תגית: אל המגדלור

Morning, Morning

בזמן האחרון מתפרקות לי התיאוריות. זו דרכן של תיאוריות. אתה יודע שהן מסגרות מכלילות, שמפשיטות את המציאות לרזולוציה מסוימת, והן נכונות לרזולוציה זו בלבד. אתה יודע את זה, אבל זה עדיין לא נעים לראות בעיות שנסגרו זה מכבר, נפתחות מחדש. זה נכון במיוחד עבור תיאוריות שהנחת עליהן את מיטב כספך, כמו כל תיאוריית הדובר-מוען-נמען שרצה כאן לאחרונה.

קרן תיארה שתי בעיות (בעצם יותר, אבל זה יבוא אח"כ). האחת היא הזקן באוטובוס, שמדבר את אותו הדיבור לכל אדם. השניה היא הגבול הבאחטיני, מתי מפסיק אדם לדמיין את הנמען, לשרטט את השיח, ומתי הוא מתחיל לדבר. בעצם, זו אותה בעיה. בעצם, גם קרן כתבה זאת. אבל הזקן המדברר הוא נקודת התחלה טובה.

התיאוריה אומרת כך: אדם רוצה לדבר. הוא מדמיין נמען, ומתאים אליו את הדיבור. הוא גם מודע לשיח, ולכן מתאים גם אליו את הדברים. מי שירצה יוכל אפילו לשרטט את זה בדיאגרמה נחמדה, ואם יתקל בקשיים בגבול שבין השיח לנמען המדומיין, הוא יוכל לתקוע גבול שרירותי, ולטייח אותו ברציונליזציות.

התיאוריה הזו מדמיינת אותנו כיצורים משוכללים מאוד. כאשר אנו מדברים, אנחנו מדמיינים נמען, מדמיינים אותו מדמיין אותנו, ולעתים מדמיינים אותו מדמיין אותנו מדמיינים אותו ('למה הוא נעלב?' תהה לעצמו המוען). לפני הדיבור אנחנו מקימים בובת בבושקה כבירה ובדיונית, רפלקסיה מטא-תקשורתית מורכבת, שמעצבת את המשפטים והמלים לתבנית ברורה אחת.

וזה כנראה נכון, במידה. או, מדויק יותר, זה נכון פוטנציאלית. אבל הזקן באוטובוס מראה משהו אחר. אני לא חושב שהזקן מנהל מונולוג, כי אני לא חושב שאין לו נמען. יש לו נמען, אבל הוא דבר מה קוביסטי ואמורפי, שלא משתנה מאדם לאדם. זה גם אינו מונולוג משום שהזקן בעליל מנסה ליצור קשר. זה לא מונולוג, זה פשוט זקן שלא מצליח או לא טורח לשנות את הנמען המדומיין שלו בהתאם לאדם הממשי שעמו הוא מדבר; ואולי זה זקן שמצליח לדמיין אדם אחר, אך לא יודע איך לדבר אחרת. הוא לא מצליח להבין, להרגיש, את היחס שבין הנמען המדומיין למטרת הדיבור למלים שבהן הוא משתמש. הוא מדבר כך כי הוא אדם של שטיק אחד, שלא יודע כיצד עובדים שטיקים אחרים.

הבעיה השניה היא בעיית הגבול. משפט דיאלוגי לגמרי הוא משפט לא קיים, אומרת קרן, שכן לא יהיה בו צורך; המוען ידמיין את השאלה והתשובה, ואת התשובה לתשובה והתשובה לתשובה הזו, עד שלא יהיה טעם בדיבור.

זה, כמובן, לא כך. אנחנו מדמיינים עד גבול מסוים. אנחנו עוצרים מתישהו, ומתחילים לדבר שוב. הגבול הזה, נדמה לי, הוא גבול היכולת. הוא המקום שבו אינך יכול או חפץ עוד לדמיין את הנמען. ואני חושב שבדרך כלל הגבול הזה הוא קצר מאוד.

ב"אל המגדלור" יש קטע מקסים שבו מר רמסיי חושב. וירג'יניה וולף משתמשת בדוברת כל-יודעת, מה שמקנה לה חופש אדיר באופן ייצוג מחשבות הדמויות. החופש הזה מאפשר לה, בין השאר, לפלרטט עם מבעים משולבים, וכך קשה לדעת איזה חלק מהטקסט הוא ציטוט של מחשבותיו של רמסיי ואיזה חלק הוא סיכום של וולף. כך או כך, הלז חושב. הוא חושב פילוסופיה, והוא מתוסכל כי הוא לא חושב מספיק עמוק. אלא שהטקסט לא משתמש במטאפורת העומק, הוא משתמש במטאפורה קווית. מר רמסיי מצליח לחשוב רק עד האות ל' (נניח, אני לא זוכר). הוא יודע שיש אנשים שחשבו כבר עד מ', ופעם בדור יש מי שחשב הלאה, חצב את דרכו לע'. הוא מגיע עד ל', והוא מתוסכל.

