תגית: הרפובליקה הרומית

סיק טרנסיט

(אזהרה: מכיל ספוילרים ל-Imperium של רוברט האריס)

הנואם והפילוסוף הרומאי קיקרו (ובשמו המלא: מרקוס טוליוס קיקרו) מאד רצה שההיסטוריה תחבב אותו. לשם כך, הוא נקט בשטיק פשוט למדי: הוא כתב אותה.

או, לפחות, ניסה. כתביו של קיקרו – יש כ-30 כרכים מהם – הם קורפוס עצום של מידע על הרפובליקה המאוחרת, בה פעל. הבעיה של קיקרו לא היתה פחות מידע; להיפך. אילו רק דאג להשמיד את מכתביו, מצבו היה טוב בהרבה.

אבל הוא לא השמיד אותם, הם הועתקו, ובמאה ה-14 גילה אותם המשורר האיטלקי פטררקה. חדוותו הפכה במהרה לתוגה. הוא הצטער, כך אמר לימים, שלא השמיד אותם. כי קיקרו של המכתבים הוא לא אותה דמות שיש של הנאומים וההגיונות; הוא מצטייר כעורך דין וכפוליטיקאי הססן למדי, מעט מוג לב, פוסח על שני הסעיפים, נוטה להתקפי דיכאון וחשש. המכתבים מעניקים מבט כלל לא מחמיא על אחורי הקלעים של הפוליטיקה הרומאית בת הדור, ועל מצבו המשפחתי והכלכלי של קיקרו. המכתבים מנפצים את פסל שיש אחר, מרקוס יוניוס ברוטוס, רוצחו של קיסר; האיש הדגול של פלוטארכוס ושייקספיר מתגלה בהם כתאב בצע חסר מעצורים, שלא היסס להמית ברעב חברי מועצה עירונית, ובלבד שישלמו לו את ריבית הנשך שלו.

קרא רק את הכתבים שקיקרו תכנן שתקרא, ותקבל תמונה אידיאלית של מדינאי נבון, אמיץ, נחוש; קרא גם את המכתבים, ואתה מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר ושטוחה הרבה פחות.

***

רוברט האריס רחוק מלהיות הכותב הראשון שממקם את ספר המתח שלו ברפובליקה הרומית. רחוק מכך. אבל הוא הטוב מכולם, עד כה, ו-Imperium החדש שלו הוא הטוב שבספריו – להוציא, אולי, Fatherland (רומן בלשי בגרמניה הנאצית, 1964; תורגם לעברית כ"ארץ אבות"). אני מעריך שזה ספר ראשון מתוך שניים, או אולי ראשון בטרילוגיה; אני מקווה שזה לא יהיה ספוילר לומר שקיקרו נבחר לקונסול לשנת 63 לפנה"ס, ושזו בדיוק הנקודה שבה עוצר הספר – לפני קשר קטילינה, לפני צווי החירום, ההוצאות להורג, הגלות, השיבה, מלחמת האזרחים, המאבק עם אנטוניוס, המוות העלוב בעת מנוסה.

הספר מתעכב, אם כן, על בדיוק אותם חלקים בחייו של קיקרו – השנים המוקדמות, לפני הקונסולאט – שעליהם מדלגים בדרך כלל. הרפובליקה במשבר, המנגנון שהקים סולא חורק, אבל הוא עדיין סוחב. הוא מראה כיצד פועל אדם צעיר, שאפתן, חסר קשרים וגרוע מכל, “אדם חדש" ברומא. “מי אני? אדם חדש. מה מטרתי? הקונסולאט. היכן אני? ברומא", כתב קווינטוס קיקרו, אחיו של מרקוס, ב"מדריך לפוליטיקאי" שלו, מדריך שעצם פרסומו הבעית את האח הבכור.

קללת האדם החדש – האיש שבא משום מקום, שצריך לשבור את תקרת הזכוכית; וברומא זו זכוכית צבועה, שאי אפשר שלא להבחין בה – רודפת את הספר כולו. מעטים, מעטים מאד היו האנשים ששברו אותה: בדור שלפניו, ישנו רק גאיוס מאריוס הנורא, גיבורה של קולין מקאולו ב"האזרח הראשון ברומא". ובנקודה זו, מתחיל האריס ליצור את נקודות ההשקה בין הפוליטיקה הרומאית שעליה הוא כותב ובין הפוליטיקה האמריקנית בת זמננו.

