דרך להסביר את זה בקלות. כדי לנסות להסביר, צריך לדבר על סולמות פרשניים. כלומר, על כל מני רמזים הפוכים, והמשקל שאתה מייחס להם. כי זה בדיוק העניין, לא? המשקל שאתה מייחס לדברים. ולך תוכיח.
אבל, להגנתי, אומר שהטענה של ז'ניה היא רדיקלית באמת. כי מה שז'ניה טוענת הוא שהעולם המיוצג בד"ר הו מאיין את עצמו. בעונה החמישית, לדבריה, מצטברים מספיק רמזים – רמזים שנמסרים בעולם המיוצג עצמו – כדי שנבין שהעולם הזה אינו מה שחשבנו, שהוא משהו אחר בכלל, ושאין ד"ר, יש רק בנות לוויה.
עולמות שבולעים את עצמם כך קיימים בספרות, ובטח גם בטלוויזיה, אבל השאלה היא, שוב, כמה משקל אתה מייחס לדברים – לעולם, לדמויות, לתמטיקה. מתי מגיע הרמז המסוים הזה, שעושה לך אוף בבטן, ומאפשר לך לתת לעולם לקרוס. אני וז'ניה שמים את הקו בנקודות אחרות, וזה מגניב אותי לאללה.
כמו טיעון
כי ד"ר הו היא סדרת טלוויזיה. מרובת עונות, מרובת שחקנים, מרובת במאים. סדרה כזו חייבת להיות אינטרטקסטואלית, אבל בדרך עקומה קצת. ההתגלגלות של הד"ר מעונה לעונה ומשחקן לשחקן הופכת את הד"ר לנצחי. החוליה המקשרת בין היצירות השונות הללו (כל פרק, כל עונה) היא העולם עצמו והדמויות שבו. זה מה שעומד מאחורי הכותרת "ד"ר הו", לזה אנחנו מצפים בכל עונה. והסדרה משחקת עם זה. בסדרות אחרות אילוצי הפקה מחליפים שחקן אחד באחר, וכולם מתעלמים כאילו לא קרה דבר. שחקנים מתמנכים, מתגבהים, מחליפים קרחת בפוני, והכל בשתיקה. בד"ר הו לקחו את האילוץ הזה והטמיעו אותו לתוך העולם המיוצג. כן, הד"ר נראה אחרת מעונה לעונה. אבל זה בגלל שהוא חייזר, והוא יכול לשנות את עצמו. כן, הד"ר משוחק אחרת מעונה לעונה. אבל זה בגלל שהשינוי הפיזי משנה בו גם אלמנטים נפשיים. זו רק הדוגמא הקיצונית ביותר, אבל ההמשכיות היא אחד הדברים המרתקים ביותר בסדרה הזו, שכמעט תמיד מנמקת אילוצי הפקה באלמנטים מהעולם המיוצג עצמו: הדאלקים נראו כמו מלחיה מתכתית עוד מהעונה הראשונה, אבל הם ישארו כך לנצח, והם עדיין יהיו האויב העיקרי של הד"ר; הסייבר-מן נראים כפי שהם נראו בעבר, מגוחכים כמו האופן שבו נתפס העתיד בשנות השישים, וזה בסדר גמור; ובטח יש עוד, אבל קטונתי והפסקה התארכה ממילא.
אם לנסח זאת אחרת, העולם המיוצג הוא הדבר שכל במאי מעביר לבמאי הבא. הוא חזק, העולם הזה, והד"ר גם. לא קל להרוס אותם.
כי זו פנטזיה. ולכן הבית של איימי לא חייב להתפרש תמטית, אלא כחלק מסיפור פנטזיה ספציפי, אחד מני רבים. כי הבית הריק, ההורים שנעדרים, הם אלמנטים שמנומקים בתוך הסיפור, כחלק מהנרטיב השלם של העונה. אפשר לתהות על קיומו של אלמנט מסוים, גם אם הוא מנומק עלילתית, אבל יש פחות צורך לעשות כן. אלו אלמנטים משוחררים, ששואפים להסבר. יש להם הסבר. אפשר להוסיף הסבר נוסף, אבל אין צורך.
