כל הפוסטים מאת יואב ארזי

המסע לאמסטרדם

 

נסענו לאמסטרדם, ללמוד אצל יאן המורה לאי-צ'וּאן (סוג של קונג-פו), ולא רק בשביל זה.

התארחנו אצל יאני שהיא חברה של אמא של ארי, ובין יאן ליאני עברנו הרפתקאות רבות.

יאני גרה בהפלפף [הופדרופּ]. הפלפף היא עיירה קטנה ומהוגנת ליד אמסטרדם. שהינו באמסטרדם אחד-עשר יום. בבקרים רכבנו שבעה קילומטרים עד לתחנת הרכבת בהפלפף. בתחנת הרכבת השארנו את האופניים ועלינו על רכבת לעבר מקום שמכונה 'מרכז הסחר העולמי'. משם המשכנו ברגל לעבר הפארק הקטן הסמוך לביתו של יאן. בפארק הקטן של יאן התאמנו בין שלוש שעות ביום לשש, ומשם לקחנו TREM (חשמלית) למרכז אמסטרדם. באמסטרדם הסתובבנו ובילינו והרהרנו, ספוגים לחלוטין בידע החדש שיאן, המורה המופלא לאי-צ'ואן הזריק לתוכנו בכמויות, ובכל מיני מראות והתנסויות מפעימים. מאוחר בלילה היינו מתנודדים לאיטנו לעבר תחנת הרכבת וחוזרים להפלפף.

החלל הציבורי והאדם הפרטי

היה זה ארי שהבחין לראשונה עד כמה הכול מאורגן בהולנד. "יותר מדי מאורגן", ענתה לו יאני. ובכל זאת עבורנו זה היה פלא גדול; לא ראינו אנשים צועקים בהולנד. אפילו לא כשמישהו התנגש עם מכוניתו ברכב אחר. דבר אחר – מוזיקה אינה בוקעת שם משום מקום, אפילו לא בתוך הפרוורים הסואנים וההומים ביותר של אמסטרדם. אפילו לא בבית הקפה. אפילו לא מתוך מכוניות. דומיה. רק הצלילים החשופים של העיר.

שבילי הארץ (בתוך העיר ומחוצה לה) ארוגים בקפידה כך שנתיבי תנועה שונים משתלבים האחד בשני בהתאמה. יש נתיבי תנועה רק לרכבות ונתיבי תנועה רק לחשמליות. נתיבי תנועה יחודיים למכוניות ונתיבי תנועה יחודיים לאופניים, ונתיבים רק להולכי רגל. כולם ארוגים יחד כך שהאנשים יוכלו לנוע באין עצירה מיותרת. פעם אחת לא ראינו פקק תנועה! ולא הייתה פעם אחת שרכבת איחרה. "הולנד היא המדינה הצפופה ביותר בעולם", אמרה לנו יאני פעם אחת, "מרוכזים בה הכי הרבה אנשים פֵּר שטח". הבתים (אפילו בשכונות מאוד עלובות יחסית) צפופים וצמודים האחד לשני, ובכל זאת – לכל בית יש חצר או מרפסת משל עצמו. החצרות או המרפסות מעוצבות כך שקירות חוצצים בין חצר לחצר או בין מרפסת למרפסת – וכמעט תמיד נשקף לעיניך פארק או מדשאה או תעלת מים שוקקים. פרטיות מקסימלית נשמרת בקפידה.

הבניינים בעיר מטופחים מאוד על אף שמרביתם עתיקים, והם מאוד ססגוניים. "אז לא הלכתם למוזיאונים?", שאל אותי גיא, ברייה חצי-ישראלית שהתיידדנו עימה בשטח. "למה צריך מוזיאונים?", אמר לו ארי והסתכל למעלה בהערכה.

הפליא אותנו גם שהבניינים עשויים לא רק כך שהם יפים בפני עצמם אלא גם האחד ביחס לשני. למשל, בניין שרוב חזיתו מתנוצצת לבנה, אך מיעוטה שחרחרה, לצד בניין שמרבית חזיתו בוהקת בשחור ומקצתה לבנבנה – וכמעט הכול עשוי כך. יפה. מוקפד. בכל המרחבים העירוניים הללו שלובים צמחייה עבותה ומים ובעלי-חיים שונים ומשונים. 'ארץ הקרקורים', כינתה אותה יאני פעם אחת (בגלל מגוון הצפרדעים שמקרקרות בארץ), אבל יכלה לומר באותה נשימה – ארץ הברווזים או ארץ הברבורים או ארץ הדגה. רצועות עבותות של טבע נמתחות ברחבי הארץ מסביב לתעלות המים הזורמות. תמיד יש לך איפה לשבת ולפוש, וכל עוד הכול בסדר עוזבים אותך בשקט – עשה מה שליבך חפץ. כמובן, כל זאת כל עוד היורואים בכיסך. הם מאוד אוהבים את היורואים שלהם.

"לא ראינו הומלסים בשומקום", ארי אמר לאחד השוטרים, "אנחנו משכנים את ההומלסים בבניינים נטושים", אמר לו השוטר בחיוך, "והם יכולים ללכת משם מתי שהם רוצים?", הקיש ארי; החיוך התיישר והשוטר חזר לעסוק בענייני הדרכון והמצלמה שהלכו לאיבוד.

בין התנועה בחלל ובזמן לאושרו של האדם

"לב המסע הקצר מדי שלנו", אמר בדיעבד אסא שהצטרף אלינו לאחר כמה ימים, "היה השיעורים עם יאן".