הבחירה שלו במספר היא גאונית: טירו (לימים, לאחר שחרורו: מרקוס טוליוס טירו), עבדו הנאמן של קיקרו, דמות היסטורית לחלוטין. טירו יצר את שיטת הקצרנות הראשונה; בספר הוא טוען שעשה זאת משום שקיקרו דיבר כל כך הרבה, שאי אפשר היה לכתוב את כל דבריו בלעדיה. טירו שקוף בדרך כלל; הוא תמיד ברקע, רושם את רשימותיו. אבל הפעמים שבהן הוא חורג מתפקידו כטפט הן גאוניות. למשל, הפגישה הראשונה עם קראסוס – האריס כותב את התיאור הטוב ביותר של קראסוס שקראתי – נערכת עם דיכויו של מרד ספרטקוס. קיקרו וטירו, בדרכם אל מחנהו של קראסוס, עוברים על פני מאות עבדים צלובים; קראסוס מציין בגאווה שהוא צולב עבד אחד בכל 117 רגל, ואז פונה אל טירו: “אתה לא מתכוון למרוד, נכון?” טירו נרתע לאחור; קראסוס צובט את לחיו; מיד לאחר מכן הוא מציע לקיקרו לרכוש אותו ממנו האימה, ההשפלה, האיזכור האכזרי של מעמדו – כל אלה מוצגים היטב, ומתארים את קראסוס – “הפר הזועם ביותר שבכל העדר" – כפי שלא תואר קודם לכן.

האריס מעניק לנו גם דיוקן מוצלח – ופחות עוין מהמקובל – של פומפיוס; תיאור חי ותוסס של קטילינה; ואם יש משהו פגום בדמות יוליוס קיסר שלו, הרי שהיא אותה דמות ברוכת-מזל, עצמאית ומשועשעת שהתרגלנו לקבל, אם כי יש לה נופך אפל קמעא. טירו לא מסוגל לעצור בעצמו, והוא מקדיש פסקה לתיאורו הפיזי של קיסר – ואז כותב, מתוסכל, “מדוע כתבתי את זה? כל העולם יודע איך הוא נראה!”. האריס יודע לבנות מתח – מצאתי את עצמי כוסס ציפורניים לקראת תוצאת הצבעה שידעתי את תוצאותיה.

החלק המבריק שבספר הוא תיאור המשפטים. מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת ברובה לתיאור מאבקו של קיקרו במושל סיקיליה המושחת, וורס. הפיתולים שמקבלת העלילה, התרגילים המשפטיים שנוקטים שני הצדדים, לא היו מביישים את ג'ון גרישם. ושוב, זו נקודת השקה להווה: מדובר במשפטי-מושבעים.

והאריס בהחלט מתעסק בהווה.

***

אחד הרומנים הטובים ביותר שעוסקים ברומא הוא, ללא ספק, “אני, קלאודיוס" של רוברט גרייבס. הקוראים עוקבים בנשימה עצורה אחרי כל תכך, כל מזימה חדשה. אבל בעולם של גרייבס יש מעט, יחסית, מן הרומאיות: העלילה מוגבלת, רובה ככולה, לחצר השליט. הוא יכול להיות רודן טוב ומהוסס, כמו אוגוסטוס; פרנואיד שכל עולמו נמעך, כמו טיבריוס; נוכל מחושב, שהמטרה מקדשת אצלו כל אמצעי, כמו ליוויה; או מטורף לחלוטין, כמו קליגולה. סוכני הפעולה מעטים מאד, ואלו שאינם השליטים הישירים – או המתמרנים אותם – נעדרים למעשה כל כוח. זו לא בהכרח רומא: זו כל עריצות מתורבתת-למחצה. גרייבס מגביר את המרחק מרומא ההיסטורית, כשהוא מקפיד שוב ושוב להשתמש במונחים אנגליים במקום רומאיים – רג'ימנט במקום לגיון, קולונל במקום לגאט, וכן הלאה. העלילה עצמה יכלה להתרחש גם בחצרו של אדוארד השלישי או הנרי השמיני.

וזו, בעיקרה, הסיבה שבגללה הרפובליקה מעניינת ומושכת הרבה יותר מן הקיסרות. אלמנט התחרות נעלם. יש שליט יחיד, ואין עוד מלבדו. יכול, כמובן, לקום תופס שלטון; אבל אז פשוט יבוא עריץ אחר במקום קודמו. סר רונלד סיים תיאר יפה את מצבו של יוליוס קיסר בתום מלחמו האזרחים: הוא ניצח, אבל לא יכול היה לזכות בפרס שרצה בו. הוא שאף להכרה כראשון בין הסנאטורים – שאיפתו האולטימטיווית של אציל רומאי – אבל עצם ניצחונו חיסל את הסנאט, וההכרה ניתנה לו לא בשל הישגיו הבלתי מבוטלים, אלא מפחד. המירוץ הפך למלחמה, והניצחון, בהתאם, היה פרודיה אכזרית.

אבל כל זמן שהרוביקון לא נחצה, עדיין היתה רפובליקה. היא היתה פגומה מאד, אבל דווקא בפגמיה קל כל כך לראות את זמננו שלנו. רומא מעולם לא היתה דמוקרטית; היא תמיד היתה בשליטתה של אליטה – וגורלם של קיקרו ומאריוס מדגים עד כמה קשה היה לפרוץ לשורותיה. אבל שוב ושוב היו בה התפרצויות דמוקרטיות: האחים הגראכחים, שנרצחו; סאטורנינוס; מאריוס; ואפילו קטילינה וקיסר הציגו את עצמם כמגיני העם.

