תגית: כישלון

אין בעיה, תעמוד מהצד. תראה לאן זה יוביל אותך

"ימות החמה" מאז ג'. מ. קוטזי (בתרגום אברהם יבין, בהוצאת עם עובד, 2009) הוא ספר על הימנעות. ההימנעות מתחילה במבנה. אחת הקונבציות החזקות באוטוביוגרפיה היא השילוש הקדוש: המחבר, המספר והגיבור אמורים להיות אותו אדם. כך אפשר היה לצפות שקוטזי המחבר יכתוב ספר בקולו של קוטזי המספר אודות חייו יוצאי הדופן של קוטזי האדם. ב"ימות החמה", המחבר אינו קוטזי משום שהוא כבר מת. המחבר הוא גם המספר והוא וינסנט, חוקר ספרות אנגלי בלתי חשוב ובלתי ידוע, שחוקר את חיי הסופר. גם הגיבורים אינם קוטזי עצמו אלא חמישה אנשים שהיו לכאורה חשובים בחייו, אך הראיונות שנערכים עימם חורגים בהרבה מיחסיהם עם קוטזי. וכך מדיר עצמו קוטזי מכל שלושת התפקידים הרלוונטיים לאוטוביוגרפיה.

ההימנעות ממשיכה בתוכן. וינסנט חוקר את חייו של קוטזי לאחר שזה נפטר לאחרונה באוסטרליה. הוא מחזיק בכמה מחברות מעזבונו של קוטזי, שבעזרתן הוא מגיע לשתי מאהבות, בת דודה, אימא של תלמידה ועמית אחד לעבודה באוניברסיטה בתקופה שבין 1972 ל-1975, התקופה שבה, לפי מה שכתוב בספר, חזר קוטזי לקייפ טאון מארצות-הברית וגר עם אביו המזדקן בעודו מנסה להחיות את הקריירה שלו כמורה וכסופר.

קוטזי. מישיר מבט אל המצלמה ולא מנסה להיות יפה או חייכן (מתוך אתר פרס נובל)
קוטזי. מישיר מבט אל המצלמה ולא מנסה להיות יפה או חייכן (מתוך אתר פרס נובל)

 

ראשית, ההיסטוריה הזאת אינה ההיסטוריה הנכונה של קוטזי. ב-1972 היה קוטזי רחוק שנות אור מהירקבות הדרגתית עם אבו החולה בבית מטה לנפול בקייפ טאון, שאותו יש לשמר בעבודת כפיים שאינה מתאימה ללבנים. קוטזי האמיתי היה כבר נשוי עם שני ילדים צעירים, ואמו שהעצב על מותה שרוי על הספר, חיה בשלום עד 1985. ההתרחקות מן האמת האוטוביוגרפית היא כל כך גדולה, שנדמה שקוטזי מנסה לפטור את עצמו מהשאלה הצפויה: עד כמה הסיפור הוא אמיתי ואותנטי. עזבו אותי מהאותנטיות, נדמה שהוא מנסה לומר, אני סופר. והחיים האמיתיים שלי הם לא מעניינכם. מה שמעניין אתכם הוא מה שכתוב בספרים שלי אודות החיים שלי. כי אני לא חשוב, אלא מה שחשוב הוא האני כסמל, כמטאפורה, כתוצר בידיון ספרותי.

שנית, ההימנעות ממשיכה במה שמספרים עליו האנשים המרואיינים. ראשונה היא ג'וליה, אישה נשואה שחיפשה את הבגידה הראשונה שלה. היא מצאה את הזין של קוטזי ולא הקדישה הרבה מחשבות לקוטזי האדם. השנייה היא מרגוט, בת הדודה של קוטזי, שבילתה איתו את ילדותה בערבות הרחוקות של דרום אפריקה, שבהן התוודה בפניה על אהבתו אליה, אהבה שכמובן לא יצא ממנה דבר בשל קרבת הדם. מאז גדלו לא פגשה את קוטזי, וכל מה שהיא יודעת עליו הן השמועות שמספרים עליו במשפחה. השלישית היא אדריאנה, גולה מברזיל שהיא אלמנה המגדלת את שתי ילדותיה באגרוף של ברזל ויחסיה עם קוטזי מסתכמים באמירת לא: לא, אני לא ארשה לך להתעסק עם הבת שלי. לא, אני לא ארשה שלך להתעסק אתי. לא, גם לא אם תתעקש ממש. הרביעי הוא מרטין, מרצה עמית לספרות באוניברסיטה, שמעיד כי קוטזי אולי חשב שהם חברים אך האמת היא שיחסיהם התמצו בשיחות מסדרון חביבות ותו לא. והחמישית היא סופי, מרצה לצרפתית שהיא היחידה שמפגינה איזושהי חיבה לקוטזי, אבל גם היא מסכמת: "באופן כללי אני יכולה לומר שרק מי שיש לו נוכחות חזקה יכול להטביע חותם עמוק, ולג'ון לא היתה נוכחות חזקה…"