תרגול האי-צ'ואן מתחיל בעמידה. בכל בוקר עמדנו שלושתנו מול האגם הקטן אך שוקק החיים שליד ביתו של יאן והסתכלנו פנימה והחוצה. לפעמים היה מאוד חם ומאוד מרגיז. לפעמים היה מאוד קר ומאוד מרגיע. פעם אחת ירד עלינו גשם ויאן עשה Go Away עם היד ואחרי כמה דקות הגשם עבר. ביום השני הגיעה לגדה שלנו ברווזה עם ששת ברווזוניה. הם דידו אחריה כמו האחיינים של דונאלד, ואחד מהם נגס נגיסה עדינה באצבעו המושטת של אסא. ראינו גם חתול שמנמן על האגם באותו יום. יום אחר כך היא הגיעה רק עם שלושה ברווזונים, ובעבור יום נוסף נותר ברווזון אחד בלבד. באחד הימים לקראת סוף הטיול, כשאסא כבר נסע חזרה וארי הסתובב בהאג בניסיונותיו להשיג דרכון חדש – ורק אני ויאן נותרנו באגם ראיתי ברווזה אחרת מפלחת את האגם ושישה צאצאים גדולים וחזקים בהרבה מברווזוניה של הברווזה הקודמת משייטים אחריה בתצורת ראש-חץ מקומר. המדריך הקודם שלנו לאי-צ'ואן היה מכוון אותנו תמיד לנסות להגיע מעבר לחלל ולזמן. זה היה מעניין כרעיון אבל אף פעם לא הבנתי מה הוא רוצה עד העניין עם הברווזים.

"אני לא מלמד אתכם תנועות", אמר לנו יאן פעם אחת, "אני מלמד אתכם מהי תנועה, אחרי שתלמדו מהי תנועה תוכלו לנוע איך שתרצו". במובן רחב – התנועה שלנו היא מנעד הפעולות החיצוניות שאדם מסוגל לבצע. כל צליל שאנחנו מפיקים למשל הוא ביטוי של תנועה. כל מילה שאנחנו שומעים או קוראים הן ביטוי של תנועה בעולם. זה נשמע כמעט מובן מאליו, ואנחנו כמובן לעולם איננו מתעסקים בזה יותר – אבל על ידי שינויים בהנעת שרירי הגרון אנחנו יכולים לשנות את קולנו לחלוטין. כמובן השינוי הזה לא יהפוך למשמעותי אם לא נלמד לקבע אותו – דהיינו להפוך אותו להרגל. אותו דבר בנוגע להבעות הפנים שלנו. הן קבועות בגלל שאנחנו רגילים אליהן. הן קבועות בגלל שכבר המון שנים לא בחרנו אותן, ואולי אף פעם לא בחרנו אותן.

מתי באחרונה הסתכלת במראה על הבעות הפנים שלך ווידאת שמה שאתה רואה במראה מתאים למה שאתה רוצה להביע? הבעות כמו חיוך או קריצה הן צירוף של תנועות או תנוחות. כמוהן היא שפת הגוף. גם פעולות יותר ספציפיות כמו נהיגה או התעלסות הן ביטוי של יכולותינו התנועתיות או תוצר של אופן השימוש שלנו בהן. "כל תנועה מופקת על ידי כיווץ והרפייה של שרירים מסויימים", אמר לנו יאן יום אחד, "אבל כדי שנוכל לבחור את התנועות, כדי שנוכל להרחיב את מנעד התנועות ולשלוט בו עלינו להחזיר לעצמנו את הרגשת הגוף [Feeling]".

מה רצה יאן הזקן לומר? עד שהפכתי את זה לעניין לא הרגשת מה קורה בכף היד שלך. עכשיו – כשאתה מנסה אם אתה מנסה אתה מרגיש. עד שהפכתי את זה לעניין לא כיווצת את ידך השמאלית לאגרוף. אבל אולי עכשיו אתה מכווץ את ידך השמאלית לאגרוף. היכולת הזאת לחוש את שרירי הגוף, לכווץ אותם ולהרפות אותם ניתנת לפיתוח ולהעצמה – אפשר למשל להגיע למצב מוחלט שבו אתה תופס כל הזמן את כל הגוף. זאת התחנה הראשונה של האי-צ'ואן [[Whole Body Perception אי-שם על שפת האגם, קצת אחורה בזמן, הנחה אותנו יאן אל הנתיב שמוביל אל המצב הזה. אני לא יכול שלא להתפתות מלהזכיר את המשל של ארכימדס.

כמובן, כדי באמת לשנות את היחסים בינינו לבין העולם, כך שהתוצאות תהיינה לשביעות רצוננו עלינו לפתח גם תפיסה טובה ומדוייקת של מה שקורה בעולם. כמו כן, כל מה שתיארתי הוא רק הצצה על חלק קטנטן של הדברים ותו לאו. אבל אני מקווה שהיא הייתה נעימה ומרתקת ואולי אפילו מועילה.

—- —– —— —— ——- ——- ——– ——– ——– ———

ארי אמר בשלב מסויים שבטיול הזה שילבנו את שתי אהבותינו הגדולות בחיים קונג-פו ו-… ולא יכולתי שלא לחשוב על חברי X, שהיה כל כך נהנה בנסיעה הזאת, וכל כך חסרה לי שמה חברתו. לנוכח כל המראות המופלאים, העשייה המפעימה וההנאה צרם לי העדרו מכל וכל. לעיתים כדי להתממש כרצוננו בחלל ובזמן כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא חברה טובה, ושום יכולת שיש לנו אין בה כדי לגרום להעדר

להיעלם.