כי אפשר להסתפק בתמה. כל חמש העונות האחרונות של הד"ר הן סיפור התבגרותן של בנות הלוויה שלו. במובן הזה, ז'ניה צודקת לחלוטין. אבל התמה הזו יכולה להישאר כתמה, כלומר כאלמנט רטורי שכובל אלמנטים מימטיים. היחסים בין תמה לבין העולם הם משונים תמיד. התמה, שלכאורה מתקיימת רק ברמת השדר, מנביעה מתוכה אלמנטים בעולם המיוצג. כדי שנוכל לתפוס את התמה, העולם המיוצג צריך להתנהג בצורה מסוימת; בנות הלוויה של הד"ר, למשל, צריכות להתבגר. אבל התמה לא חייבת לאיין את העולם, היא יכולה להסתפק בלסדר אותו. ואני מסכים, הד"ר, יותר מכל, הוא סיפור על התבגרות. ודאי שבעונה החמישית. אבל הוא גם אוסף סיפורים קצרים, שמה שמאחד ביניהם הוא הדמויות, והוא גם סיפור על השתאות, ועל אהבת אדם. וכמו בכל יצירה, כל הדברים הללו משחקים ביניהם משחק מורכב נורא, שלפעמים סותר את עצמו ולפעמים לא, ולפעמים הצבע יוצא מחוץ לקווים ולפעמים לא. ויום אחד אולי אכתוב על זה דוקטורט, ואולי לא.
יש לי בעיה עם כל הדיון הזה.
היא די טריוויאלית בעצם, אבל היא עדיין בעיה.
הדוקטור לא אמיתי. אף אחד מקוראי הפוסט של ז'ניה לא חשב קודם שהדוקטור אמיתי, ממש כשם שאף אחד מהם לא חשב שבלייר וולדרוף היא אמיתית.
ככה זה עם סדרות טלוויזיה, הדמויות שם הן לא אמיתיות.
אז כדי שלטענה "הדוקטור לא אמיתי" תהיה איזושהי משמעות עבור הקורא היא צריכה לבוא במקביל לטענה שלפחות משהו מהעולם של הדוקטור הוא כן אמיתי.
עכשיו לא ראיתי אפילו פרק אחד מעונה חמש (עוד מעט, קניתי סטרימר ואני מתכוון לעשות בו שימוש נרחב), אבל אני בכל זאת אגיד משהו. יכול להיות שמעונה חמש עולה האפשרות שהדוקטור הוא החבר הדמיוני של איימי, מבחינה עלילתית זה ככל הנראה אומר שכל ההיסטוריה שלו לא היתה ולא נבראה, היא חלק מהגוש המדומיין של הדוקטור עבור איימי, שהגיע יחד עם סיפורים על בנות לוויה קודמות ויחד עם כל מיני סוגים מצחיקים של חייזרים. זאת אפשרות כמובן, והיא אפילו לא חייבת להתאיין כשאיימי תוחלף בבת לוויה חדשה שגם היא רק דמות שאיימי מדמיינת למרות שהיא כבר מחוץ לעלילה.
ואני בכל זאת חייב להציק בתהייה מה זה אומר על טורצ'ווד?
אבל כן, מצד שני, לעצם התזכורת לכך שהדוקטור לא אמיתי יש משמעות. יש בה לגרום לנו לנסות ולהבין את מערכת היחסים שלנו איתו, למרות שידענו שהוא לא אמיתי מהרגע הראשון.
זה הזמן להזכיר את The Tommy Westphall Universe Hypothesis
http://en.wikipedia.org/wiki/Tommy_Westphall
לא סתם תגובה אלא פוסט שלם! ועוד עם כותרת מעולה! תודה לך סנטה!