 

אז למה?

למה שמישהו יכתוב ספר שמציג עצמו כאוטוביוגרפי אך ידיר עצמו מכל התפקידים המרכזיים בספר ויותיר במרכזו דמות שמצויירת רק בעזרת אנשים שלא אהבו אותו מעולם ושהמאפיין הכי חזק שלה הוא חוסר הנוכחות שלה? אני חושבת שהסיבה לכך היא דיון פוליטי עמוק בהימנעות: קוטזי מנצל את האוטוביוגרפיה שלו כדי לשאול מה קורה כאשר אדם נמצא במדינה שעושה מעשים שהוא אינו מסכים להם, והתגובה שלו אינה ניפוץ שמשות והיקשרות לטנקים, אלא הימנעות מן החיים הפוליטיים, הרומנטיים והאישיים? האם הימנעות היא תגובה פוליטית חזקה דיה, כך שהאדם יוכל לחיות בשלום עם עצמו לאור העוולות שנעשות סביבו? האם הימנעות, התגובה הבורגנית הנוחה שבמרכזה האמירה "אני לא חלק מזה, זה לא מייצג אותי", מספיקה?

זו אינה הפעם הראשונה שקוטזי מתעסק בהימנעות. במרכז הספר "חרפה", הספר אשר הביא אותו אל המודעות העולמית, עומד פרופסור לורי, מרצה שהזדיין עם תלמידה אבל מסרב להתוודות על חטאיו, ונמנע מן הנרטיב המצופה ממנו של בקשה וקבלת מחילה, בדרום אפריקה של ימי "ועדות האמת והפיוס". לורי מגיע לחווה בה גרה ביתו לוסי, ושם היא נאנסת על ידי שלושה כושים, שהיו בעבר עבדים שלה. גם היא נמנעת מן הנרטיב המצופה הממנה של האשמה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום. לא 'בלי כלום חוץ מ'. בלי כלום. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד". שניהם משלמים מחיר כבר על הימנעות שלהם, טוען קוטזי, וזה מספיק. הם עשו את שלהם.

אבל קוטזי המבוגר יותר, שכותב את "ימות החמה" מהרהר שוב בהימנעות, ומגיע למסקנה אחרת. חייו של קוטזי הנמנע, הגיבור המרומז של הספר, הם רצופי כשלונות ולא מובילים לדבר מלבד אכזבה: אכזבה שלו מעצמו, אכזבה של אביו ממנו, ואכזבה של הנשים מחייו ממנו ומנוכחותו המינית הנעדרת. הפוליטי הוא כמובן גם האישי, והימנעות במובן הפוליטי, ההסתכלות מן הצד ואי נקיטת העמדה, מחלחלת עד למערכת היחסים האינטימית ביותר בספר, מערכת היחסים עם האב, שמסתיימת בריקנות על סף חוסר האנושיות.
"ימות החמה" הוא ספר שכתוב נפלא. הוא מצליח לתאר כל אחת מהדמויות בו בצורה מעוררת אמפתיה, ובין הדמויות האנושיות מצטייר גם הפיל הלבן הגדול: המצב הפוליטי שכל כולו חוסר תקווה, שלא מותיר לאנשים שחיים בו שום אופציה לפעולה אמיתית.

והקוראת? היא נמצאת בישראל של שנת 2015, שבה לוקחים ילדים ערבים למרתפי חקירות ומפליאים בהם מכות. היא קוראת, ולה אין כבר תרוץ: ההימנעות שלה היא אסון.