ו-X דע לך שעד עכשיו ואולי אפילו עד הסוף אני אוהב אותך מאוד, והמלצה חשובה – סע לאמסטרדם. יש בה כל כך הרבה דברים שאתה אוהב, ומעל לכל – כולן אבל כולן (ויש שם המון) נוסעות על אופניים כל הזמן. אתה כל כך תהנה.

באהבה רבה, יואב

עבדי הבידיון או אדוני הדמיון?

חלק ראשון: על המסלול – השיעבוד לבדיון בראי דמותה של הדוגמנית האידאלית


בעבר אני נמלטת אל העתיד.

בעתיד אני בורחת אל העבר.

ובהווה, העבר והעתיד רודפים אותי.

מי אני?

 

אם אי פעם צללת כמוני למעמקיה של סדרה בת-עונות מרובות (ואתה חי במאה הזאת אז בודאי שזה קרה לך), אזי אתה מכיר ולו בחוש את התופעה שבה אדון עתה. זה לא קורה לך בפרק הראשון וגם לא בשני, אבל בפרק החמישה-עשר של העונה הראשונה תחושת הקלישות שמגרדת בבטנך מתחילה להסגיר את זה. למרבה המזל, בשלב הזה עדיין אפשר להימלט ממנה; אנחנו עוברים לפרק הבא, וממנו אל זה שאחריו. העונה השנייה כבר הסתיימה, אבל עדיין לא גמרנו. הרי היי, האוזן פתוחה – וכך המרדף ממשיך… עונה אחרי עונה, ארבעים ושתיים דקות רודפות ארבעים ושתיים דקות.

וכבר עכשיו אפשר לעצור ולתהות, מי מתחקה אחרי מה?

תחושת הקלישות הולכת וגוברת ומגיעה לשיאה המצופה רק בעונה השישית או השביעית, כשהסדרה שכבר נמתחה הרבה יותר מכפי שאשת הגומי הייתה חולמת להימתח מסתיימת. ברגע הזה, לאור הסוף שצורתו התעוותה בגלל השימוש המוגזם להפליא של יוצריה רודפי הממון בחומרי הגלם הזולים של העלילה (נשימתנו כבר נסחטה כל כך הרבה פעמים) – לאור הסוף הזה, איננו יכולים שלא לתהות, מדוע בזבזנו את זמננו ככה? ולרגע אחד קצר אנו מתבוננים באמת על חיינו בהווה. למרבה המזל חבל ההצלה תמיד בהישג-יד; מאות סדרות חדשות רק מצפות שנשלוף אותן מהמדף, וגם אם במקרה שבת היום הרי בכל זאת את הכול, ברוך השם, אפשר להשיג (הרבה יותר בזול) באינטרנט.

כדאי לציין שהשעבוד לבידיון אינו מתרחש רק בתחומי הסדרות השונות. בקלות אפשר לראות שהסדרה רק דוגמא אחת טובה מבין רבות בנות זמננו. חלקנו מכלים את מיטב השעות בימים אלה על משחקי מחשב מופלאים באיכותם. ובמה בעצם שונה כל כך הארי פוטר (1-6) מכל אלה? ולמען הגילוי הנאות אי אפשר להמנע מלהצביע גם על פרוסט ואבידן – גם הם ממלאים עבור רבים מאיתנו תפקיד דומה. הרבה פנים יש לו לשעבוד. עיתונים ומאמרים, קטעי הגות פילוסופיים שאינם באמת משמעותיים עבורנו. את כולם מסמן הרגע הזה של הסוף: כשסדרת הטלויזיה הסתיימה, כשהמשחק נגמר או מוצה, כשהמיאוס מהעיתונים הגיע לשיא בלתי-נסבל, כשהפסקנו לרגע אחד לנסות להבין את קאנט ולשניות מעטות מיקמנו את עצמנו בעולם; בחדר הזה, בכיתה הזאת, במשרד הזה, והבנו ששום דבר לא השתנה אצלנו. הספר לא מנע מאיתנו להיות כמו ההורים שלנו, ולא הפך אותנו לחכמים יותר, ולא לטובי-לב יותר – ובעיקר – בעיקר לא לאנשים מאושרים יותר. הוא רק העניק לנו הפוגה קצרה ובלתי מספקת מכל זה. למזלנו, הרגע הזה הוא לעולם לא יותר ממה שהוא. רגע קצר אחד שבו איננו שקועים בהבלי הבידיון. אחד מתוך תקופות ארוכות של בהייה, נבירה וחיטוט.

רק רגע אחד שבו ההצמדות לאובייקטים נחלשת, ובו אנחנו נאלצים, לעלות חזרה מתוך מצולות הבדיון אל המציאות, וההכרה העגומה שבמציאות ה'מאהבת' שלנו קצת יותר רחבה ממוניקה, וקצת פחות חזקה מבאפי, והרבה פחות שנונה מקארי. רק רגע אחד שבו המרדף אחרי הריגוש הבא; הדיעה החדשה או הספר החדש, הנעליים החדשות או העגיל החדש, יצירת המופת החדשה או הבית החדש, התגלית החדשה וכו'; שבו המרדף הזה נבלם. ואז כאמור, נאלצים, לצוף מתוך מצולות הבדיון אל המציאות.