אני צריכה לחשוב על זה עוד, אבל בינתיים כמה הערות מיידיות:
א. אחרי שכתבתי את הפוסט ההוא ראיתי קטע מ"מאחורי הקלעים" שבו סטיבן מופאט טוען שהאסימון נפל לו ברגע שהוא הבין שדוקטור הו זה לא סיפור מדע בדיוני אלא סיפור פנטסיה. למה זה חשוב? (וזה כבר לא מופאט אלא אני). אני אסביר. גם פנטסיה וגם מד"ב, כשהם טובים, הם אלגוריות. אבל הם אלגוריות לשני דברים שונים. הקטע במד"ב הוא לבנות עולם חברתי/טכנולוגי אלטרנטיבי שהוא אלגוריה פוליטית/מדעית לעולם הממשי. הקטע בפנטסיה, לעומת זאת, הוא לבנות עולם שהוא ייצוג לעולם הנפשי (תחשוב למשל על ברונו בטלהיים, ועל כל הפוסטים של מרית בן ישראל שעוסקים באגדות עם. תחשוב על מרי פופינס. תחשוב על ארץ לעולם לא). יש יצירות שהן על קו התפר או משלבות רכיבים משני הסוגים (למשל הספרים של צ'יינה מיאייויל, או אורסולה לה גווין, וכמובן פיליפ ק דיק ולעתים גם קפקא), אבל בגדול אני חושבת שהקטגוריזציה הזאת תופסת. עכשיו, מה שמופאט עשה זה לשנות את שיווי המשקל בין רכיבי הפנטסיה והמד"ב בדוקטור הו, והשינוי הזה מאיר מחדש, ברטרוספקטיבה, גם את ארבע העונות הקודמות.
ב. הרבה אחרי שכתבתי את הפוסט נזכרתי בספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים". בספר האוטוביוגרפי הזה מתואר העולם הנפשי של נערה שסובלת ממחלת נפש (בספר ההגדרה היא סכיזופרניה אבל הבנתי שכיום זה שנוי במחלוקת), שבנתה בילדות המוקדמת עולם דמיוני מיתי שאמור להגן עליה מפני המציאות, אבל לאט לאט העולם הדמיוני הזה מתפתח ומשלב בתוכו אלמנטים מאיימים שחודרים מהמציאות, מקבלים גם הם ממדים מיתיים ומאיימים לפרק את העולם הדמיוני ואותה. בדיוק התהליך שמתואר בעונה 5, כשכל היסודות המאיימים מתקבצים ועומדים להרוס את העולם ולמחוק אותו ואת איימי מן הקיום. אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שהאיון העצמי של העולם הבדיוני בדוקטור הו איננו איון של הבדיה אלא הוא בעצמו חלק מהאלגוריה, חלק מהאגדה.
ג. לא צריך להיות כל כך דיכוטומי ולחשוב שאו שזה סיפור מד"ב על דמות בשם הדוקטור, או שזו פנטסיה על בנות הלוויה. לדעתי אין שום מניעה להחזיק בשתי הפרשנויות האלה במקביל ולשים לב לכך שמופאט משנה את הדגשים.
ד. דוקטורט על דוקטור הו! כן!
ראית את הספויילר אלרט היפה שהיא שמה בראש הפוסט? רואה את זה שאתה שמת? אה, לא שמת.
אני לא מתווכחת על דוקטור הו כי אני לא מכירה אותו. אבל אני (בתמימותי) הבנתי הפוך את הפוסט ההוא של ז'ניה. לא הבנתי שאין דוקטור הו, אלא שהוא מתקיים ביקום המקביל של החברים הדמיוניים כפי שקוראים להם אותם חירשים ועוורים ליקומים מקבילים.
היי, זה לא אומר שאיימי דמיינה את בנות הלוויה הקודמות. זה אומר שגם לבנות הלוויה הקודמות הוא מילא תפקיד של פנטזיה, כלומר השלמה לצרכים נפשיים שלהן (דמות אב בעייתית או חסרה, בין היתר). זה כמו האגדות האלה שבהן חפץ מתגלגל מדמות לדמות וכל אחת עושה בו שימוש אחר.
זה קשור לעניין ה"לא אמיתי": גם אמיל טישביין לא אמיתי, יש הטוענים שגם משה רבנו ויש אפילו כאלה שאומרים את זה על קווארקים. מה שמעניין הוא _באיזה סוג_ של לא אמיתי מדובר ומה התפקיד שהוא ממלא. הטענה שלי היא שמדובר במשהו קרוב למיתוס או אגדת עם אישית. תחשוב על מיתוסים שמופיעים בגלגולים שונים בתרבויות שונות, ועכשיו במקום מיתוס תשים "דמות פנטסיה בשם הדוקטור" ובמקום תרבויות תשים "קומפניונס".