אבל ההתפרצויות הללו תמיד באו מקרב האליטה. תמיד היו אלה בני המעמדות העליונים, שחוסר שביעות רצונם מהישגיהם, טינתם כלפי בני מעמדם, שהובילו אותם למרד ולמהפכה. ופעם אחר פעם, המהפכה נכשלה או נבגדה. ועם זאת, הדבר האחרון שאפשר לומר על הרפובליקה הוא שהיא קפאה על שמריה. היא תססה ללא הרף, מאות שחקנים פעילים בכל רגע נתון. וככזו היא מדברת אלינו הרבה יותר מן הרודנות שמתאר גרייבס.

רומא היתה מדינת חוק, אבל לאיש לא היו אשליות באשר לשוויון בפני החוק. האיש העשיר תמיד ניצח – אלא אם לצד העני עמד איש עשיר אחר. וגם מי שהתחיל את דרכו כמציל העם, נאלץ לבחור בין השמדה עצמית ובין פשרות משחיתות. ועל הפשרות הללו, שהפכו את קיקרו מרפורמטור אנטי-אריסטוקרטי למעוז השמרנות, כתב האריס את ספרו.

***

האריס מקדיש מקום נרחב לתקרית שולית יחסית: בסוף שנת 68, פשטו פיראטים על נמלה של רומא באוסטיה. הם בזזו את המקום, גרמו נזק נרחב, וחטפו שני פרייטורים – פקידים בכירים נבחרים. רומא נכנסה לפאניקה, סיפורי זוועה רווחו בציבור, וזמן קצר לאחר מכן הסכים העם – למרות התנגדות נחרצת של הסנאט – להעניק לפומפיוס מאגנוס פיקוד חסר תקדים על… כל העולם, בעצם. הפיקוד המיוחד של פומפיוס השתרע על כל הים התיכון והים האגאי, וכן 50 מילין בתוך היבשה. זה היה צעד חסר תקדים של ריכוז סמכויות – ופומפיוס ניצל אותו עד הסוף. על עיקרון הפיקוד המיוחד של פומפיוס, יבנה יוליוס קיסר בתוך עשור את הפיקוד המיוחד שלו, זה שבגאליה.

אבל, כפי שכתב האריס במאמר בניו יורק טיימס, אין להניח שסכנת הפיראטים היתה איומה כל כך, כי בפועל פומפיוס חיסל אותם בתוך חודשיים. כלומר, אילו נהגו הרומאים בשיקול דעת כנגד סיכון זה, שאף הוא לא היה מוגבל למדינה אחת או לעם אחד, בהחלט יתכן שיכלו למחוץ אותו בלי לחסל את שיטת המשטר שלהם. ההקבלות ברורות, ובמאמרו האריס לא מהסס לציין אותן.

קיקרו תמך בפיקוד המיוחד של פומפיוס, בין השאר לצרכי הישרדותו הפוליטית שלו. הוא עושה פשרה איומה נוספת כדי להבחר לקונסול – הוא מבטיח את סיועו לאריסטוקרטים, שהיו עד לאחרונה אויביו בנפש. והאירוניה המרה מכל: בתחילת הספר, נשבע קיקרו לידידו שהוא, כאשר יהיה הכוח – ה-imperium – בידו, לעולם לא יוציא להורג אזרח ללא משפט.
אבל כשיהיה קיקרו לקונסול, הוא ייאבק בקשר של קטילינה, שפרטיו לא ברורים עד עצם היום הזה. הוא יגרש את האריסטוקרט המושחת מן העיר. וכאשר ייתפסו חמישה קושרים מתומכי קטילינה, הוא יטען שיש לו סמכות להרוג אותם ללא משפט, למען בטחון הציבור, מכוחו של חוק החירום – “יראו נא הקונסולים שכל רע לא יאונה לרפובליקה!”. ברגע האחרון הוא יהסס; הוא יביא את הנושא בפני הסנאט. שני נאומים גדולים, של קיסר ושל קאטו, יינשאו במקום; נאומו של קיקרו יהיה חיוור מאד. קיסר יצביע על כך שהסכנה אינה ה חמורה עד שאי אפשר להחזיק את החמישה במעצר במקום מוגן עד שתתברר אשמתם, שהחוק הוא חוק דווקא בימי סכנה. אבל לאחר נאומו הפראי של קאטו, הסנאט יצביע, ויאשר את בקשתו של קיקרו.

ובפעם הראשונה מאז ימי סולא, יוצאו אזרחים רומאים להורג ללא משפט ומבלי יכולת להגן על עצמם. ואת גזר הדין יבצע קיקרו, שכעורך דין הביא להרשעתו של וורס בדיוק בשל עבירה זו. ההשחתה, בת לווייתם של הכוח והפחד, תהיה מושלמת.

אבל זה, ככל הנראה, יהיה רק בכרך הבא. עד אז, Imperium בהחלט שווה קריאה.