אני אוהב את הקטע הזה. אני מכיר גם את ההרגשה, את התחושה שהגעת לגבול. אתה יודע שיש יותר, אבל אתה לא מצליח לגשת לשם. נראה לי שהגבול הזה קשור ליכולת שלנו להחזיק, בו זמנית, מספר קטגוריות ידע שונות, מספר נוסחאות שונות, מספר פריטים שונים של עולם מיוצג. אנחנו מקימים מחשבה, וככל שהיא מתגבשת כך היא תובעת מאתנו כוח מעבד חזק יותר. אנחנו מנסים להחזיק את המחשבה הזו בראש, ולחבר אותה למחשבה אחרת, אבל המחשבה הקודמת מתחילה להישכח, והקצוות שלה נעלמים. אנחנו מנסים להחזיק מבנה אמורפי בראש, ובכל פעם שאנו מנסים לשדרג אותו הוא מתחיל להתפורר.

דוגמא אחרת: הדגים של מונטי פייתון. ב"משמעות החיים" מופיעה חבורת דגים באקווריום, ששוחים מצד לצד ומברכים זה את זה ב-"Morning". הם מגיעים לקצה האקווריום, חוזרים, ושוב מברכים זה את זה. דגים זוכרים קצר מאוד. וגם אנחנו כך, רק בטווחים אחרים.

מה אם זה כך גם בדיבור; אנחנו לא בונים את כל מבנה התקשורת, רק חלקים מעומעמים שלו. במקרה שמתעורר הצורך, אנחנו מדמיינים יותר. אולי זה מה שקורה כאשר נעשים חשדנים, מתחילים להקדיש יותר תשומת לב לנמען. מה אם אנחנו לא יכולים להחזיק את כל המבנה התקשורתי הזה בשעת שיחה, זה תובעני מדי, יותר מדי כוח עיבוד, יותר מדי מולטי-טסקינג. מה אם המבנה הזה בכלל לא נמצא שם כשאנו מדברים, הוא רק נמצא לפרקים, בין משפטים, שגם חלק מהם אנחנו מתחילים מתוכננים, עם עץ תחבירי מופשט שנמצא מעל הכל, ושוכחים את התכנון לקראת האמצע – את מה שרצינו להגיד, את למה רצינו להגיד את מה שרצינו, את המקום שבו מתחיל הלוואי ומסתיים המושא.

מה אם דיבור מתנהל בעצם, בעולם הקטגוריות שלנו, כמו שנעה הטירה מ"הטירה הנעה"; משהו גדול ומדדה, שעם כל צעד מתווספים לו מבנים קטנים, צינורות קיטור ודודי שמש, ומבנים אחרים נספים אל גופו. אנחנו מדברים ושוכחים, ונזכרים שוב, ומתכננים, והולכים לאיבוד בפסוקית.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Flowers in a Vase