גם וגם. כלומר, כן, הוא אכן ביקום המקביל של החברים הדמיוניים, אבל אם לוקחים את זה עד הסוף (והעונה נותנת מספיק רמזים שמאפשרים לקחת את זה עד הסוף), מקבלים משהו דומה לקריאה שלך ב"הילדה איילת".
אללי, איך השתלטתי על מרחב התגובות, כאילו שזה פוסט שלי. סליחה איתמר!
מצטער, אבל זה לא עובד.
כלומר, זה אולי עובד, אבל זה מצריך הרבה יותר השעיית האי-אמונה מהאפשרות של לקבל את העולם של הדוקטור כפשוטו, או מהאפשרות שאני הצעתי.
אני יכול ללכת על ניטפוקים טכניים שידגימו עד כמה זה בלתי מסתבר (איך קורה שרוז, דונה ומרתה מדמיינות את אותו חבר היא הפשוטה שבהן).
הדרך היחידה שבה אפשרות כזו היא אכן מסתברת (ונדמה לי שבקומיקס נעשו נסיונות כאלה) היא למקם את כל העונות הנוכחיות (החל מהדוקטור התשיעי) בעולם שבו הסדרות הקודמות התקיימו, כך שכל בנות הלוויה החדשות הן ילדות שגדלו עם שידורים חוזרים של הדוקטור (נדמה לי שזה לא תקף לגבי איימי, עד כמה שהבנתי, אבל כאמור אין לי מושג לגבי עונה 5).
האמת היא שממש לא מעניין אותי אם זה עובד ברמה הטכנית שבה אתה טוען שזה לא עובד. אני לא מחפשת בפנטסיה עולם הרמטי ונטול סתירות פנימיות, בדיוק כמו שאני לא מופתעת כשמתגלות סתירות בתת-ההכרה. אני מצביעה על מוטיב או תמה, כנראה אחת מני רבות, בדוקטור הו. מבחינתי זאת תמה שמסבירה את הכוח העצום שיש לסדרה הזאת עלי (כן, אני יודעת שזה אד הומינם. גם זה לא מעניין אותי). ברור לי לחלוטין שהסדרה הזאת לא היתה מעניינת אותי בשיט אם היא לא היתה מהדהדת משהו חזק מתת ההכרה. ולדעתי, או לפחות מבחינתי, פיצחתי את הצופן הזה, הבנתי מה מחבר אותי עם רוז ומרתה ודונה ואיימי. לא מדבר אליך? לא משכנע אותך? אתה לא מזהה שם את עצמך? אין בעיה, אולי זה פשוט לא עליך. לא נורא, תאמין לי שעדיף לך ככה. הלוואי עלי.
מקובל עליי לגמרי, כמעט.
כל מה שאני מנסה להגיד זה שהטענה, כמו שאני מבין אותה, היא "הדוקטור הוא החבר הדמיוני שלנו (הצופים)", ושכדי לחדד את הטענה הזו אפשר להשתמש בתחבולה של זריעת ספק לגבי עצם קיומו של הדוקטור בעולם של הסדרה.
זאת נקודת פתיחה מצויינת לדיון שבו הדגש עובר לסדרת פנטזיה שגיבורותיה הן בנות הלוויה.
אבל יש לי בעיה עם הקבלה של סתירות פנימיות בסדר הגודל שאת מוכנה לקבל, ושוב, אלה ככל הנראה בעיקר הבדלי גישה הרבה יותר מינוריים מכפי שהם הופכים להיות בדיון הנוכחי. דווקא מעולם פנטזיה אני מרשה לעצמי לצפות הרבה יותר הרמטי בחוקיות שלו. מותר לה להיות מופרכת להחריד כמובן (לשם כך הפנטזיה) אבל מופרכת באופן לכיד.
יש הרבה מאוד מופרכויות בעולם של הדוקטור, ואפילו יותר פרדוקסים של מסע בזמן מאשר ב"חזרה לעתיד 2". אני לא מוטרד מהן. אבל טענה שהדוקטור הוא חבר דמיוני צריכה להיות בנויה באופן מאוד מרהיב (ושוב, יכול להיות שהיא כזו) כדי לא להפוך להונאת הקהל בסדר גודל של פרק הסיום של אבודים.