 

גלגוליה של עלילה: מהסנאט הרומאי ועד פרשת בייליס

"מה נתנו לנו הרומאים?", שואל בבוז ראש החזית העממית של יהודה, בסרט "חיי בריאן". הקושרים שסביבו, מהוססים, נותנים את כל התשובות: דרכים, יין, בטחון, דרכי מים, בידור… מאד לא מרוצה, הוא קוטע אותם: "וחוץ מכל אלה, מה נתנו לנו הרומאים?" את עלילת הדם, בין השאר. וזו אחת מתרומותיהם מאריכות הימים. מאינדה. כוהנת בכחוס

הקשר של הבככנאטים

אחת הפרשות המוזרות ביותר בהיסטוריה הרומאית עולה אלינו מערפילי המאה השניה לפנה"ס. השנה היתה 186, והכל נראה שפיר. קרתגו הפסיקה להיות איום, ובתוך 40 שנים תוחרב כליל; יוון תחת שליטה, ברובה; מקדון נשברה; סוריה הסלווקית רוסקה לפני שנים ספורות; סקיפיו מאיור וחניבעל ניהלו את שיחתם השקטה על חומות אפסוס, זוועות המלחמה הפונית השניה רק זכרונות בעיניהם של המנצח והמנוצח. אבל משהו עוכר את שנתה של הרפובליקה. קאטו רוטן על כניסת מנהגים זרים, מסרב לדבר יוונית ביוון, מתעקש לשוחח עם המקומיים באמצעות מתורגמן, אף שהוא דובר יוונית רהוטה. הוא יצליח להדביק לסקיפיו תדמית קוסמופוליטית, זרה, לא רומאית; מושיע מולדתו ימות כגולה מרצון באסיה הקטנה. השיחה הרגועה ההיא עם חניבעל תשחק את תפקידה. יותר מדי כסף עובר ברומא. המנהגים הישנים, הצנועים, נשחקים, ואיתם גם האלים הישנים. יותר מדי זרים עוברים בה, על טכסיהם המשונים, הרעשניים. עדיין אין אלה טקסי הטירוף של קיבלה, בהם מסרסים המאמינים את עצמם, אבל טקסיו של אל היין, בככוס – אלה כבר הגיעו לעיר. באותה שנה מכונס הסנאט בבהילות. שמועות הגיעו, מקורן לא ברור, על קשר של הבככנאטים. טיבן של השמועות אינו ברור לנו עד היום, אבל התוצאה ידועה: הסנאט הורה על פיזור הכת של בככוס, אסר עליה והפך אותה לדת אסורה, religio illicita. ההאשמות נגד הבככאנטים, כפי שהובאו אלינו באמצעות מסנני הדורות הבאים, הן אלו: הם עורכים טקסים מיסתוריים; הם עורכים אותם בלילה ובמסתור; הם נוהגים לערוך בהן אורגיות; להקריב קורבן אדם; לאכול את בשרו ("סעודת תיאסטס"); לשתות את דמו; הם רוצים להרוג קונסול, כדי להקדיש פגיון לאלי השאול. כאן יש לציין כי הקונסולים הם מקבילי המלכים ברומא, ושלדם מלכים תמיד היתה משמעות מאגית. הבככאנטים יורדים למחתרת לכמה עשרות שנים, ועולים ממנה ללא הפרעה. מה קרה ב-186 – לא ברור. ואפשר שהעלילה היתה נשארת רדומה, אילולא נמצא לה מליץ רהוט לשון. פוליטיקאי כושל, סופר מצליח. קיקרו

קשר קטילינה או קשר קיקרו?

