תגית: הגל השני של הפמיניזם

פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות

השבוע חברת כנסת סופר מהממת אמרה את המלים הבאות: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". שזה באמת דבר שיכול לגרום לי להוציא עשן מהאזניים. אז חשבתי שיהיה נחמד למפות אותה קצת, לשים אותה בקונטקסט היסטורי, עם מאמר שקראתי לא מזמן ב-slate. המאמר נכתב ביוני השנה בארצות-הברית, ולכן הוא לא מעודכן ברמת חדשות, ומיועד לאנשים שמעורים בציבוריות האמריקאית, אז הוספתי לינקים לאתרים רלוונטיים, למתעניינים.
ובסוגריים אומר שאני לא מצליחה לגבש דיעה בנוגע לתרגום מאמרים מעניינים לסיפור האמיתי. אם מדובר בפוסט מבלוג פרטי, אני תמיד מבקשת רשות קודם, ובדרך כלל מקבלת. אבל כשמדובר במאמרים שהופיעו בעיתונים, המצב קשה יותר. מצד אחד זה לא חוקי ולא יפה לגנוב. מצד שני, אין לנו כסף לרכוש זכויות, אני חושבת שזה מועיל לדיון כשהמאמרים הם בעברית, ואני תמיד נותנת לינקים. כיוון שדעתי נעה ללא הרף בין ראוי ללא-ראוי תרגמתי את המאמר הזה ואשמח לתגובות בעניין. ועכשיו, רשות הדיבור לגברת אמנדה מרקוט.

פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות

שרה פיילין עוררה לא מעט מהומה לאחרונה בדבריה שכוונו אל הקבוצה המתנגדת להפלות Susan B. Anthony List בהם טענה כי נשים שמרניות תופסות בעלות מחודשת על הפמיניזם, וקבעה כי נשים שהן נגד זכות בחירה "מחזירות את תנועת הנשים לשורשים המקוריים שלה". אין שום סמכות מרכזית שמגבילה את השימוש במילה פמיניסטית, לכן הסיפוח שביצעה פיילין למונח פמיניסטית מעלה שאלות מטרידות: האם קיימת פמיניסטית שמרנית? האם את יכולה להיות פמיניסטית שמתנגדת לזכות האישה להפלה? האם המילה פמיניסטית אומרת משהו בכלל? האם העובדה שאת לובשת חליפת מנהלים ומשקפיים של נערה חכמה הופכת אותך מייד לפמיניסטית?
השימוש במילה פמיניסטית בכנס של נשים שמתנגדות להפלות יכול להיות מבלבל, אבל הוא לא אמור להיות כזה. אין כל סיבה אמיתית לחשוב ששרה פיילין היא פמיניסטית. היא רק ההתגלמות האחרונה בשורה ארוכה ואצילית של פמיניסטיות אנטי-פמיניטיות: נשים שמכנות את עצמן פמינסטיות אבל מתגדות לקיומה של תנועת הפמיניזם ומתארגנות בניגוד לה. פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות התפתחו בצללי הפמיניזם מאז הימים שבהם נשים רבות התעקשו נחרצות כי הן לא רוצות או זקוקות לזכות ההצבעה. וכפי שהפמיניזם השתנה במהירות מאז הימים הראשונים של הגל השני, כך גם האנטי-פמיניזם שינה את הטיעונים ואת האסטרטגיות שלו, ועבר שלושה שלבים מרכזיים.
השלב הראשון: אנטי-פמיניזם פשוט
הסמל המנהיגותי: פיליס שאפלי מפורום הנשר
דוגמאות נוספות: בוורלי להיה ו"נשים מודאגות למען אמריקה", קונאוט סי. מרשנר ו"קרן המורשת", ג'ודי בראון ו"הליגה למען החיים האמריקאיים", ג'ניס שואו קרוז.
טיעון בסיסי: אלוהים/הטבע יצר את הנשים והגברים שונים כדי שהם יוכלו למלא תפקידים שונים. הנשים צוידו במה שדרוש כדי להיות בבית, לציית לבעלים שלהן ולהקדיש את עצמן למלאכת התמיכה בגבר. כל דבר אחר הוא פגיעה במשפחה. אלו שרוצים לתת לנשים את הטוב ביותר עבורן צריכים לעודד נשים לאמץ את המתיקות ואת הכניעות כדי שיוכלו להשיג ביתר קלות  בעל אבירי.
ציטוט קלאסי: של פיליס שאפלי: "בריא מאד שנערה צעירה תירתע מהוללות בשל הפחד ממחלה כואבת וחסרת מרפא, או מסרטן צוואר הרחם, או מעקרות, או ממשהו שווה ערך כמו ללדת תינוק מת, עיוור או פגוע-מוחין (אפילו עשר שנים לאחר מכן, כשהיא כבר נשואה באושר)".
מוטיבציה: הן נבהלו מרצף הנצחונות הפמיניסטיים בשנות ה-60 וה-70 שהבטיחו את הזכות לשיוון בשכר, גישה לאמצעי מניעה ולהפלות, וגירושים ללא קלון, כמו גם ממנוסת הבהלה של הנשים אל שוק העבודה. פמיניסטיות צעירות, שאימצו מיניות שכללה תחתונים נושמים ושיער שלא נדרש זמן רב כדי לסרקו, היוו מטרה קלה למשטמה. אנטי-פמיניסטיות הצליחו לגייס תומכות בעזרת פנייה לנשים שחשו שנזנחו מחוץ למהפכה הפמיניסטית ובכך שרמזו להן כי ככל שיש יותר נשים במקום העבודה, כך לבעל שלהן יש יותר סיכוי לבגוד.
נצחונות מרכזיים: הפיכת התיקון לשוויון זכויות, יצירת התנועה המתנגדת להפלות, עצירת הסובסידיות הפדרליות לטיפול בילדים, עיכוב פעילות נוספת בנוגע לשכר שווה, הוצאת התנועה הפמיניסטית להפוגה.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: צורך כלכלי הניע יותר ויותר נשים לעבודה, ואפילו נשים שהיו עשויות לתמוך בטיעונים של האנטי-פמיניסטיות מצאו עצמן מנצלות את ההתקדמות שיצרה התנועה הפמיניסטית. סוזן פלולדי פגעה בתנועה האנטי-פמיניסטית בספרה Backlash, בו הדגימה כי רבות ממנהיגות התנועה נהנו מקריירה מקצועית ומבעל שחלק איתן את מטלות הבית, בת בעת שאותן נשים דיברו נגד הענקת הטבות דומות לנשים אחרות.