קודם כל, אולי כדאי שנמשיך בשיחה הזאת אחרי שתראה את העונה הרלוונטית
שנית, הטענה שלי היא קצת יותר מורכבת, אולי. הטענה היא שיש פנטזיה נשית מסוימת, על גבר שיגאל ויפצה על כל החסכים והחוסרים של החיים הממשיים, והפנטזיה הזאת היא כל כך נפוצה ומשותפת עד שאפשר לתת לה ייצוג כדמות קונקרטית שהרבה נשים פגשו אותה והן גם יכולות לפגוש אחת את השניה ולדבר על הגבר הזה, להחליף רשמים ממנו, לנחם אחת את השניה וכו'. (אגב, מעניין לחשוב מהי ריבר בסיפור הזה – האם היא אשה שמצליחה להתעלות על הפנטזיה וליצור לעצמה וריאציה מעצימה יותר, או שהיא מעין דמות מיתית נשית שמתפקדת לצד הדמות הגברית של הדוקטור, או אולי שתיהן).
עכשיו, הפנטזיה הזאת יכולה להופיע ברמות שונות של קונקרטיות עבור נשים שונות. עבור דונה למשל היא הכי פחות קונקרטית, הכי פנטזיה. עבור רוז היא הרבה יותר קונקרטית, עד כדי כך שרוז לא נרגעת עד שהיא מוצאת בן זוג שמשכפל אותה. ועבור איימי היא עד כדי כך קונקרטית, או שהיציבות הנפשית שלה היא עד כדי כך מעורערת, שהיא מאיימת להוביל אותה לאובדן השפיות. ועדיין, זאת אותה פנטזיה, שנשים שונות לוקחות אותה למקומות שונים במקצת בכל פעם.
מאבודים ראיתי רק כמה פרקים בעונה הראשונה, ולשמחתי הרבה זה לא תפס אותי.
ושוב סליחה מאיתמר על ההשתלטות על מרחב התגובות. זה רק בגלל שהפקרת את הפוסט ונעלמת!
אני רוצה להגיד מה שז'ניה אמרה רק בצורה יותר חריפה. שלמויות מרהיבות ועקביות שייכות לתחום המודע, ובמין דרך הפוכה – קיומן היה מפריך את הפרשנות הנפשית והופך את הסדרה לתרגיל אינטלקטואלי. משחק. הסתירות דווקא הופכות את זה ליותר אמיתי. אני לא אומרת את זה על דוקטור הו שאני לא מכירה, אלא בכלל. וזה לא אליבי לרשלנות. פשוט, הסתירות והפערים הם מקומות הקינון של הנפש. היא יכולה לסדר אותם איך שהיא רוצה.
אני לא מגיב כי אני קצת עסוק, וכי חלק מהתגובות דורשות תגובה מושקעת. לכי על זה. הדיון מגניב לאללה.
מרית – נכון!
נראה לי שעכשיו כולם השתתקו בציפיה למוצא פיך.
בהקשר של "אם A לא אמיתי אז מה עם B?" חייבים להזכיר את היפוטזת היקום של טומי ווסטפאל, לפיה חצי מסדרות הטלוויזיה מתקיימות רק בדמיונו של ילד אוטיסט: http://en.wikipedia.org/wiki/Tommy_Westphall
מנפלאות הדוקטור ובמיוחד מנפלאות העונה הראשונה של מופט היא שמשחקי המציאות/דמיון/בדיון הללו הם חלק מובנה מהיקום הקאנוני כפי שהוא מוצג על המסך. הדוקטור של מופט מפגין את אותו זלזול בגבולות ז'אנר שראינו בדוקטור ובטורצוו'ד תחת הנחייתו של דיוויס, אבל מרחיב את ממלכתו ממדע בדיוני ופנטסיה אל סיפורי אגדה (Fairy Tales): דוקטור הו היא לא רק מיתולוגיה בריטית, היא מיתולוגיה בריטית מודעת לעצמה.
אה, לא.
אני השתתקתי בשביל להוריד סוף סוף את הספיישלים שבין העונה הרביעית לחמישית.
מתישהו אחזור לדיון עם קצת יותר מושג על מה אני מדבר.
מקווה.
ברור שהדוקטור לא אמיתי. אבל הוא לא אמיתי במשמעות אחרת מהלא אמיתי שז'ניה מתייחסת אליו. כלומר, הוא לא אמיתי בעולם שלנו, אבל כן אמיתי בעולם המיוצג. בניגוד לטענה של ז'ניה, לפיה הוא לא אמיתי בשני העולמות.