בשנת 63, נבחר מרקוס טוליוס קיקרו לקונסול. היה זה שיא חייו של אדם; מבחינת קיקרו, היה זה שיא כפול: הוא היה הראשון במשפחתו להבחר לתפקיד זה, ובחירתו הפכה את משפחתו כולה לאצילית, לחלק מן ה-nobilitas. שנת הקונסולאט של קיקרו היתה עדה לאותו אירוע מוזר, קשר קטילינה. בקצרה, קיקרו טען כי חשף את מזימתו של אחד האצילים המושחתים, לוקיוס סרגיוס קטילינה, לבצע מהפכה, לרצוח את האצילים, לחלק את האדמות ולבטל את המיסים. הוא אילץ את קטילינה לצאת מרומא, ולהצטרף לקבוצת מורדים. בשנים האחרונות, החלו חוקרים לפקפק בסיפור העלילה המקובל; כמה מהם טענו שעד כמה שידיעתנו מגעת, אפשר שכל הקשר הומצא על ידי קיקרו עצמו, כדי להפטר מיריב פוליטי. הפרשה מרתקת ומסובכת, ולא אכנס אליה כאן. לענייננו, חשובות העובדות הבאות: קיקרו, בנאומו המפורסם – וההיסטרי, יש לציין – בסנאט, האשים את קטילינה בסעיפים הבאים: פגישות חשאיות בלילה; "מעשים כנגד הטבע" ו"השחתת הנוער", היינו אורגיות או הומוסקסואליות; קשירת קשר לרצח; תכנון להחרבת המקדשים; ותכנון רציחתו של קיקרו באמצעות פגיון – "ואינני יודע לאילו מיסטריות אפלות הוקדש, שאתה מוצא לנכון לתקוע אותו בגופו של קונסול". נשמע מוכר? שלושים שנים בערך לאחר הקשר עצמו, כתב ההיסטוריון סאלוסטיוס את ספרו על הפרשה, וציין שם פרטים שקיקרו עצמו לא העלה: קורבן אדם ושתיית דמו, ושבועת נאמנות בין הפושעים. קיקרו החיה את העלילה כנגד הבככאנטים, וסאלוסטיוס השלים את הפרטים שהחסיר קיקרו. קיקרו היה פוליטיקאי הססן וכושל: בחירותיו היו שגויות, ונעשו תמיד במאוחר מכדי להועיל. הפיכתו לקונסול לא הועילה למשפחתו במאום, שכן היא הושמדה – בעטיו – במלחמות האזרחים. מכתביו מציגים אותו כאדם קטנוני למדי. אבל כל אלה חסרי חשיבות – מכתביו נמצאו רק במאה ה-14, על ידי פטררקה (שהביע צער על שמצא אותם): הוא היה הסופר הרומאי המשפיע ביותר, ללא מתחרה, על הדורות הבאים. הוא החייה את העלילה, והיא הפכה לחלק מקאנון הרדיפה הרומאי. הסביר את נוהל הרדיפה. טרייאנוס

זה הסימן בו תנצח

בגלגולה הבא של העלילה, היא מופנית כנגד הכת הנוצרית. הרומאים תיעבו עמוקות את הנצרות – טקיטוס, בדברו על 5,000 הנוצרים שרצח נירון, העיר שאף שהם אנשים מתועבים, הם לא היו אשמים בפשעים שהדביק להם הקיסר – ולאחר שורה של פוגרומים לא מסודרים במאה הראשונה והשניה, עברו לרדיפה שיטתית במאה השלישית. הם נכשלו, מיותר לציין. לא ברור על סמך איזה סעיף נרדפו הנוצרים, בעצם. טרטוליאנוס, האפולוגיסט הנוצרי הייחודי – הוא בין היחידים מאבות הכנסיה שכתביהם נחלקים ל"נוצריים" ו"כתבי מינות" – טען שהרומאים רדפו אותם על פי "חוקי נירון", אך לא ידוע אם אכן היו כאלו. בהתכתבות המפורסמת בין הקיסר טראיינוס לפליניוס הצעיר, מורה טראיינוס על שחרורם של הנוצרים שיחזרו בהם מדרכם הרעה, אך על הוצאתם להורג של אלו שימשיכו בטעותם. חשוב לציין שהן פליניוס והן הקיסר מודעים לכך שפרט להאשמה בנצרות, אין כל סעיף אישום אחר כנגדם. כלומר, עצם היותו של אדם נוצרי שימשה סיבה מספקת לרדיפתו; ועצם ההכחשה של היותו נוצרי – מלווה בהקרבת קורבן לאלים ולקיסר – היתה סיבה לזיכוי. רדיפה דתית לא היתה מקובלת בעולם הרומאי. מדוע, אם כן, נרדפו הנוצרים? העלילה שבה והרימה את ראשה. הנוצרים, טענו אנשים, נפגשים בסתר, בלילה (טענה אמיתית; הם נרדפו, אחרי הכל); הם נפגשים במקומות המוקדשים לשאול (הם נפגשו בקטקומבות – אף אחד לא הלך לשם בלילה); הם עורכים אורגיות (טעות מחרידה בהבנת ה"אגאפה", סעודת-האהבה הנוצרית, שלוותה בנשיקה); הם שותים דם אדם (לא מדויק, אבל הם האמינו כי הם שותים את "דם האל" באמצעות היין). אפולוגטיקנים נוצרים ניסו, לשווא, להתמודד עם כל אחת ואחת מהטענות הללו. הם לא הצליחו; הרדיפות נמשכו, עד לרגע שבו החליט קונסטנטינוס שיש תועלת בקבלת הנצרות. וכאן אירע דבר מדהים: מהרגע שבו הפכה הנצרות לדת מוכרת, מראשית המאה הרביעית, היא רדפה את המינים הנוצרים תוך שימוש באותה עלילה עצמה שהופעלה נגדם. המינים הואשמו בכל הסעיפים הישנים המוכרים: אורגיות במפגשים חשאיים, אכילת בשר אדם, קורבן אדם, הכל. במזרח הביזנטי השימוש בעלילה רווח לאורך כל מלחמות הדת, שנמשכו שם – בהפסקות קצרות – עד המאה ה-12; במערב הלטיני, יצאה העלילה להפסקה בת 700 שנים. האימפריה המערבית התמוטטה – רשמית ב-476, אבל זו היתה רק תעודת הפטירה; 410, שנת כיבוש רומא על ידי הוונדאלים, היא שנה משמעותית הרבה יותר משנת הוצאתו לגמלאות של הקיסר האחרון – ולא נשאר מי שירדוף.