שלב שני: אנטי-פמיניזם עצמאי
סמל מנהיגותי: קמיל פגליה.
דוגמאות אחרות: כריסטינה הוף-סאמרס, וונדי מקאלרוי, קת'לין פרקר, הת'ר מקדונלד.
טיעון בסיסי: העבודה החשובה של הפמיניזם כבר נעשתה, ומה שנותר מהתנועה קיים רק לכדי לעשות דמוניזציה לגברים ולרוח המינית מעוררת יראת-הכבוד שלהם.
ציטוט קלאסי: של קמיל פגליה: "אנחנו חייבות לקבל את העובדה כי חלק מההתרגשות במין נובעת מהסכנה במין. אפשר לגבור עלינו".
מוטיבציה: בשנות ה-80 וה-90 העלתה התנועה הפמיניסטית הילוך והחלה להילחם באלימות מינית ובאלימות בתוך המשפחה. פמיניסטיות עצמאיות ראו במקרי מבחן כמו מצעדים להשבת השליטה בלילה, המקרה של קלרנס תומס, פריחת המדיניות נגד הטרדה מינית והופעת הביטוי "date rape", כלא יותר מהדגמה לכך שהפמיניסטיות מאותתות לנשים שהן אמורות להיות פרחים מוגנים, כאלו שלא מסוגלות להתמודד עם וולגריות מאיימת ורמזים מרגשים לאלימות שמבטאים את הרוח הגברית האמיתית.
נצחונות מרכזיים: יצירת מסגרת תרבותית וחוקית שהקשתה על הגשת תביעות נגד אונס, שכנוע הציבור כי רוב מקרי האונס שבוצעו בידי מכרים היו לא יותר מאשר סקס גרוע שעליו התחרטו הנשים מאוחר יותר, הפיכת השם אנדריאה דבורקין לפאנצ'ליין.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: הופעת הגל השלישי של הפמיניזם, פמיניזם בעד מין, בחורות ששרות במצעדים "אני אוהבת להזדיין", ובסופו של דבר בלוגריות פמיניסטית צעירות ומעודכנות, הקשו על הפמיניסטיות 'העצמאיות' להמשיך ולטעון כי פמיניזם הוא ממותה שעירה ושונאת סקס שמשתמשת בתקיפה מינית ובהטרדה ככר ניגוח בגברים. תנועת הלהט"בים, שהייתה לחלוטין בעד סקס, התאימה יותר לפמיניזם המיינסטרימי. המכתבים הרשמיים של קמיל פגליה, שהפכו יותר ויותר לא קוהרנטיים, נהיו מביכים.

שלב שלישי: פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות משתפות פעולה
סמל מנהיגותי: שרה פיילין.
דוגמאות אחרות: פמיניסטיות למען החיים, פטרישיה היטון, קייטלין פלנגן, רשימת סוזן בי. אנת'וני, לאורה סטפ.
טיעון בסיסי: פמיניסטיות מהמאה ה-19 שלחמו למען זכות ההצבעה וחינוך הולם עשו עבודה מופלאה, אבל פמיניסטיות מודרניות קיימות רק כדי להכשיל נשים ולגרום להן לחשוב שהן רוצות הפלות, מיסים גבוהים יותר, מכוניות חשמליות וגישה בלתי מוגבלת לחוויות אורגזמיות.
ציטוט קלאסי: של קייטלין פלנגן: "כוחות הפמיניזם עבדו ללא הרף כדי לשחוק את הפטריארכיה, שלמרות הרשע המסתתר בה, החזיקה בדעה כי מתן ביטחון מיני לנערות צעירות הוא אחד מהסיבות המרכזיות לקיומה".
מוטיבציה: חוץ מקייטלין פלנגן, רוב הנשים האלו השכילו לקבל את העובדה כי זו צביעות להתנגד לזכות של נשים לפתח קריירה מקצועית, בעודן מחזיקות בקריירות מקצועיות. הן אוהבות את הנצחונות הפמיניסטיים שמאפשרים להן להתקבל ברצינות בעבודה שלהן, אבל מתנגדות לחידושים הפמיניסטיים שמאפשרים לכל הנשים לדחות את הנישואים ואת הולדת הילדים, או אפילו להימנע מהם לחלוטין. נדמה כי הפופולאריות של "סקס והעיר הגדולה" – סדרה שלא נכתבה או אפילו אומצה בידי שום פמיניסטית מרכזית – היא זו שהניעה אותן לפעול.
נצחונות מרכזיים: הכנסת חינוך להתנזרות לבתי הספר. יצירת סדרה חדשה שלמה של הגבלות על הפלות, שמבוססת על הנחת היסוד השגויה שנשים שעוברות הפלות לא יודעות מה הן עושות. יצירת המונח ""hook-up culture ושכנוע הציבור בכך שנשים צעירות חוות סוג מחדש ומסוכן של סקס. הפגנת בלבול בנוגע לעמדת הסופרג'יסטיות בכל הקשור לתכנון המשפחה.
מדוע הן עדיין מתחזקות: אמריקאים מעטים מסוגלים לזכור איך נראו הימים שבהם הפלות היו בלתי חוקיות ונישואים תחת איומי רובה היוו את הנורמה המקובלת. קל לאנטי-פמיניסטיות לנצל זאת כדי ליצור תמונה ורודה של כמה החיים טובים יותר אז, וקשה הרבה יותר לפמיניסטיות לשכנע את הציבור בנחיצותם של הזכויות המיניות האלו, שהושגו במאבקים קשים.
האם פמיניסטיות אמורות לחגוג את העובדה ששרה פיילין הכריזה על עצמה כפמיניסטית? במובן מסויים, כן. כל דור של אנטי-פמיניסטיות מותיר מקום נוסף לפמיניסטיות, ולפעמים פמיניסטיות אנטי-פמיניסטית מחליפות מחנה ותומכות בדברים כמו חוק לשיוויון זכויות בחינוך ותקנת לילי לדבטר. אבל כאשר נשים כמו פיילין טוענות כי הן הפמיניסטיות האמיתיות, הציבור עלול לחשוב על פמיניזם כתנועה שתומכת בנשים רק כאשר הן בנות מזל מספיק כדי להיות אימהות עצמאיות, עשירות ונשואות.