ז'ניה: זו פרשנות ממש מגניבה, אבל היא לגמרי נוכחת בסדרה. כלומר, הדוקטור הוא מיתוס, משום שהיכולת שלו לנוע בזמן מאפשרת לו להתגלגל בכל מקום (וראי הפרק הראשון של העונה הראשונה). הסדרה בולעת את ההסבר הזה, ומנמקת אותו בתוך העולם המיוצג.
(מצטער על התשובות הקצרות. אלוהים יודע איך אספיק לענות כאן לכולם)
א. אני לא בטוח שאני מסכים עם הקטגוריזציה שעשית, אבל אני באמת צריך לחשוב על זה יותר לעומק. עם זאת, הטענה שהעולם של הדוקטור הוא אלגורי לעולם הנפשי לא מחייבת את היעלמותו של הד"ר, לא?
ב. לא הבנתי
ג. אני מסכים שמופאט משנה דגש, אבל אני לא בטוח שאפשר להחזיק בשתי הפרשנויות. ראשית, האחת סותרת את השניה. שנית, בריכוך מסוים של הטענה שלך – החלפה של "הד"ר אינו אלא חיזיון" ב"הד"ר מוצא את האנשים שהכי זקוקים לו כדי לברוח, ובבריחה גורם להן להבין מדוע עליהן להישאר" – אפשר להצליח להחזיק את שתיהן.
ד. לא בדיוק על הדוקטור, יותר על היחס בין עולם לבין פרשנות. או, בניסוחה ההיסטרי של עדיה: פוטנציומטר.
לא ראיתי ולו סצינה מדוקטור הו, ככה שאני די בור וגם קורא רק חצי מהפוסטים כדי להימנע מספוילרים כי הבנתי שאני כן צריך לראות.
אבל אני קורא עכשיו את "על סיפורי פיות" של טולקין- מאמר שלדעתי קולע ללב הרעיון של פנטזיה, והוא מתעקש שם שמרכיב חשוב של הפנטזיה הוא שהיא תתעקש בכל הכוח על זה שהיא אמיתית בלי ליצור פרצות ומקומות בריחה. הוא די מתעצבן שם על סיפורי "הכל היה בעצם חלום/הזיה/טריק/דרך מטאפורית לתאר את המתרחש"
גם הרעיון של פנטזיה כייצוג לעולם הנפשי חוטא למושג הזה לפי דעתי. סיפור הפיות משרת לפי המאמר את שלושת נקודות המבט הבאות:
the Mystical towards the Supernatural; the Magical towards Nature; and the Mirror of scorn and pity towards Man
ראית כאן ספוילר? כי אם כן, אשים. אבל לא חשבתי שכתבתי ספוילר בכלל.
אני מת על התגובות שלך
שזה כמו לייק, בעצם.
טוב, עד שאצפה בעונה המדוברת.
*****ספוילרים למועדון קרב********
בואו נדבר על מועדון קרב.
הגילוי בסוף הספר\סרט שטיילר דרדן הוא לא אמיתי עובד מצויין. אני משער שאפשר למצוא כמה כשלים טכניים, אבל הם בהחלט קבילים בהינתן מצבו הנפשי המעורער של המספר.
אבל הגילוי הזה, מעבר לאפקט ה"וואו!" הבאמת מהמם שלו הוא כמעט חסר משמעות. בואו נניח שזה לא היה קורה, שטיילר הוא אדם אמיתי, אז מה? אז היינו אומרים שהמספר פגש דמות מוקצנת וקיצונית שהיא האלטר-אגו של הבורגני המובס שהוא הפך להיות.
וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים גם עכשיו, רק שבמקום דמות שהיא אלטר אגו יש לנו דמות שהיא התת-מודע שלו. זה לא משנה שום דבר בעצם.
באותה מידה גם עכשיו אין הבדל אמיתי בין פרשנות שטוענת שהדוקטור לא אמיתי לבין פרשנות שטוענת שהוא אמיתי ושתפקידו בעולם של הסדרה הוא לענות על צרכים נפשיים מסויימים של בנות הלוויה.