כשלונה של העלילה

במאה ה-12, נתקלה הכנסיה המערבית – שהתקרבה אז לשיא כוחה – במינות עממית. המינות הקתארית/אלביגנזית – קוראים ותיקים מתבקשים להפסיק לגחך, ידעתם שזה יגיע והנה זה בא – היתה מינות דואליסטית, שכפרה בעצם מותו של ישוע על הצלב. היא ראתה את העולם כולו כרע, כיציר כפיו של השטן, אותו זיהתה עם יהוה של הברית הישנה. היא טענה שהגוף הוא כלאה של הנשמה, ושניתן להשתחרר מהכלא על ידי דחיית כל הבלי העולם הזה. שיטת המוות המקובלת על מורי ההלכה הקתארים, ה-perfecti, היתה התאבדות ברעב, שכונתה endura; היא היתה אמורה לטהר את המאמין מחטאיו ומעצם קיומו הגשמי. בהתאם לתפיסותיהם, דחו הקתארים את עצם קיומה של הכנסיה הקתולית; כל גוף ששאף לעוצמה בעולם הזה היה לצנינים בעיניהם. הם דחו, בהתאם, גם את יכולתה של הכנסיה למחול על חטאים. גרוע מכל, מבחינתה של הכנסיה, הם היו פופולריים מאד מעצם חייהם: ההמון אולי היה נבער מכדי להבין את הוויכוחים התיאולוגיים, אבל הוא ראה את הקתארי מזה הרעב, שהתנזר ממין ומכל מאכל שבא מן החי, כשמולו ניצב כומר מדושן, שהשמועה על עלילותיו מהלכת בכל הכפר, והסיק את המסקנות. ההמון זכר גם מי, בעצם, האכיל את הכומר. הכנסיה ניסתה להטיף לקתארים. למרבה הפאדיחה, הם ניצחו בוויכוחים. הנזירים נשלחו אל מחסן הנשק האידיאולוגי, ושלפו משם את עלילת הדם הישנה. ההמון שרק בוז: הוא לא קנה את הטענה שהפרפקטי עוסקים באורגיות, או שהם שותים דם ואוכלים בשר אדם. מה שלא הלך בדיבורים, הלך בכוח: בסופו של דבר, יצאה הכנסיה למסע צלב נגד הקתארים. כשגם זה לא הספיק, הקימו את האינקוויזיציה. רדיפה שיטתית הצליחה לחסל את הקתארים עד אמצע המאה ה-14. חשוב לציין שהעלילה נכשלה מול הקתארים, משום שבעתיד היא תצליח מול המכשפות – ובאותו זמן עצמו היא הצליחה מאד מול היהודים.

העלילה הגדולה והעלילה הקטנה

סטיה קטנה, אך חשובה, ממהלך הדיון: העלילה שתיארנו עד עכשיו מכונה במחקר "עלילת הדם הגדולה". ישנה אחרת, המכונה "העלילה הקטנה". על פי עלילה זו – שהיא ייחודית ליהודים, מכשפות ועובדי שטן – הפושע מזהם את לחם הקודש הנוצרי, בדרך כלל על ידי החזקתו בבית השימוש או עשיית צרכים עליו. בניגוד לעלילה הגדולה, יש ראיות נסיבתיות שיגרמו לנו לחשוב שלעלילה הקטנה יש בסיס. רבנים אסרו מספר פעמים בימי הביניים על חילול ההוסטיה; יהודים הוצאו להורג לאחר שהשתינו בפומבי על צלבים וירקו על כנסיות – דברים שהובילו גם לפוגרומים. ההבדל בין השתנה על כנסיה להשתנה על לחם הקודש הוא שולי – אף שכדי לחלל את לחם הקודש, יש להסתכן ולפרוץ לכנסיה. מדוע זה חשוב? משום ששתי העלילות נשענו על ידיעתם של הנוצרים על שנאת היהודים כלפיהם.