קיטור אודות נשים

קליי שירקי, שאין צורך להציג אותו כאן, כתב פוסט שאני הייתי אמורה לכתוב, לולא הייתי כל כך פמיניסטית מתחכמת שחושבת שתמיד יש דרך טובה יותר לעשות שינוי בעולם, מלבד לגרום לנשים להתנהג כמו גברים. אז ביקשתי ממנו רשות לתרגם, והנה זה כאן.

אז קיבלתי מייל מסטודנט/ית טוב/ה לשעבר, שרוצה להתקבל לעבודה וביקש/ה המלצה. "בטח", אמרתי, "תגיד/י לי מה את/ה רוצה שאגיד". קיבלתי בחזרה מכתב שבו הסטודנט/ית תיאר/ה את עבודתה/ו  והתאמתו/ה לעבודה במונחים כה מחמיאים, שהם היו גורמים לסגן מנהל מותג להסמיק.
אז כתבתי את המכתב שלי, לאחר שקראתי את ההערכה העצמית של הסטודנט/ית והנמכתי את הטון, כדי שזה יישמע כאילו בנאדם כתב את זה, ולא מחלקת יחסי ציבור, ושלחתי אותו. ואז, אחרי שהתגברתי על תחושת האי-נוחות, הבנתי שבאמצעות תיאור מוגזם של היכולות שלו/שלה, הסטודנט/ית ודאי קיבל/ה את המכתב הטוב ביותר שיכל/ה לקבל.
עכשיו, אתם יכולים לנחש האם מדובר בסטודנט או בסטודנטית?
כמובן שאתם יכולים. הבית שלי, התכנית לטלקומוניקציה אינטראקטיבית ב-NYU, הוא די מאוזן מגדרית, ולימדתי בערך אותה כמות של נשים וגברים בעשור האחרון. בתיאוריה, המגדר של סטודנט לשעבר אמור להיות אקראי. למעשה, הייתי יכול לכנות אותו בשם שפם בן-גברא, והתעלומה לא הייתה הופכת קלה יותר. והתחלתי לדאוג יותר ויותר מכך שרוב הנשים במחלקה, בעבר או בהווה, פשוט לא יכולות היו לכתוב מכתב כזה.
לא מדובר בדאגה פסיכולוגית; אני לא מודאג שמא נשים לא בונות מספיק הערכה עצמית. אני מודאג ממשהו פשוט בהרבה: לא למספיק נשים יש מה שדרוש כדי להתנהג כמו אידיוט יהיר שמאדיר את עצמו.
זוכרים את דיוויד המפטון, אמן ההתחזות שתואר ב-"קשר בכל מחיר" (Six Degrees of Separation), שהעמיד פנים שהוא בנו של סידני פואטייה? הוא שיקר את דרכו למסעדות ולמועדונים, הצליח ללוות כסף, והתנחל בחדרי אורחים של סלבריטאים. הוא לא שכח את העובדה שהוא מסתכן, או מכך שהוא עלול לסבול. פשוט לא היה לו אכפת.
זה לא שעדיף לנשים להיות אמניות התחזות; גם להרבה אמני התחזות עדיף להפסיק עם ההרגל הזה. אבל עד שלנשים יהיה מודל לחיקוי, שמוכנה להסתכן במאסר כדי להתקדם, הן יחמיצו את האפשרות להשתמש בכמויות קטנות של הונאה קידומית כדי לקבל מה שהן רוצות, ואם הן לא יוכלו לעשות זאת, הן יקבלו פחות ממה שהן רוצות.
אין שום גבול עליון לסיכונים שגברים מוכנים להסתכן כדי להצליח, ואם קיים גבול עליון כזה עבור נשים, הן יצליחו פחות. הן גם יבלו פחות בכלא, אבל אני לא חושב שאפשר לקבל את הפרס בלי להיות מוכן להסתכן.