אי-אפשר להימלט. מכל מקום זה מזרזף ודולף ומטפטף אלינו. אינטלקטואלים אקדמאים, נוטים למצוא מחסה תחת המטריה השברירית של קאנון כזה או אחר; אבל מטריות נוטות להיות שבריריות מאוד, ואף אם לא תשברנה ברוח ובגשם, הרי שעדיין הן נוטות ללכת לאיבוד מהר מאוד. כך הולכות להן יצירות מופת. כך אובדים ומסתרסים רעיונות מופלאים, ושיטות פילוסופיות חובקות כל… כולם מתחילים לשעמם ולהתעוות – הזמן שובר אותם. כך אבד הקלח על שפינוזה, ואבד הקלח על קאנט. היום דלז ומחר באטלר.

אך כאמור זה המרדף ולא ההפוגה שמעניין אותנו. ההפוגה רק מסמנת את המרדף. המרדף הזה הוא מרדף עתיק יומין. אבל כאן נדון רק בציביון היחודי שהוא לובש בימינו. צביון זה מתגלם היטב בדמותה האידאלית של הדוגמנית. הדוגמנית בלתי-נפרדת היא מזוהרו של הזרקור. אור הזרקור עוטף אותה. ממון ותשוקה מצטברים סביבה; לכן, לַעולם היא מופיעה תמיד כיותר מעצמה- יותר מאדם. חשוב מזה, אפילו עבור עצמה המסכנה מופיעה כיותר ממה שהיא. לכן העתיד רודף את הדוגמנית. הדוגמנית יודעת שמעברו של הזמן מצביע על התעמעמותו האיטית והבלתי-נמנעת של זוהר הזרקור שלה, ויחד איתו כל אשר הביא עימו. הלא יופיה המוגדר של הדוגמנית האידאלית הוא מה שיש לה. חיותה, נעוריה, בטנה המתוחה וחיוכה המשוייף, הם כל מה שיש לה. לפיכך מהלכת הדוגמנית על חבל דק. קמט קט, דוק של עצב, קפל שומן ומיד חדלה הדוגמנית להיות דוגמנית. ומה הייתה הדוגמנית לפני שהייתה דוגמנית?

יש להודות – שאפתנות שאולי נדמית יחודית ממבט ראשון אבל למעשה היא תופעה שכיחה היא שיצרה את הדוגמנית שלנו. לא בכדי ריכזה סביבה הערכה, תשומת לב ומזומנים בלי שהדבר יעלה לה במשהו. סביב איכות מולדת, בלתי-מוסברת. סביב החיצוני. היא מרגשת בלי מאמץ. היא מושכת בלי שתצטרך אפילו לקרוץ. מצמוץ אחד שלה והעולם צוהל. והנה, מקור כוחה הוא מקור חולשתה. היא זוכרת את הקיום העלוב שהיה לה לפני שהילת הזרקורים אפפה אותה, ומתעבת אותו. מאז ילדותה חשקה רק לעלות על המסלול ולהתאחד עם ההילה.

כך שהעבר רודף אותה ממש כמו העתיד. היא רוצה להיות כל חייה כמות שהיא כעת: על המסלול או על המגזין, כשכל העיניים שותות אותה. לכן, אני אומר, שהדוגמנית היא תמיד בשיא. תמיד היא מענטזת על המסלול רצוא ושוב. למרבה הצער, הידיעה שהזרקור מסתובב בקלות לעולם אינה משה באמת מליבה. מעת לעת כשאור הזרקור מופנה אל אחרת היא הופכת מודעת יותר לזה שבסיבוב הבא יתכן שהזרקור ידלג עליה. אבל גם ברגעים שבהם האימה כמעט קשה מנשוא היא זוקפת את החזה ומותחת את החיוך. בגלל זה היא הדוגמנית האידאלית. היא אחד האלילים של בני זמננו. היא מקיימת מופת עבורנו; אנחנו מקנאים בגורלה, חושקים במעמדה ואימתה מרטיטה את ליבנו. אותה אימה שמתעוררת בה בכל פעם שהזרקור מרצד לרגע או כשהוא חולף מעליה. אותה האימה שמבריחה אותנו אל הסרטים, אל הסדרות, אל המשחקים, אל הספרים ואל העיתונים. אותה אימה מתדמיתנו העצמית המשיאה אותנו לנוס לעבר חיים אחרים – לעבר שיא שהוא תמיד מחוץ להישג יד. לעבר חיים יפים משלנו, חכמים משלנו וטובים משלנו, ומעל לכל – מאושרים משלנו. הלא השיא תמיד מחכה מעבר לפינה. בלעדי הצפייה לשיא – הסדרה תפסק בשעה שהיא נמשכת, המשחק יחזור להיות אסופה של אורות וצלילים והסרט יהפוך בחזרה לגיבוב של תמונות.

אם הלכת יחד איתי עד לכאן אתה יכול כבר לראות שהתלות בזרקור היא מה שמכונן את הפן הנורא בסיפורה של הדוגמנית. הזרקור הוא מה שנמצא מחוץ לשליטתה. המרחב אשר בו הדוגמנית היא יותר מאשר אדם משורטט על ידי אורו של הזרקור. הזרקור הוא מה שמאשר את הווייתה של הדוגמנית כדוגמנית. עבור הדוגמנית האור המסנוור של הזרקור הוא כמו שהקוגיטו בשביל דיקרט – אני קיימת, אני נמצאת, כי אני דוגמנית. האור מן העולם החיצון, אור התהילה, החשק והמזומנים, מתקף את הדוגמנית; באותה צורה שאותו משחק-מחשב, שעליו השחקן מכלה את ימיו ולילותיו, מתקף את השחקן כשהוא מנצח למשל יריב דימיוני. אדון עתה בעוד שני היבטים המשותפים לפן הזה בחוויית השחקן והדוגמנית, והם המשותפים לחווייתם של כל שאר אובדי הדרך שטבעו יחד איתנו במצולות הבידיון; מלאכותיות וחיצוניות.

