תגית: הומוסקסואליות

אוקיי, עכשיו את תיגעי בה. כן, עם זה

לרוב הגברים הסטרייטים, כך מוסרים לי מקורותיי, יש פנטזיה לסבית. לאחר מחקר מעמיק (וזה המקום להודות לקרן גוגנהיים שאפשרה לי לצאת לשבתון ולבדוק את הנושא) הגעתי למסקנה שכלל לא מדובר בפנטזיה לסבית, אלא בפנטזיה הטרוסקסואלית רגילה. אני מניח, על מנת ליצור שפה משותפת, כי פנטזיה לסבית פירושה שבחלומו רואה הגבר לפחות שתי נשים מושכות המענגות אחת את השנייה. אלא שהן אינן לסביות. זאת משום שתמיד ישנה האפשרות שזין גברי יחדור את הסצנה, כמו מיקרון מרחף המופיע פתאום, אפל ואטום כעב”ם, בפריים של הסרט. וגם אם אותו גבר סטרייט מפנטז על סצנה כל-נשית, והוא אינו מוכן לכלול ולו בולבול אחד בתרחיש, הוא עדיין הבמאי של העסק, הוא מחליט מי ומה ואיך; הוא, בקיצור, הפאלוס.

במילים אחרות, הלסביות בפנטזיה הגברית הן בסך הכול בי-סקסואליות המוכנות, בכל רגע נתון, לצרף גבר למשחק. המין הלסבי הוא כמו אפריטיף או סורבה בין המנות העיקריות של-אתם-יודעים-מה. לכן, ההבדל בין פנטזיה שכוללת כוס אחד ועשרה כוסים הוא משני, משום שכל הכוסים הללו הם שיבוטים שתשוקתם היא אחת: התורן הרוטט שלי. במונחים הגליאניים, הכוסים בפנטזיה הלסבית הרווחת הם לא בשביל עצמם, אלא בשביל הזין.

אבל בעוד מספר הכוסים בלתי רלוונטי משום ש-, בפרפראזה על גרטרוד סטיין, כוס הוא כוס הוא כוס, כלומר כל כוס בפנטזיה משקף את אחיו (צריך להיות: אחיותיו), מכפיל ומשלש את התשוקה הטמונה בהם להיחדר על ידי בעל הפנטזיה, מספר הזינים בפנטזיה קריטי. בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד; כל בולבול נוסף, זעיר ונבול ככל שיהיה, מיד שולל ממנה את ההגדרה הסטרייטית. מבחינת ההגיון הפנטזמטי, כל הכוסים זהים זה לזה והם נערמים כמו הדרגות בכפתור של הווליום: עוד מאותו דבר. אבל אף בולבול אינו זהה למשנהו. אם בטעות, ככה בהיסח הדעת, מתגנב זין לפנטזיה שלך, כמו ערבי שגונב את הגבול, מיד מתערערת ריבונותך כבעל הפנטזיה, כי עכשיו יש סיכוי שהרמון הוואגינות ירצה להיחדר על ידי הזין האחר, ובכלל מה פתאום נכנס לך לראש פין סורר ואז אתה נזכר בפעם ההיא שאתה ובן דוד שלך הצמדתם בולבולים וישר עובר לך החשק.