***

כאשר הייתי בן 19, שלושה ימים לאחר שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, נפגשתי עם ביל ווארפל, שהעביר שיעורי עיצוב לתיאטרון לתארים מתקדמים (המקצוע הנבחר שלי, באותם ימים), כדי לשאול אם אוכל להשתתף בקורס עיצוב. הוא שאל אותי שתי שאלות. הראשונה הייתה "איך אתה מצייר?". לא כל כך טוב, עניתי (בקושי ידעתי לצייר באותם ימים). "בסדר, איך אתה רושם?" הבנתי שזהו זה. יכולתי להירשם לקורס עיצוב תפאורה או לקורס עיצוב תאורה, אבל לא ידעתי לצייר או לרשום מספיק טוב, ולכן לא אוכל להירשם לאף אחד מהם.
"אני רושם טוב", אמרתי.
על סוג ההתנהגות הזה אני מדבר. ישבתי במשרד של מישהו שהערצתי אותו ופחדתי ממנו, מישהו שהיה שומר הסף של משהו שרציתי, ושיקרתי לו בפרצוף. דיברנו עוד קצת ואז הוא אמר "בסדר, אתה יכול להירשם לשיעור שלי". ורצתי לחנות ציוד האמנות הקרובה, וקניתי חומרי רישום, משום שהיה עליי להתחיל ולהתאמן.
כך הצלחתי לעבור את הסף. למדתי לרשום, ביל הפך למורה ולמנטור שלי, וארבע שנים לאחר מכן עברתי לניו-יורק והתחלתי לבצע את עבודות העיצוב שלי. אני לא יכול לומר שהיכולת שלי להתפרנס מהמקצוע ההפכפך הזה קשורה אך ורק להתנהגות שלי במשרד של ביל, אבל אני יכול לומר שהיא תלויה בכך שהייתי מוכן לעשות דבר כזה. ההבדל ביני לבין דיוויד המפטון לא נעוץ בכל שהוא אמן התחזות ואני לא; ההבדל הוא שאני סיפרתי רק שקרים שיכולתי לעמוד מאחוריהם, וידעתי מתי להפסיק. זוהי לא התנהגות מסוג שונה, כי אם מינון שונה של אותה התנהגות.
ונראה לי שנשים באופן כללי, והנשים שעל חינוכן אני מופקד באופן פרטי, נוטות להיות גרועות בסוג כזה של התנהגות, אפילו כאשר הסיטואציה מזמינה התנהגות שכזאת. הן לא רק גרועות בלהיות אידיוטיות יהירות שמאדירות את עצמן. הן גרועות בלהתנהג כמו נרקיסיסטיות שמקדמות את עצמן, כמו אובססיביות אנטי-סוציאליות, או כמו שחצניות פומפוזיות, אפילו קצת, אפילו לרגע, אפילו כשהאינטרסים שלהן דורשים מהן לעשות זאת. אפשר למתוח ביקורת רבה על סוג ההתנהגות הזה, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מצויה בקרב אנשים ששינו את העולם.
השינוי הזה דורש מנשים להתנהג כמו גברים, אבל אז מה? אנחנו מבקשים מאנשים לחצות את גבולות המגדר כל הזמן. אנחנו במהלכו של  פרוייקט רב-דורי שמעודד גברים להיות מקשיבנים טובים יותר ובני זוג רגישים יותר, להתחשב ותר ברגשות האחר ולהחצין יותר את הרגשות שלהם. באותו אופן, אני רואה עמיתים שמנסים ללמד נשים אסטרטגיות להגנה עצמית, שכוללת אגרסיות פיזיות ישירות. אבל לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם העמיתים שלי היו מתאמצים באותה מידה כדי ללמד נשים אסטרטגיות לקידום עצמי.