את המלאכותיות ניתן לזהות די בקלות. אנחנו מתרגשים מדברים שלא קיימים. השחקן במשחק המחשב מרגיש טוב כי דמות מצויירת כרעה ארצה וכתובת מלוטשת האומרת ניצחת הופיעה על המסך. רק בעמקי ליבו אומר לו קול קטן שלא באמת הביס את 'כוחות הרשע', ושהלכה למעשה כילה שעות מובחרות מיומו ומנה גדושה מכוח הפעולה העומד לרשותו לריק. בכל פעם שהוא מוריד את עיניו מהמסך ומעבירן אל הכיור הגדוש בכלים מלוכלכים או אל כותרות העיתונים מבשרות הרעות הופך הקול הקטן לרעשני יותר ומטריד יותר. בכל פעם מודיע לו הקול הזה שבמשחק האמיתי הוא מפסיד – שוב ושוב. כמוהו גם הדוגמנית, המופת שלנו – גם היא יודעת שיופיה הוא סוג של אשליה, כמו חייו של פרפר כפרפר. היא יודעת שהזרקור אינו יודע מי היא ומה היא, ושכמו שהגיע אליה כך הוא יכול ללכת. היא יודעת היטב, איך אומרים, 'שאינשטיין היא לא' – שלא הרוויחה את הניצחון שלה. לפעמים היא מביטה במראה ויודעת שאין כל סיבה לכל הרעש שמקימים סביבה; אוחזת בשדיה הקטנים ומגחכת על מאמציהם התפלים של צלמי הפפארצ'י. זהו הפן של המלאכותיות שהדוגמנית האידאלית היא התגלמות מוחשית שלו. ההסתפקות בניצחונות לא אמיתיים, בסיפורי אהבה שאין לנו כל חלק בהם, בעצב על סבלם אנשים הקיימים רק בין דפי הספר. כל זאת בשעה שהעולם מתרחק והולך מאיתנו, ואנחנו הולכים ושוקעים בד בבד בשיגיונותינו.

ההיבט השני שמתגלם בזרקור הוא התלות בחיצוני. הדוגמנית היא נרקומנית, ההילה היא הסם שלה והזרקור הוא הדילר שלה. על ארבע היא תכרע בשבילו. את גופה היא תערטל ותערסל כדי שינגה עליה; יופיה, שלמותה העצמית, הווייתה הצבעונית, את כל אלה מזין לה הזרקור כמו אינפוזיה; אורו השופע של הזרקור מעביר אליה את עיניי הגברים מלאי התאווה ואת מבטי הקנאה של שאר הנשים, את תמונות השער במגאזינים ואת ריחו של הכסף – את כל אלה היא מוצאת באורו השופע של הזרקור שמאיר את הילוכה החינני ואת רגליה הארוכות. היא משועבדת להילה ותעשה הכול כדי להשהות את אור הזרקור הלוהט והנוטף על גופה לעוד כמה רגעים. כמוה שחקן המחשב שנלחם בעד עוד רגעים של תהילה בשביל אותו קול מכני שמונה את ניצחונותיו. גם הוא יעשה כל שביכולתו כדי לגרום למשחק להמשך רק עוד כמה דקות. כמוהם המתלמד השאפתן, הכותב מאמר ועוד מאמר, העובר בין כתב-יד אחד לאחר, כדי שעיניו המעריכות של הממסד יופנו אליו; הוא כבר לא מתרכז במשמעות עבודתו – בטיבה של היצירה אלא בייצור עצמו ובתוצאותיו הנקודתיות. ההישג הבדוי ניצב מעל לחווייה כפי שהיא, הניצחון מאפיל על התוצאה והריגוש חשוב בהרבה מההרגשה.

זהו בעצם מצבנו עכשיו. עכשיו, אחרי שהעשייה עצמה שקעה תחת מימי הבדייה. ועלי להודות שלעיתים אני תמה האם כל מה שנותר לנו הוא לפרפר בייאוש ולפלל להפסקת חשמל אמיתית.

הערה פרווקטיבית

כדי להעביר תובנה באמת ובתמים יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה, ואפילו כדי להפנימה (יאמינו לי או לא האקדמאים מביניכם) יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה. דברים אלה אינם יותר מאשר תמרור המצביע לעברה, ואף אם דברי הסיטו אותך לרגע מהמסלול שעליו אנחנו צועדים אחרי הדוגמנית איני תולה בהם תקווה רבה; בימים אלה רובנו עוסקים בעיקר בלהתרגש מתובנות ובמריבות איתן, מעטים מאיתנו משתמשים בהן ומחכימים מהן. אז אנא ממך – אל תניח לי להפריע לך – עבור לפוסט הבא.