אפרופו הצמדת בולבולים, בדרך-כלל נהוג לחשוב שהומוסקסואליות מאיימת על גברים סטרייטים הרבה יותר מלסביות. אני מאמין שההפך הוא הנכון: הלסבית מתחרה עם הסטרייט על אותו פלח-שוק, ומכיוון שסביב “נשיות” יש איזו הילה מיסטית למחצה, רוב הסטרייטים מאמינים שללסביות יש איזה יתרון, מיסטי לא פחות, בהשגת נשים אחרות. תפקידה של הפנטזיה הסטרייטית הוא לנטרל את האיום הזה, משום שהיא מאששת שוב ושוב שהלסבית לא קיימת: “לסבית” היא בחורה שמזדיינת עם בחורה אחרת עד שיצטרף – או לעיניו של – הבחור. במילים אחרות, סטרייטים בכלל לא אוהבים לסביות. הם פוחדים מהן פחד מוות משום שלסביות הן איום משולש: ראשית, הן מתחרות עם גברים על ליבן של נשים אחרות. שנית, הן בעצמן נשים, כלומר הן מצמצמות עוד את מאגר הואגינות הפוטנציאלי המחכה שאיזה סטרייט יטבול בו את הזין ושלישית, בניגוד לנשים סטרייטיות שב”לא” שלהן תמיד מסתתר איזה “כן” שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו, הלסבית מסמלת בעיני הסטרייט “לא” יציב, קבוע, וגרוע מכל, א-פריורי (ברור שציירתי תמונה פשטנית, שלא לומר סקסיסטית כלפי כולם, ועם זאת, אנחנו עוסקים בפחדים קמאיים, ראשוניים, בעוד המציאות תמיד עשירה ומגוונת יותר). רוב הגברים מפנטזים על לסביות בי-סקסואליות משום שזה המנגנון היחידי שמאפשר להם לתפקד מגדרית בעולם שמאכלס לסביות ממשיות, אדישות לחלוטין לקסמיהם. העונג בפנטזיה הסטרייטית, אם כן, הוא בכלל לא עונג מיני, לפחות לא עונג מיני ישיר; הוא העונג שבהסרת האיום המלתוסינאי שמגלמות הבחורות שזוכות בכל הבחורות הטובות. לכל סטרייט יש פנטזיה לסבית ואין לו פנטזיה הומואית – היעדרה של האחרונה חשוב לא פחות מנוכחותה של האחרונה – משום שהן שתי הפנטזיות שמאפשרות את קיומן של כל הפנטזיות הסטרייטיות האחרות: הראשונה, בקיומה, מכחישה שהלסבית קיימת ואילו האחרונה, בהיעדרה, מדחיקה את קיומו של הפייגלה הקטן שמסתתר בתוך כולנו.

ומצד שני, אני מאמין שאפשר להחזיק בפנטזיה לסבית שאינה תולדה של תחושת חוסר-ביטחון קיצוני. הפנטזיה הזו בנויה לא סביב ההכחשה של ההעדפה הלסבית, אלא דווקא סביב ההקצנה שלה. במקום לדמיין זוג – או לגיון שלם – של בי-סקסואליות דורשות זין, עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי. זו תהיה פנטזיה מינית על חוסר האפשרות לדמיין מין, או לדמיין מין שבו לגבר אין שומקום, אפילו לא ואולי בעיקר לא, כזבוב על הקיר.

מה עונג יש בפנטזיה כזו? במקום להכחיש את העובדה שישנם נשים בלתי מושגות, הפנטזיה הזו חוגגת את אי-מושגותן, את האניגמה שהן מציבות בפני הגבר הסטרייט. כאן, העונג נובע בדיוק מהמבוי הסתום שאליו נקלע האיווי. במובן מסוים האיווי נשאר תלוי באוויר, נכנס למסלול-חוגה סביב הרעיון הבלתי נתפס של זוג נשים מספיקות לעצמן, וחוסר היכולת לספק את האיווי, להביא אותו לכדי גמר וגמירה, הופך לסיפוק מסוג אחר, אינסופי.

שוב, ברור שגם כאן יש מידה של שוביניזם בריא. במקום להדחיק את הלסביות אני מעלה אותה על הדום, הופך אותה לעניין כמעט מטאפיזי. אבל נדמה לי שאי אפשר להיפטר, כאשר מדובר בפנטזיות, ממידה מסוימת של מיסטיפיקציה; פנטזיה, ככלל, היא המקום או התהליך שבו לאקט המיני, שהוא בבסיסו עניין די ארצי וטריוויאלי, מוצמד איזה עודף, איזו שארית, איזו אניגמה הרומזת שיש בתנועות הבוכנתיות ובהתפתלויות ובגניחות יותר מה שנדמה; שמתרחש כאן קסם או טרנס-סובסטנציאציה שאינם יכולים להתרחש בשום אופן אחר. לכל הפחות, הפנטזיה החצרונית שאני מציע או מצביע על קיומה, המתענגת דווקא על אי-האפשרות (כלומר על הפוטנציאל הטהור, לפני שקיבל שם וצורה), אינה מבקשת לכסות על פחד עמוק וילדותי, אלא מנסה להפיק הנאה דווקא ממה שמאיים וכואב. ואולי גם זה משהו.

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג פלצן מתנשא