לכן קשה לי לקבל את התשלום הכבד ברמה העלילתית שמצריכה קבלת התזה לפיה הדוקטור הוא לא אמיתי.
אז מה? אני מסבירה מה המשמעות האלגורית של היכולת של הדוקטור לנוע בזמן.
לא. הטענה שלי היא שהדוקטור לא אמיתי בעולם שלנו, והאמיתיות שלו בעולם המיוצג בעייתית או מוטלת בספק. כלומר, העולם המיוצג פתוח לשתי האפשרויות.
אני אצטט כאן את המשפט שבשבילו, לדעתי, ג'. ק. רולינג כתבה את כל ספרי הארי פוטר: "ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"
א. גם אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה. ולמרות זאת היא מועילה במידה מסוימת.
ב. יש שתי רמות של איון. אחת ברמה של הסיפור העלילתי, שבה העולם עומד להתפרק. זה מייצג תהליך של התפרקות נפשית כתוצאה מחוסר יכולת לאזן בין מציאות ודמיון (בערך). לזה אני התכוונתי בסעיף הזה. השניה זאת הרמה שאתה מדבר עליה, שבה הדוקטור אומר על עצמו: אני החבר הדמיוני של איימי. לדעתי, הרמה הזאת יותר מדי נוכחת בעונה 5 מכדי שתוכל לנפנף אותה בקלות שבה אתה עושה את זה. תזכור למשל איך כשהדוקטור עומד להמריא בתוך הפנדוריקה הוא אומר לה: יהיו לך אמא ואבא, את לא תצטרכי יותר את החבר הדמיוני שלך. אתה מפרש את זה כבדיחה תוך עלילתית, אבל מבחינתי הבדיחה הזאת חוזרת יותר מדי פעמים מכדי שאפשר יהיה להמשיך להתייחס אליה כבדיחה.
ז'ניה ושחר, אני באמת חושב שאת הויכוח ביניכם אפשר לתלות בעובדה ששחר לא ראה עדיין את העונה החמישית. אם אנחנו מדברים רק על ארבע העונות הראשונות של הסדרה החדשה אז אני חושב שזה אכן די מופרך לטעון שאפילו ברמה הנרטיבית הדוקטור הוא "רק אשליה", שכל מה שקורה ב(עולם הדמיוני של ה)סדרה מתרחש למעשה רק בפנטזיה של בנות הלוויה שלו. אבל לגבי האינטרפרטציה המחודשת של מופאט בעונה החמישית זה כבר סיפור אחר לגמרי.
למעשה קראתי לא מזמן שכמה מבקרים כבר "האשימו" את מופאט בכך שהוא הפך את הדוקטור בעונה החמישית לסוג של "חתול תעלול" (דוקטור מי? דוקטור סוס!) או פיטר פן מודרני, מעין חבר דמיוני שבא ולוקח אותנו למסעות מופלאים בעולמות פנטזיה רחוקים. זה אמנם אף פעם לא נאמר בצורה מפורשת או רצינית בסדרה, הואיל וזה יחתור לגמרי מתחת ליסודות של עולם הפנטזיה של הסדרה, אבל יש לא מעט רמזים בעונה החמישית שהדוקטור הוא לא דמות "אמיתית" אלא לא יותר מאשר חבר דמיוני של בנות הלוייה שלו (אלוהים, הוא אפילו אומר את זה על עצמו בצורה מפורשת להורים של איימי…).
[ספוילר] שלא לדבר על זה שלפי העונה החמישית הרבה אירועים חשובים שהתרחשו בעונות הקודמות של הסדרה למעשה "אף פעם לא באמת קרו". למרות שברובד העלילתי זה קשור יותר לשיבושים ברצף הזמן/חלל וכל זה, בכל זאת זה די מערער על מידת הממשות והמציאותיות של כל מה שקורה בסדרה, ממש כמו בז'אנר ה"ואז התעוררתי וגיליתי שבעצם הכל היה חלום". [/ספוילר]
בכל מקרה, נראה לי שאני אולי בדעת מיעוט כאן, אבל ממש התאכזבתי מהעונה החמישית, במיוחד לאור הציפיות הגבוהות שלי ממופאט שכידוע כתב את הפרקים הכי מוצלחים והכי עמוקים בסדרה. גם מפני שאני חושב שסמית ממש לא מוצלח בתור הדוקטור (למרות שהוא הולך ומשתפר) וגם מפני שאני לא כל כך אוהב את הכיוון החדש הזה שמופאט לקח אליו את הסדרה.