נספח: הדוגמנית פונה למאהבה

 

אתה מהמם אותי

אני מאוהבת בך

אתה מרגש אותי

אני מביטה בך משתאֲה

אתה מענג אותי

אני מתענגת

אתה מפסיק אז

אני הולכת

 

אתה לא אני

אני אני

הפרס השלישי

נחום יעקובּי נגד הכיבוש / אליצוּר רגבים

עם שחר התעורר נחום יעקובּי הצעיר לפני שאר אחיו לרעמם המוכר של פצפוצים ופיצוצים.

הוא נעל את נעלי הגלי שלו, רכס את מכנסיו הקורדרוי החומים, כפתר את החולצה המשובצת וחבש את הכיפה הסרוגה. אחר הלך אל המטבח. במטבח הוא פגש את אמא ימימה ונשק לה על לחיה מצפה לחיוך הודיה.

אבל הבוקר הזה אמא ימימה היתה טרודה ולא אמרה שלום ולא אמרה בוקר טוב ולא אמרה תודה. היא רק שלחה את נחום יעקובּי הצעיר מיד אל המזווה. הלך נחום יעקובי הצעיר בזעף אל המזווה לטפל בנמלים. והנה כאשר הגיע נחום יעקובי אל המזווה חשכו עיניו; שביל רחב של נמלים גדולות וחומות נמתח מהדלת האחורית של בית המשפחה ועד למזווה. התחקה נחום יעקובי הצעיר בעיניו אחרי שביל הנמלים וייפחת 'ירחם השם' נפלטה מפיו; שביל הנמלים התפצל לשלושה נתיבים שונים שהתפרסו עד לקצוות הרחוקים של המזווה, והתחברו אל הקירות השונים.

יצא נחום יעקובי מן המזווה וחזר זועף וזועם אל המטבח. "טיפלת בזה", שאלה אמא ימימה. "עדיין לא, זה יותר מסובך מכפי שזה נראה", אמר לה נחום יעקובי וטיפס על השיש. הוא הזדקף על קצות אצבעותיו והצליח להוציא מארון כלי הניקוי את גז הנמלים. אזי יצא לחצר האחורית, והתחקה אחרי שביל הנמלים הרחב עד לגדר. "בוקר טוב, ניסן יעקובי הצעיר", אמר יצחקי איתם, שכן טוב ואחד משומרי היישוב. "בוקר טוב, אדון יצחקי", ענה נחום יעקובי, "אני נחום. ניסן זה האח שלי". "ניחא", אמר יצחקי איתם, "נחום אם כן. מה אתה עושה פה בכזאת שעה, נחום?". "נמלים", ענה לו נחום יעקובי והראה לו את גז הנמלים. בחור חרוץ ניסן הקטן, חשב יצחקי איתם. הוא הכתיף את הרובה על שכמו והלך לדרכו.

הסיר נחום יעקובי את המכסה של גז הנמלים והחל לרסס את שביל הנמלים הרחב בקפדנות. אמא ימימה קראה לנחום יעקובי לארוחת הבוקר בדיוק כשהגיע לדלת החצר. לשמע הקריאה עבר נחום יעקובי עם התרסיס על מפתן הדלת כמה פעמים, יוצר גדר בלתי נראית בין הבית לחצר. הוא ידע שהנמלים ימצאו בעתיד דרך אחרת להכנס אל הבית אבל בינתיים החליט, כפיתרון זמני, גדר הגז תספיק. ניחא היא מילה טובה, הוא הרהר, ניחא. הוא פקק את גז הנמלים, הניח אותו לצד הדלת ואז הלך אל המטבח.

במטבח ישבו כבר סביב השולחן אבא ברוך, אמא ימימה, וארבעת אחיו של נחום יעקובי: קובי יעקובי, ניסן יעקובי, וריטה ותרצה יעקובי הקטנטנות. "בוקר טוב, נחום", אמר אבא ברוך בסבר פנים חמור. "בוקר טוב, אבא", אמר נחום יעקובי והניד את ראשו ברצינות דומה לזו של אביו.

אחרי הארוחה חגר אבא ברוך את חגורת האקדח, נשק לאמא ימימה על לחייה ויצא לעבודה. ניסן יעקובי לקח את שאר הילדים לגן המשחקים, ורק נחום יעקובי ואמא ימימה נותרו בבית. נחום יעקובי הביט בצער מבעד לחלון על אחיו הנעלמים במורד השביל ואנחת-כמיהה נפלטה מפיו. אחר התחלפה הבעת הצער בארשת נחישות והוא יצא מהמטבח. כשהגיע לקצה המסדרון העיף מבט אל החצר והבחין בסיפוק בזה שרוב הפעילות על שביל הנמלים פסקה. אזי נטל בשנית את גז הנמלים והחל מרסס את מה שנותר משביל הנמלים ממפתן הדלת האחורית ועד למזווה. חלק מהנמלים ניסו לברוח משאפף אותן הגז, אך הדבר רק האריך את סבלן. כולן פרכסו ומתו זמן מה אחרי שהגז המצמית דבק בהן.

בתוך המזווה אי-אפשר להשתמש בגז הנמלים, הסביר אבא ברוך פעמים רבות לנחום יעקובי, מפני שהגז עלול לחדור לתוך המצרכים ולגרום לקלקול קיבה. לכן כיסה בחזרה את פיית המרסס כך שלא יפלט בטעות גז והחזיר את התרסיס למקומו במטבח. אזי חזר לחצר וירד למקלט. נדרש מאמץ רב כדי לפתוח את דלת המתכת הכבדה, ועוד דקותיים כדי שהעיניים יתרגלו לחשיכה. תילי אבק נחו במקלט הקטן על ערימות של קופסאות שימורים וארגזי קרטון למסיכות וגלילים עבים של פלסטיק, ולכן היה קשה להוציא את הסולם הארוך והמסורבל, שניצב בקצה המקלט, החוצה. אבל נחום יעקובי כבר היה מוכן לעשות הכול כדי שיוכל ללכת לשחק עם שאר הילדים.