* * *

אחת מהסיבות לכך שאסטרטגיות כאלו מצליחות היא שאנחנו חיים בעולם שמפלה נשים לרעה. עם זאת, אפילו בעתיד אידיאלי, קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות שמניבה תגמולים לא פרופורציונאליים, ואם קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות גברית, התגמולים האלו ימשיכו גם הם להיות גבריים. זוהי לא תוצאה של דיכוי, אלא של חירות.
אזרחי העולם החופשי מחזיקים במינון חסר תקדים של חירות שמאפשרת לנו לבחור איך אנחנו חיים, כך שאנחנו חווים את החיים כסדרה עצומה של תגליות עצמאיות: מה עליי לעשות? איפה אעבוד? עם מי עליי לבלות את זמני? ברוב המקרים, אין תשובה נכונה, רק פשרות. רבות מהפשרות האלו מתרחשות בשוק: החל ממה שאנחנו אוכלים ועד המקום בו אנחנו גרים; בכל תחום יש רשימת אפשרויות, ובין ההעדפות שלנו לתקציב שברשותנו, אנחנו עושים את הבחירה שלנו.
אבל בשווקים מסויימים החליפין הוא הדדי – בזמן שאתה שוקל את האפשרויות שלך, גם האפשרויות שלך שוקלות אותך. האנשים שהם מספיק ברי מזל כדי שהאפשרויות האלו יהיו פתוחות בפניהם מגלים במהירות כדי זה לא מספיק שאתה רוצה ללמוד ב- Swarthmor, או לקבל מימון מ- Kleiner Perkins. המוסדות האלו צריכים גם להחליט שהם רוצים אותך.
כמה מההזדמנויות החשובות ביותר שאנחנו מקבלים מתרחשות בשווקים הדדיים: חינוך ותעסוקה, חוזים והלוואות, מענקים ופרסים. והמוסדות שמאפשרים את ההזדמנויות האלו פועלים בסביבה שבה קשה להגיע למידע מדויק. אחד מכלי השיפוט המרכזיים ביותר שלהם הוא הצבת שאלה ישירה למתמודד: ספר לנו מדוע עלינו לקבל אותך. ספר לנו למה עלינו להעסיק אותך. ספר לנו למה עלינו להעניק לך מענק. ספר לנו למה עלינו לקדם אותך.
בנסיבות כאלו, אנשים שלא מרימים את ידם, לא זוכים שיבחרו בהם, ואנשים שמרימים את ידם בביישנות, נבחרים פחות. המצב הזה נובע חלקית מהעובדה שבאנשים אסרטיביים מבחינים ביתר קלות, אבל הוא נובע גם מכך שהרמת היד כשלעצמה מהווה סימן יקר-ערך לכך שאתה מוכן להסתכן בהשפלה פומבית כדי לנסות משהו.
המוכנות להסתכן חופפת להרבה מהמיומנויות שלהן יזדקקו המועמדים כדי לבצע את העבודה עצמה – לגייס עמיתים וכסף, להכניס מוטיבציה בלב המשתתפים ולשכנע את חסרי האמונה, להתמיד לנוכח מכשולים ולעג. במילים אחרות, מוסדות שמעריכים את ההתאמה של מועמדים בוחרים לרוב אנשים שמקדמים את עצמם משום שקידום עצמי קשור לתכונות אופי אחרות שנדרשות כדי להצליח.
מפתה לדמיין שנשים יוכלו להיות חזקות ובטוחות בעצמן מבלי להיות יהירות או אידיוטיות, אבל זוהי תקוות שווא, משום שאנשים אחרים הם אלו שקובעים שאתה אידיוט, והניסיון שלא להגיע למצב הזה, מעניק לאנשים אחרים כוח להטיל וטו על הפעולות שלך. כאשר מישהו מציג עצמו כטוב מספיק כדי לבצע דברים מעניינים, באותה נשימה הוא גם חושף את עצמו לשיפוט שלילי לסוגיו, וככל שאני יכול לומר, העובדה שאנשים אחרים זוכים באפשרות להחליט מה הם חושבים על ההתנהגות שלך מותירה רק שתי אסטרטגיות תגובה: לא לעשות דבר, או לא להתייחס לתגובה.