זוועה על הריין

ב-1095, קרא אורבן השני למסע צלב לשחרור ארץ הקודש מעול המוסלמים, שמנעו את העליה לרגל לכנסיית הקבר. מסעות הצלב הונעו, מצד אחד, על ידי רגש דתי, ומן הצד השני – מהרצון להפטר מהמוני הגברים האלימים, חסרי המנוח, שייצר מעמד האבירים. האצולה אימצה לפני זמן לא רב את מוסד הפרימוגניטורה, שקבע שרק הבן הבכור יורש את נחלת אביו. הדבר היה הגיוני, מבחינה כלכלית, שכן הוא מנע את חלוקת הנחלות לנתחים קטנים והולכים, אבל הוא ייצר מספר גדול של צאצאי אצילים ללא אמצעי קיום או אפשרות קידום, שהיו מטרד משמעותי. עדיף היה לשלוח את הפסיכופטים עם החרבות לעשות רעש בסוריה ופלסטינה מאשר שיאנסו את הנזירות בצרפת עצמה. ככאלה – ככלי לשליחת האלמנטים הלא רצויים בחברה אל מות גיבורים בניכר – היו מסעות הצלב הצלחה מסחררת; מכל בחינה אחרת, הם היו כשלון מוחלט. למסע הצלב הראשון היו שתי זרועות. האחת, זו שהצליחה, הפליגה מאיטליה, נחתה בטורקיה של ימינו – הפתעה לא נעימה בעליל לקיסר הביזנטי – ומשם המשיכה לסוריה ולפלסטינה. היא תפסה את המוסלמים לא מוכנים, וכבשה את ירושלים. זרוע זו הונהגה על ידי האצולה הגבוהה; השתתף בה גם רוברט, בנו של וויליאם הכובש. זרוע אחרת שלה, שהורכבה מאבירים שלא היה להם כסף למסע ומהמוני איכרים, נעה מצרפת מזרחה, דרך גרמניה, כשהיא מנסה להגיע לטורקיה דרך מישורי הונגריה. הטורקים הרגו את כולם. אבל כשנע האספסוף הזה דרך גרמניה, הוא החליט להלחם באויבי ישוע המקומיים – היהודים – כהתחלה טובה למסע. מגיניהם הקבועים של היהודים היו הבישופים, שבגרמניה היו גם רוזנים. כשקמו הבישופים בוקר אחד וראו עדר ברברים חמוש מחוץ לחומותיהם, רובם העדיפו לצאת לציד. היהודים התגוננו נואשות בארמונותיהם של הבישופים – עד שהיה ברור שההגנה חסרת תוחלת. כאן אירע דבר נורא: היהודים רצחו את ילדיהם ולאחר מכן התאבדו בעצמם. הזוועות מתועדות היטב על ידי כרוניקלים נוצרים ויהודים כאחד. הרציחות היו פולחניות. האבות לא רק קראו את "שמע ישראל", הם גם אמרו את תפילת השוחט; במקרה אחד, שחט אב את ילדיו על במת בית הכנסת, הזה את דמם על הפרוכת, ואחר הצית את בית הכנסת עליו עצמו, והיה מתהלך בתוכו, "שר בקול נעים", ומתעלם מתחינת שכניו הנוצרים שיציל את עצמו. ראוי לצטט את אחת הכרוניקות היהודיות, המתארת אם הרוצחת את ילדיה: ""והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת … (כאן בא תיאור הקרבתן הפולחנית של שתי אחיותיו דל אהרן, בילא ומדרונא – י.ג.)… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא…" הרציחות לא היו מקריות: היתה להן משמעות קוסמית. הן נועדו לזעזע את אלוהים, ולגרום לו לשלוח את המשיח. על פי האגדה שרווחה אז, ויש לה מהלכים גם היום, יש לאל בגד – "פורפיריון" – עליו הוא מזה מדם הקורבנות; וכשימלא הבגד דם, יבוא המשיח. הרוצחים היו לגיבורים; הרצח כונה "קידוש השם". רבי קלונימוס שר עליו: מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע! הנוצרים שמעו הכל. אבל הם לא דמעו; הם דאגו. הם ידעו שהיהודים שונאים אותם; הם ידעו שהיהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו; ומכאן הם עשו את ההיקש הלוגי: "אם היהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם כדי שלא יהפכו לנוצרים, מה הם יעשו לילדינו?" יהודים שוחטים את הילד סימון

של מי הפסח(א)?