נחום יעקובי גרר את הסולם במעלה המדרגות והעביר אותו דרך החצר אל המזווה. אזי בחר את נתיב הנמלים השמאלי והחל להתחקות אחרי יעדו, נזהר שלא להפריע לנמלים במסלולן. נתיב הנמלים השמאלי נמתח בין הצידנית לאוהל המגולל שהיו מוטלים במרכז המזווה הצפוף, ואז התחבר אל הקיר המערבי, ממש מתחת למקום שבו נושק קצה האוהל אל הקיר. הנמלים טיפסו בקו אנכי על הקיר המערבי עד המדף השני ומשם הלכו לאורך המדף בפס ישר וצר. הנתיב עבר על צנצנת הקמח של אמא ימימה, ולמרבה ההפתעה נעלם מאחורי קופסת הסוכר החום. נחום יעקובי הזיז בתימהון את הקופסא וראה שהנמלים נעלמות במרווח הצר המפריד בין המדף לקיר. הוא הזיז את קופסת הסוכר והצמיד את לחיו אל הקיר, מנסה לראות לאן זוחלות הנמלים. אבל לפני שהספיק להבין לאן הולכות הנמלים התפשטה תחושת גירוד בלחיו, שמיד התחלפה בכאב חד. הוא פלט צרחה והתרחק מהקיר. הוא חטף מכה חזקה מהמדף השלישי כשהתרחק אבל תחושת הכאב בלחי היא שהטרידה אותו. הוא הושיט את ידו וגילה ששתי נמלים התחפרו בבשר הלחי בחוזקה. הוא הצליח לתלוש את אחת הנמלים ומחץ אותה בשתי אצבעות. אבל הנמלה השניה התחפרה עמוק יותר בבשר הלחי מחברתה, ונחום יעקובי נאלץ להקריב פיסה מלחיו כדי להוציא אותה. הוא ניגב באצבעו את לחיו הדואבת וליקק את האצבע. אחר פלט צרחת תסכול והסתער על הנתיב השמאלי. הנתיב השמאלי פסק מלהתקיים; רוב הנמלים ניגפו תחת רגליו אם כי חלקן היו פשוט פצועות קשה והוא הבחין בסיפוק שהנמלים הפצועות איבדו את יכולת התפקוד שלהן. אבל למרות תחושת הסיפוק ידע נחום יעקובי שההסתערות על נתיב הנמלים היתה מעשה פזיז ושגוי והצטער על כך שאיבד את שיקול דעתו. אם לא ימצא מאחזם של הנמלים, תהלך מחר בבוקר במרכז המזווה שיירה חדשה כאילו שלא נעשה דבר, ועתה ייארך כפליים הזמן למצוא להיכן הן הולכות.

פחות שאנן ויותר סבלני התקרב נחום יעקובי חזרה אל המדף. הוא וידא שאין נמלים סביבו וגחן. התמזל מזלו הפעם והוא הצליח לאתר ללא התקלויות את נתיבן של הנמלים. אי שם באמצע המדף השני עלו הנמלים חזרה אל פני המדף ונהרו במעלה הקיר אל המדף הרביעי. עלה נחום יעקובי על הסולם ועקב אחרי פעילויות הנמלים על המדף הרביעי. סוף סוף הצליח נחום יעקובי לאתר מוקד פעילות פוטנציאלי; שתי נמלים נשאו בין לסתותיהן שני פירורים רבועים וצהובים. כשהשקיף ממקומו אל הקצה המרוחק של המדף ראה חפיסה גדולה של ופלים בטעם עוגת גבינה. ממקומו על הסולם לא יכול היה להגיד בודאות אבל הפירורים הרבועים וקרבתה של חפיסת הופלים עוררו בו חשד סביר. נחום יעקובי החליט להסתכן ולהעביר את הסולם, והנה, אורו עיניו; חפיסת הופלים היתה פתוחה ונתיב הנמלים נשפך לתוכה. נחום יעקובי הרים בזהירות את חפיסת הופלים הנגועה והתעתד להוציא אותה מהמזווה.

אך בדיוק ברגע הזה נכנסה תרצה יעקובי הקטנטנה יחפה למזווה לקרוא לו לארוחת הצהריים. "זהירות", צעק לה נחום יעקובי, "נמלים". הוא החליק מן הסולם והרים את תרצה יעקובי הקטנה בדיוק בזמן. כי חמש נמלים גדולות באופן יוצא מן הכלל התקרבו בלסתות חשוקות אל תרצה יעקובי. הוא העיף את הנמלים והניף את תרצה יעקובי הקטנטונת מחוץ למזווה.

בזמן שהוריד נחום יעקובי את תרצה יעקובי לרצפה הבחין בדבר-מה מוזר: אותם פירורים צהובים ורבועים שמקודם ראה כמה מהנמלים מחזיקות במלתעותיהן דבקו לסנטרה של תרצה יעקובי.

נחום יעקובי הניח בזהירות את חפיסת הופלים הנגועה במקום בטוח בקצה המסדרון, ואז חזר ופנה אל תרצה יעקובי.

"מי נתן לך את הופלים, תרצה?"