כישלון!

בבית שלנו מנויים על שני מגזינים מנייר אמיתי. Wired (אני) ומגזין דה מרקר (נדב).
הווירד שקיבלנו בתחילת ינואר (אגב, עוד לפני הראשון בינואר, שזה תמיד מדהים אותי, שהם סוגרים מגזין חודשי מספיק זמן מראש כדי שהמנויים בחו"ל יקבלו אותו בזמן) נראה ככה:

 
ובטקסט: Fail, Screw ups, disasters, misfairs, flops. Why LOSING BIG can be a winning strategy

מגזין דה מרקר שקיבלנו בתחילת פברואר נראה ככה:

 
ובטקסט (התמונה קטנה מדי בשביל לקרוא מה שכתוב בשער, אבל זוהי כותרת המשנה של הפרוייקט המיוחד): איזה כישלון נפלא. החברה ההישגית והתחרותית שלנו דוחפת אותנו להצלחות ומציירת את הכישלון כאסון. אבל כל מנהל מצליח ישמח לספר שהדרך להצלחה זרועה כישלונות, ושאין כמו כישלון בריא כדי לדחוף אותך קדימה. קיבצנו מומחי ניהול, פסיכולוגים ואת טובי המנהלים במשק, לבדוק את העניין.

לקח לי חצי יום בשביל להפסיק לצחוק, אבל אחרי שהפסקתי הייתי פשוט חייבת לדעת מה קרה שם. לא מדובר בתופעה אקטואלית או בפריצת דרך כלכלית או מדעית, שמצדיקה שער זהה. אחרי שבנקים קורסים, ברור שכל המגזינים שיש להם נגיעה כלשהי לעולם הכלכלה חייבים לדבר על קריסת בנקים. אבל הכישלון, כך נדמה לי, היה פה מאז ומעולם. זו חייבת להיות העתקה. מישהו בדה מרקר ראה את השער של ווירד, אולי אפילו קרא אותו, וחשב לעצמו: מממ, זה נושא טוב. הקוראים שלי לא מכירים את ווירד. אני יכול לגנוב. אני מתה לדעת מי זה. העורך? הכתבת? מישהו אחר במערכת? איך הוא לא חשב על הפאדיחה שתהיה לו?

וחוץ מזה, אני גם מתה לדעת איך יתקבל הכישלון הזה במערכת דה מרקר. האם ינתחו את הכישלון? ינצלו אותו כדי לפרוץ קדימה? לא, כי אם הם סתם מטיפים ולא מקיימים, אז נראה לי שהם עיתון בררה (פחחחח).

סיכום ביניים

אני רוצה להציע, בעיקר לעצמי, סוג של אפולוגטיקה – והמילה נבחרה
דווקא בשביל ההקשרים הסכולסטיים שלה, בהתחשב ברצף ההיסקים והנביעות
המפוקפק שיופיע בהמשך – על המרה השחורה שתוקפת אותי בכל מקרה
של כשלון , ובפרט כשלון קרייריסטי-אקדמי, ובפרט כשלון בלעורר באושיות
שמאכלסות את התדר הקרייריסטי-אקדמי אליו אני מכוון הערכה עמוקה לכוח
האינטלקט שלי (שזה, בסופו של דבר, הטלוס של כל העניין האקדמי-קרייריסטי.
"ג'וין דה יוניברסיטי, סי דה וורלד, מיט אינטרסטינג פיפל אנד גט דם טו
רקוגנייז יור אקזיסטנז"). מרה שחורה שחומרתה היא פונקציה של
המובהקות שלו (כלומר, של הכישלון), לא קנה המידה או החשיבות שלו:

כתב ההגנה הוא שנקודת המשען של המרה השחורה הזו הוא אתית, או לפחות
אקזיסטנציאליסטית (מילה שאני מרגיש את נאבוקוב נועץ ומסובב פגיון במעמקי
קרביי כל פעם שאני עושה בה שימוש, אבל חסרים לה תחליפים נאים אז ניחא).