ראיתי נורא מעט "דוקטור הו", אבל זה ויכוח מרתק, למרות שנדמה לי שאלה בעצם ארבעה ויכויחם שונים וכל אחד מכם מתווכח אחד אחר, שזה גם נחמד (ויש עוד כמה שלא ממש העמקתם בהם כמו המודל-התקשורתי בעידן היצירה הטלוויזיונית וכאלה). בכל אופן נזכרתי בציטוט המצוין של איתן כהן בתשובה לשאלה האם החצי השני של "ברטון פינק" הוא הזיה של הגיבור (בעיקר המשפט האחרון):
It is correct to say that we wanted the spectator to share in the interior life of Barton Fink as well as his point of view. But there was no need to go too far. For example, it would have been incongruous for Barton Fink to wake up at the end of the film and for us to suggest thereby that he actually inhabited a reality greater than what is depicted in the film. In any case, it is always artificial to talk about "reality" in regard to a fictional character.
ראיתי נורא מעט "דוקטור הו", אבל זה ויכוח מרתק, למרות שנדמה לי שאלה בעצם ארבעה ויכויחם שונים וכל אחד מכם מתווכח אחד אחר, שזה גם נחמד (ויש עוד כמה שלא ממש העמקתם בהם כמו המודל-התקשורתי בעידן היצירה הטלוויזיונית וכאלה). בכל אופן נזכרתי בציטוט המצוין של איתן כהן בתשובה לשאלה האם החצי השני של "ברטון פינק" הוא הזיה של הגיבור (בעיקר המשפט האחרון):
It is correct to say that we wanted the spectator to share in the interior life of Barton Fink as well as his point of view. But there was no need to go too far. For example, it would have been incongruous for Barton Fink to wake up at the end of the film and for us to suggest thereby that he actually inhabited a reality greater than what is depicted in the film. In any case, it is always artificial to talk about "reality" in regard to a fictional character.
כן, אבל הפרשנות שלך אינה מתקיימת רק ברמת השדר, היא פולשת לעולם המיוצג.
הי, אני לא מנפנף אותה בקלות בכלל. הבדיחה של הד"ר חוזרת המון פעמים, אבל היא חוזרת תמיד כשהיא מנומקת היטב בתוך העולם המיוצג. והד"ר חוזר לאיימי, ולוקח את איימי והארוס שלה איתו. קשה לי לראות איך זה מתיישב בתוך הפרשנות הזו.
אני רואה באופן סדיר את כל פרקי ד"ר הו עד עונה 5 פרק 6 (את פרק 7 לצערי החמצתי). נראה לי שזה קצת הזוי לראות את ד"ר הו כפנטזיה של המלוות שלו בעולם התסריטי. הרי אצל ג' ק רולינג עולם הקסמים הוא אמיתי. הרי רואה את המפגש שלו עם דמבלדור לאחר המוות כחזון או כחוויה חוץ גופית (כמו שמעידים עליה אנשים שחוו דום לב). כאן אף אחת לא עוברת חוויה חוץ גופית. מדובר בחייזרים שבאים להרוס את העולם ובד"ר הו שמנסה להציל אותו, תוך נסיעה בזמן, תוך מעין בריחה מהעולם שהכוכב שלו הפך להיות גליפרי (שם מאוד דומה לגליפולי). אני לא חושבת שהמלוות של הד,ר מדמיינות אותו גם משום שאחרים שאינם כרוכים אחריו רואים אותו, למשל חברה של איימי רורי, ג'ק, האנשים ברחוב ועוד. העולם המיוצג בסדרה הוא אמיתי. יש בו חיזרים שמאיימים על כדור הארץ, וחייזרים שמנסים להציל אותו (הננו רובוטים שמתקנים את האנשים כך שהם מדביקים להם מסכה), הד"ר עצמו, ג'ק שנקרא לאחר מכן האיש מבו. ועוד. אם הד"ר לא היה קיים גם האיום על כדור הארץ או על חייזרים אחרים לא היה קיים. כך שהויכוח לדעתי הוא לגמרי לא מציאותי.