"איזה ופלים, על מה אתה מדבר?"

"הופלים שהפירורים הרבועים שלהם דבוקים לשפה שלך."

תרצה יעקובי ליקקה את אחד הפירורים שהיה קרוב לשפתה התחתונה בניסיון להבליע את האמת. אבל נחום יעקובי לא נפל בפח. הוא אחז בכתפיה של תרצה יעקובי, והחל מטלטל אותה בכעס. "אל תשקרי תרצה! קובי או ניסן? מי זה היה?"

המשת"פּית הקטנה פרצה בבכי. אבל נחום יעקובי לא הפסיק לטלטל אותה עד שנשברה והתחילה לדבר. "זה היה קובי, טוב? הוא הביא לנו את הופלים. אתה תעזוב אותי עכשיו?" "טוב", ענה לה נחום יעקובי והפסיק עם הטלטולים, "תנגבי את הדמעות ונלך לארוחת הצהריים", הוא הוסיף והושיט לה יד.

ארוחת הצהריים עברה בשתיקה. נחום יעקובי נעץ עיניים מאשימות בקובי יעקובי. אבל קובי יעקובי נעץ את מזלגו בבשר באדישות נינוחה כאילו אין סכסוך ביניהם, ולעס בתיאבון. "נחום יעקובי", שאלה אמא ימימה, "איך אתה חושב שתגדל, אם לא תאכל". נחום יעקובי הסיר את עיניו מקובי יעקובי והתרכז באכילה.

אבל אחרי הארוחה ארב נחום יעקובי לקובי יעקובי במסדרון. הוא הצביע על חפיסת הופלים הנגועה והעלה את האשמותיו. קובי יעקובי הודה בזה שלקח חלק מהופלים אבל הכחיש את זה שהשאיר את החפיסה פתוחה. מהר מאוד הפך העימות ללחימה של ממש שעלולה היתה להסתיים בבכי אלמלא הגיע אבא ברוך חזרה מהעבודה. אבא ברוך הפריד בין קובי יעקובי לנחום יעקובי ולאחר ששמע את שני הצדדים אמר בחומרה, "בסדר, הבנתי. לך מכאן עכשיו קובי יעקובי. אני רוצה לדבר עם נחום יעקובי לבד". אחרי שקובי יעקובי הלך אמר אבא ברוך לנחום יעקובי את הדברים הבאים:

"הקשב לי, נחום יעקובי, הקשב לי היטב. ההתמודדות עם בעיית הנמלים היא המטלה שלך ורק שלך. רוב הילדים בארץ ישראל גדלים, למרבה הצער, להיות הולכי בטל. אבל לא הילדים שלי. אמא שלך ימימה ואני רוצים שתהפכו להיות אנשים בעלי ערכים. כדי שאדם יגדל ויהיה בעל ערכים הוא חייב ללמוד קודם כל להיות אחראי".

"אבל אבא", אמר נחום יעקובי הצעיר. "בלי אבל", קטע אותו אבא ברוך, "לך וסיים את המטלה שלך".

אבא ברוך התיר את חגורת האקדח ותלה אותו על הכתף. אחר אמר לנחום יעקובי שהוא הולך לנוח ופנה לחדר השינה. נחום יעקובי חזר למזווה מלא משטמה כדי לגמור עם הנמלים.

על המחבר

אליצור רגבים (48), נולד בקיבוץ מזקקות ועדר וקצר את אדמת החמרה הפוריה שלו כל חייו. עד אשר הקיבוץ האהוב נפל קורבן למה שהוא מכנה בעצב 'תנודות השוק' ופשט את הרגל. בבחרותו, כאשר לא שעט בשדות עם הקומביין (טרקטור חקלאי) או בילה עם המתנדבות בפאב 'הגוֹרֵן', מילאו את זמנו הפנוי לימודי המזרחנות וחוות הנמלים שאותה העניק לו סבו (גיורא רגבים) בצעירותו. כיום מתגורר אליצור עם דיצה, אישתו האהובה, ועובד במפעל לעיבוד שבבי סיליקון. "בסיפור הזה", אומר אליצור בחיבה, "שילבתי את שתי אהבותיי הגדולות: נמלים וערבים".

נימוקי השופטים

'נחום יעקובי נגד הכיבוש' איננו עוד סתם סיפור על חרקים. הנמלים של רגבים רוחשות לא רק במזווה של משפחת יעקובי כי אם במזווה של כל אזרח ישראלי. לכל אדם יש לעיתים החשק לקחת את תרסיס הגז כדי להפטר מן הנמלים הפולשניות. אולם רגבים מראה לנו עד כמה ריסוסים אקראיים שכאלה אינם יכולים להביא לפיתרון קבע. עד שלא נטפל בקן ימשיכו הנמלים להכנס לבית. מאידך, ברור שלא באשמתן פורצות הנמלים למזווה.

עם זאת חבר השופטים מצא שהסיפור איננו שלם לחלוטין וסגנונו אלגורי מדי. הסתייגנו מעט מדרכו של רגבים לדבר על הכיבוש מבלי לדבר על הכיבוש. אולם ברצוננו לספר שאבא (א.מ.) ביכר אותו מעל כל הסיפורים שקרא, ועד כמה שידוע לנו היה גם האחרון שהספיק לקרוא. לפיכך, הן בשל הערכתנו את הסיפור וגם כמחווה מרגשת לזכרו של אבא אנו מעניקים לסיפור זה את הפרס השלישי.