סיימתי את "אל המגדלור" (וירג'יניה וולף. תרגום: מאיר ויזלטיר) כבר לפני זמן לא מועט, אבל – מלבד סופרלטיבים – לא הצלחתי לנסח מה שאני חש כלפיו. מאחר שהספר קשור באופן הדוק לעבודה שאני עושה על המונולוג (שזו, בעצם, הסיבה שבשלה התחלתי לקרוא אותו מלכתחילה. גם זה צריך להיאמר לזכות האקדמיה), יצא לי לנתח חלקים ממנו בהרחבה יחסית. יצא לי לחשוב עליו הרבה. חישבו רגע על המונולוג של מולי בלום, שחותם את "יוליסס". הוא מתחיל כך (תרגמה את זה יפה יעל רנן): "כן כי אף פעם הוא לא עשה דבר כזה קודם לבקש פתאום ארוחת בוקר למיטה עם שתי ביצים מאז שגרנו במלון 'סיטי ארמס' כשהוא היה עושה את עצמו חולה עם קול של מסכן משחק את הוד-מעלתו בשביל לעשות רושם על הנודניקית הזקנה ההיא גב' ריורדאן שהיה נדמה לו שהוא מסובב אותה על האצבע אבל בסוף גרוש היא לא השאירה לנו הכל בשביל מיסות לכבוד ולכבוד נשמתה כזאת קמצנית בחיים לא ראיתי אפילו בשביל הספירט שלה היה לה חבל להוציא 4 פני עם כל הסיפורים על המחלות שלה לא מפסיקה לקשקש על פוליטיקה ועל רעידות אדמה ועל סוף העולם צריך קצת ליהנות מהחיים קודם איזה צורה היתה לעולם אם כל הנשים היו כמוה נגד בגדי ים ונגד מחשופים ממילא אף אחד לא רצה שהיא תלבש אני בטוחה שהיא נעשתה כזאת צדיקה רק בגלל שאף גבר לא היה מוכן להסתכל עליה פעמיים נקווה שאני אף פעם לא אהיה כזאת פלא שהיא לא רצתה שנכסה גם את הפנים אבל היא היתה דווקא אישה משכילה בסך הכל וכל הקשקושים שלה אדון ריורדאן פה אדון ריורדאן שם מתארת לעצמי שהוא די שמח להיפטר ממנה […]". עצרו, והביטו בין המשפטים. אם מתאמצים מספיק, אפשר לשרטט את הקשר שבין משפט למשפט. לרוב, מדובר בקשרים אנלוגיים או מטונימיים. אבל, כמו שטענתי בפוסט אחר, זה יותר מכך. כל קשר מטונימי או אנלוגי שכזה הוא גם קשר סיבתי. משפט ב' נאמר כי משפט א' העלה אותו אצל מולי, באופן מטונימי (נניח). ומהקשרים הללו, שבין זיכרון לזיכרון, אפשר לדעת הרבה אודות מולי. אפשר כמעט לגעת במפת המושגים שלה, לראות איך מושג אחד מעיר מושג אחר, שמעיר זיכרון, שמעיר תגובה, שמעוררת את גברת ריורדאן הזקנה. הפער שבין משפט למשפט (למרות היעדר סימני הפיסוק, אפשר להבדיל בקלות יחסית בין המשפטים) הוא המקום שבו השדר מכלה את האינרציה הפנימית שלו, מתפוגג, ומשאיר מקום למולי, שתבחר את השדר הבא. ב"אל המגדלור" זה אחרת. אריך אוארבך, ב"מימזיס" (תרגם את זה איום ונורא ברוך קרוא. קנו את הגרסה האנגלית, היא אמורה להיות קריאה), בוחר להתייחס לפרק החמישי בחלק הראשון של הספר. הוא עושה זאת, לדעתי מהסיבות הלא נכונות, אבל זו בחירה נכונה לגמרי. מרת רמסיי יושבת ומודדת לג'יימס, בנה, גרב, כדי שתוכל להביא אותה במתנה לבן של שומר המגדלור. ג'יימס, יש לומר, לא מרוצה מהעניין, ונע בעצבנות. הפרק כולו ממוסגר במדידת הגרב הזו. באמצע יש הרבה מרת רמסיי, וקצת אנשים אחרים. היא חושבת על הדלתות, ועל הבית הפרוץ, ועל המשרתת השוויצרית, שאביה לוקה בליבו. העצבות הזו שלה היא הד לעצבנות של ג'יימס. אתה יכול לשרטט את המערך הסיבתי, שמוביל ממחשבה למחשבה. באמת אפשר. אבל אי אפשר לדעת עד כמה המחשבות הללו מושפעות מהתנועות הבלתי פוסקות של בנה, וממר טנסלי, שהתעקש שאי אפשר יהיה לצאת למגדלור מחר. זו כבר לא תבנית השלם האריסטוטלית, שרשרת סיבתית שבה א' מוליך לב', אלא מעין רשת, שבה ב' נובע מא', ג', ו-ד', ומנביע אינספור מחשבות אחרות. קשה להפריד. וכאן נתקעתי. אני לא בטוח שאני יודע על מה, בעצם הספר הזה. יש רק תחושה עמומה שהוא לא על הדמויות ולא על המונולוגים, הוא על מה שביניהן, שקשה להפריד. לעתים, מה שביניהם נעשה מודגש כל כך עד שקשה לנשום. פרק 17 בחלק הראשון, הארוחה המשפחתית, הוא כזה. אפשר לראות את זה מתניע, את ערימת המונולוגים הזו מתקבצת בפוליפוניה באכטינית, ואז, לאט, בחריקות, נעשית הרמונית. אבל את זה אני לא יודע להגדיר. אין לי אפיגרם. ** תכננתי גם רשומה אחרת, על Book-a-Minute ועל הפרודיה. האתר מסכם באופן פרודי – ופעמים רבות גם מבריק – יצירות ספרות. בינתיים, נראה כי בניגוד למה שחשבתי, אין לי באמת שום דבר חדש לומר על זה. עם זאת, יש שם סיכום של כל יצירותיה של וירג'יניה וולף במשפט אחד, שנראה עכשיו כמו האפיגרם הראוי היחיד: "Life is beautiful and tragic. Let's put flowers in a vase". [התמונה: כריכת הספר באנגלית בהוצאת פינגווין. עלה לי 75 שקלים בדיונון. אני עדיין עצבני]

שמתי לב, שאני יכול להצביע על מעט מאוד ספרים, שאני מחשיב לגדולים/מטלטלים
באמת/ראויים לקאנון (הבעיה הראשית של כל כתיבה על ספרות – מחסור
בסופרלטיבים), שיש בהם עלילה במובן הקלאסי של המילה.

קורא את וירג'יניה וולף בעברית, "אל המגדלור", ונהנה מכל רגע.