* * *

האסטרטגיה של אי ההתייחסות לתגובה מפתיעה לטובה. עוד אחת מהסטודנטיות שלי לשעבר, שעכשיו היא עמיתה למקצוע וחברה, קראה בקשה מעיתונאי במגזין, שמבצע תחקיר לקראת כתבה טכנולוגית, וביקש דוגמאות. החברה שלי, שבעבר הייתה שקטה מדי בנוגע לעבודתה, החליטה לכתוב לכתב ולומר: "העבודה שלי היא נפלאה. כדאי לך לכתוב אודותיה".
הכתב בחן את העבודה שלה וכתב לה חזרה: "העבודה שלך אכן נפלאה, ואני אכן אכתוב עליה. אני חייב גם לומר לך שאת האישה היחידה שהציעה את עבודתה. גברים עושים זאת כל הזמן, אבל נשים מחכות שמישהו ימליץ עליהן". החברה שלי הפסיקה לחכות, ועכשיו העבודה שלה זוכה לתשומת הלב לה היא ראויה.
אם תעברו במחלקה שלי ב-NYU, לא תאמרו "הו, הביטו עד כמה גברים הם יותר מוכשרים מנשים". רמת האנרגיה היצירתית והגיוון שבה במקום הזה עדיין גורמים לי לעצור את נשימתי, והם לא מחולקים על פי המינים. עם זאת, לא תטעו אם תאמרו "אני מתערב שהסטודנטים שיהיו מפורסמים חמש שנים מעכשיו יכללו יותר גברים מנשים", משום שזה מה שקורה, שנה אחר שנה. החברה שלי, שדיברה עם הכתב, ממשיכה להיות מקרה חריג ועצוב.
חלק מהאפליה הזו בקריירה נובעת מסקסיזם, אבל חלק אחר נובע מכך שגברים פשוט טובים יותר בלהיות יהירים, ומודאגים פחות מכך שאנשים שיחשבו שהם טיפשים (לרוב בצדק, יש לומר), משום שאנחנו מנסים דברים שאנחנו לא כשירים לעשות.
ואני לא יודע מה לעשות בנוגע לבעיה הזאת (המהות של קיטור, למעשה, היא העובדה שלמקטר אין כל מושג איך לתקן את הדברים עליהם הוא מקטר). אבל אני יודע זאת: יהיה טוב יותר אם נשים יזהו הזדמנויות מעניינות שעשויות להתאים להן, הזדמנויות שהן עלולות לחרב אם באמת ינסו לעשות משהו לגביהן, ואז ינסו לקבל אותן. יהיה טוב אם יותר נשים יתרגלו להרים את ידן ולומר "אני יכולה לעשות את זה. תרשום אותי. העבודה שלי נפלאה", ולא משנה כמה אנשים יתרגזו בשל התנהגות שכזאת.