הנביעה, לפחות כפי שהיא מצטיירת בניסיונות הרעועים והתכופים של
עין-התודעה לבצע אפיפנה עצמית,היא כזו: כשלון מעיד על מרחק בין הערכת
התוצאות שלי לתוצאות, מרחק בין הערכת התוצאות שלי לתוצאות מעיד על פגם
ביכולת הצפייה שלי את העולם, פגם ביכולת הצפייה שלי את העולם מעיד על
אפשרות שהאופטימיזם הכולל שלי שגוי.

כאן כדאי לערוך תחנת ביניים.

בשביל האופטימיסט, או לחלופין הגאוותן, ויש שיאמרו שחד הם, קיימים רק שני
מצבים של תפיסת עתיד: ביטחון מלא, וייאוש. כל טווח הביניים, על גווניו
השונים של ספק מכרסם, חיוביות זהירה, תקווה אינטואיטיבית ופסימיות
רציונלית, פסימיות אינטואיטיבית ותקווה רציונאלית וכו', שונים הבדל קטגורי
ועז כל כך מהביטחון המלא, שההבדלים ביניהם, וביניהם לבין נקודות
האפס, הם חסרי משמעות בעליל בעבור מי שהביטחון המלא הוא ברירת מחדל
בעבורו. עצם האפשרות לכישלון כולל כהיפותזה אפשרית אודות העתיד
הופכת למוחלט מטאפיזי. גם כאן, זה המעבר שההיפותזה עוברת מאפסיות לקיום,
שהופך את מושגי הסבירות והחוזק לבלתי רלוונטיים, ועצם הקיום של הפוטנציאל
לכישלון כולל הופך לנוכחות פיזית ממש ובלתי נסבלת, מחניקה, מוצקה מכל מוצק.

עכשיו אפשר להמשיך בקו הטיעון – כחלק מהאפשרות שהאופטימיזם הכללי
שגוי, מכיוון שאופטימיזם וגאוותנות חד המה במקרה המדובר, עולה
האפשרות שההערכה שלי את איכויותיי האינטלקטואליות שגויה. מהאפשרות
שהאיכויות האינטלקטואליות שלי אינן הטוב שבטוב, עולה האפשרות שהדעות שלי,
בתחומים אובייקטיביים (פילוסופיה אנליטית) וקוואזי אובייקטיביים (הערכת
אמנות) שגויות, מכיוון שהן אינן תוצר של אינטלקט אידיאלי, ובתחומים
סובייקטיביים (דרכי חיים, היררכיות קיומיות) אינן מהוות ביטוי
לתפיסת חיים מהסוג המעולה ביותר. מהאפשרות הזו עולה שאני מבזבז את חיי על
הדעות, ההעדפות, והמטרות הלא מתאימות, וכך כושל בתשובתי לשאלה הבסיסית של
האתיקה: "כיצד עלי לחיות את חיי".

כלומר, סוד האימה של הכישלון ההישגי הוא במיקסום האוטומטי של הספק שמתרחש
בחוליה האמצעית, ואז בתוצרה נובע בקצה השרשרת. בקצה השרשרת
עומדת תמונה של שגיאה יסודית, בלתי נתפסת, שלא אוכל לעולם לעמוד על טיבה
שכן היא טמונה בנחיתותן של האקסיומות שלי עצמן, ומכיוון שאין לה צורה
משלה, היא מתקיימת רק באפקט החושי-פיזי-רגשי שיש לכל כישלון במקום שבו
שכנה ציפיה להצלחה, בתור גל של נגטיביות מוחלטת, כאילו אם רק אצליח
לסובב את הצוואר לזווית הבלתי אפשרית יעמוד שם מישהו מצקצק בלשונו "דיס
איז נוט וואט איי מנט אט אול, נוט איט אט אול", רק שלא סביר שיעשה זאת
במילים הללו, מכיוון שטעמי הספרותי הוא נחות וכבר נאבוקוב ידע
שאליוט הוא לא משהו.

המסקנה, היא כמובן, לבנות מכונת זמן, לחזור לאנגליה בשנות העשרים, ולירות
בויטגנשטיין.לא שזה קשור באופן ישיר, אבל זה היה חוסך לי המון מיגרנות בין
גיל שש-עשרה ושמונה-עשרה.