מאפיין ראוי לציון של העלילות כנגד היהודים הוא שהן עממיות. אם, במאבק נגד המינים, ניסתה הכנסיה להשתמש בעלילת הדם כנשק, ונכשלה – הרי שכנגד היהודים מנסה הכנסיה למנוע את השימוש בה על ידי ההמון, ונכשלת. היהודים היו מועילים, בראשית ימי הביניים: בימים נטולי מסחר כמעט לחלוטין, הם היו מקור אשראי חשוב. בישופים ושליטים תמיד נזקקו לאשראי, ולכן ניסו להגן על יהודיהם. יהודים, ציינו קודם לכן, התבצרו בארמונות הבישופים במהלך מסעות הצלב; עד אמצע המאה ה-13, היה הרובע היהודי ערוך סביב הקתדרלה. עלילת הדם כנגד היהודים החלה מיד לאחר מסע הצלב השני. הוא לא לווה במעשי טבח, הפעם, משום שברנרד מקלרוו הקפיד על משמעת ואסר על כך. אבל מסע הצלב השני העלה את זכרונות הראשון; וזמן קצר לאחר מכן, צצה העלילה כנגד היהודים. המעלילים הם תמיד אנשי הכמורה הנמוכה או נזירים; הבישופים ניצבים כמעט תמיד לצד הקורבנות. קיסרים ואפיפיורים גינו את עלילת הדם ואמרו שאין לה בסיס. לשווא. ההמון האמין לה. המדכא, כרגיל, פחד מהמדוכא. עלילת הדם התרחשה, כמעט תמיד, סביב הפסחא, שמקביל לעיתים קרובות לפסח היהודי. הפסחא, החג הנוצרי החשוב ביותר, מציין את שובו של ישוע מן המתים. ישוע מתואר כ"שה האלוהים", שהוקרב כדי לכפר על חטאי העולם. כלומר, במינוח גס יותר, ישוע הוא קורבן אדם שמקריבים היהודים; הוא קורבן הפסח האולטימטיבי. ישוע מצויר לעיתים קרובות מאד כילד, בנה של המדונה; והיהודים הואשמו כמעט תמיד ברצח ילד, לא ילדה. המנהג היהודי התנ"כי למרוח דם שה על מזוזת הבית, זכר לקורבן פסח – גם הוא לא הועיל. המקרה של סט. יו מלינקולן הוא הדוגמא ההדוקה ביותר לסיפור: על פי העלילה, היהודים שמעו את יו שר לאלוהים, והתקנאו בקולו; על כן רצחו אותו, הוציאו את דמו, השתמשו בדם למצות (תחליף קורבן הפסח של היהודים), והשליכו אותו לקבר. אלא שיו המשיך לשיר גם בתוך הקבר, גם כגוויה – עד שהוצא מן הקבר ביום השלישי, על ידי אדם שהבחין בשיר הבוקע מן האדמה. על שום נס זה הוכרז יו כקדוש (היו נסים מופרכים יותר; ראו נס המקרלים של תומס אקווינס). יו עבר, בעצם, את כל השלבים המיוחסים לישוע, כולל הקימה. עלילת הדם מתרחשת בפסחא משום שהוא החג שבו קם לתחיה קורבנם הישן של היהודים. וכנגד מערכת סימנים כזו, המגובה בזכרונות הטבח על הריין, לא היה לכנסיה הממוסדת סיכוי. הסיפור היה טוב מדי; הוא היה מושלם. כל הסימנים היו במקומם. וכפי שדחה ההמון את אנשי הכנסיה כשניסו לטפול עלילה על הקתארים, הוא דחה אותם כשניסו להגן על מי שהיו, על פי התמטיקה הפנימית, אשמים כשטן. העלילה חזרה על עצמה, כמה עשרות פעמים, לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה. ציד המכשפות הגדול, בו נרצחו מספר עצום של נשים, השתמש באותם מוטיבים עצמם – ועם שקיעתו, לאחר העלילה שהופרכה בסיילם, החלו במערב לפקפק בעלילה הישנה. היא חזרה פעם נוספת ברומניה, באמצע המאה ה-19, ובדמשק, באותה תקופה; אבל זמנה במערב חלף. אלמנט חשוב של עלילת הדם, שמופיע במאה ה-13 המאוחרת, הוא רעיון הקשר הבינלאומי: על פי אגדה זו, מתכנסים שליחי היהודים מדי שנה, אחד מכל ממלכה; הם מטילים גורל, ובו נלכדת קודם כל ממלכה ואחר כך עיר; ובעיר זו, בוחרים זקני היהודים את הקורבן, המכפר על חטאי העם היהודי. מכאן הדרך לפרוטוקולים של זקני ציון לא היתה ארוכה.

עלילת בייליס

ב-1911, שבה העלילה והרימה את ראשה. הפעם היה זה ברוסיה: השלטון הצארי השתדל כמיטב יכולתו להרשיע את מנחם מנדל בייליס, יהודי מאוקראינה, ברצח פולחני של נער רוסי. העלילה נכשלה: התביעה רוסקה לגזרים, והציבור בכללו דחה אותה. היה צורך בעלילה מתוחכמת יותר, מודרנית יותר – והפרוטוקולים של זקני ציון פורסמו ב-1912. אבל משהו נשאר. באותה שנה, ניסתה המשטרה החשאית הפרוסית לברר מה חושבים בחוגי הפועלים על עלילת הדם. סוכניה של המשטרה, שהושתלו בפאבים של פועלים כדי לספק דו"ח הלכי רוח קבוע, מסרו את הממצא המעניין הבא: לאחר שלושים שנים של מאבק סוציאליסטי באנטישמיות, רווחה בקרב הפועלים הדעה שלעלילה אין בסיס. אבל הפועלים דחו את העלילה משני טעמים: האחד, ש"היהודים לא דתיים כמו פעם", ולכן אינם שומרים על מנהגיהם הישנים; ומשום שהיום לא היו מעזים לעשות זאת. האמונה באמיתותה ההיסטורית של העלילה שדחף קיקרו וששימשה לרדיפת נוצרים השתמרה בקרב פועלים גרמנים, עשרים שנים לפני עליית היטלר; ומשעלה לשלטון, ומשהחלו שופרי התעמולה להשתמש בה שוב, תרמה גם הישנה שבעלילות את חלקה לפתרון הסופי.