תגית: אולימפיאדה

במדינת העבדים

1. ובו משל לא רלוונטי

בסרט mindwalk נפגשים פוליטיקאי, משורר ופיזיקאית בטירה צרפתית ישנה. הם רואים נער משליך פחית. "למה הם עושים את זה?" שואלת הפיזיקאית. "בגללכם," משיב המשורר. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ולכן אסכם. הפניה בגוף שני רבים אינה מכוונת לפיזיקאית והפוליטיקאי, היא מכוונת לפיזיקאית בלבד, ולעמיתיה למקצוע. הראתם להם שסוף העולם אפשרי, טוען המשורר. אנחנו מלכלכים כמו אדם חולה שמסרב להתקלח, כי מה זה כבר משנה. הסוף מעבר לפינה.

מרק הפלסטיק הענק, שמתפרש על שטח הכפול משטחה של ארה"ב, גורם להיפותזה הזו להישמע יציבה יותר ויותר. ובכל זאת, נדמה לי שזו טעות. אני לא חושב שאנשים רבים מאמינים בסוף העולם, יהיה זה אקולוגי או אטומי. ההנחה שבגלל זה אנשים מלכלכים נשמעת לי סבירה עוד פחות. אנשים מלכלכים מסיבה אחרת. הם יודעים שמישהו ינקה.

2. ובו פרספקטיבה

לפני כמה שנים הלכתי עם יאיר בתל אביב. הלכנו והלכנו עד שישבנו בבית קפה אחד. לאחר שהמלצרית לקחה את ההזמנה, יאיר העניק לי פרספקטיבה. אנחנו חברה של נותני-שירות, הוא אמר. המלצרית הזו, כאשר היא תסיים לעבוד, תלך לבית קפה, ומלצרית אחרת תיקח ממנה הזמנה. רבים מאתנו מועסקים כמשרתים במשך 8 שעות ביום, רק בכדי שנוכל לצאת אחר כך, ושישרתו אותנו.

3. ובו רשרוש של פוסט אחר

עבדתי פעם בבית מלון. ככה זה בטבריה. מלונות הם לא מקום לשהות בו בעיר זרה. הם גם. אבל הם גם אשליית אדונים מורכבת, בנויה בקפידה, שבתחתיתה מסתעפים מסדרונות מבאישים, שכר מינימום וטבח ערבי אילם; באמצע ישבנו, פקידי הקבלה, עם אנשי הלובי, הכוסיות של צוות הווי ובידור ואנשי הביטחון, עם שכר המינימום שלנו, נראים מאוד, לבושים במכנס שחור, חולצה לבנה ועניבה מגוחכת; למעלה – אלוהים, אולי.

שנאתי את זה. מרגע לרגע נעשיתי יותר ויותר מיזנטרופ, בגיל שבו ממילא אתה מאמין שמיזנטרופיה היא סוג של סגולה. אנשים ביקשו הכל, דרשו הכל, מפתיחת הלובי בשתיים בלילה, דרך אזעקת איש ביטחון שאינו ערבי (והוא בכלל היה דרוזי), ועד לקונדומים וזונות. שנאתי אותם, והם, ברובם, התעלמו מקיומי. עד שפישלתי. פעם נתתי למישהו בטעות חדר שלא נוקה. על המיטה היו קונדומים משומשים. האשליה הפריכה שתפרנו התפוררה באחת, והוא תבע פיצוי. החדרים צריכים להיות נקיים. לא רק למען ההיגיינה – מלונות אינם היגייניים; הם רחוקים מכך – כי אם גם בכדי להעלים את טיבם. אנשים הולכים למלון כדי להיות אדונים לזמן מה. הם רואים את האנשים האחרים, את המסדרונות הארוכים, שמחברים אחד לשני חדרים זהים לגמרי. אבל הם מצליחים להתעלם. רק קונדומים משומשים יכולים באמת להזכיר לך שמישהו היה שם, על המיטה הזו; שאחריך יבוא אדם אחר. המלון הוא תעשייה של אדנות מזויפת, ולכן הוא ממוקם בקצה ההגיוני של העבודה, בנופש. נופש הוא חופש פלוס אדנות, הוא המקום אליו הולכים המשרתים כדי שישרתו אותם.

4. ובו רשרוש של פוסט נוסף

ומה שמתמיה בכל זה הוא ההיעדר המוחלט של הזדהות. מרגע שיצאנו מהעבודה, אנו לוקים באמנזיה מכוונת. אישה אחת צועקת על הקופאית בסופר, כי זו ביקשה ממנה להניח מוצר שוויתרה עליו בצד, במקום שאינו הקופה. וזו אישה קשת יום, הצועקת. איש מוותר על הטיפ למלצר, בגלל שערמת המזון שלו לא הגיעה בזמן. והמלצר תלוי בטבח, ושניהם תלויים בעומס. הם יודעים את זה. הם פשוט שוכחים.

ואולי זה אחרת. אולי הכעס הזה דווקא נובע מהזדהות. אם אני מסוגלת לעשות זאת, אומרת לעצמה אישה קשת יום, גם הם מסוגלים. לו הייתי אני משרת כך, אומר לעצמו איש, היו מפטרים אותי. הפרולים לא יתקוממו. המציאות סביבם דביקה מדי, ברורה מדי מאליה. במקום לכעוס על האדון, הם מעדיפים להפוך לאדון לרגע, ולכעוס על המשרת. כך מוצדק כעס האדון כלפיהם, כך מוצדקת העבודה המיותרת הזו, שחגה סביב אדונים לרגע; כי כולנו רוצים בתי קפה. וכולנו חייבים עבודות סטודנטים.

5. ובו חופש וחתירה לאושר

קראתי פעם מאמר שכותבו זעם על ג'פרסון. "אנו מאמינים שאין האמיתות האלה טעונות הוכחה: כל בני האדם נבראו שווים, הבורא מעניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובזכויות אלה כלולים חיים חופש והחתירה לאושר," טען פעם האיש, ובכל זאת החזיק עבדים, ובכל זאת.

אבל יש מרחק רב בין ידיעה לפעולה, בין אמונות לבין שחרור עבדים. המציאות דביקה וברורה מדי מאליה. אולי ג'פרסון החזיק עבדים כמו שאנחנו אוכלים בשר, בידיעה שזה כך וכך, ובלי להצליח להשתחרר. אולי הוא החזיק עבדים כמו שאנחנו משליכים סיגריות. לא רק כי יש מי שינקה, אלא כי קשה לנו לעשות את המאמץ, ולהפסיק. כי זהו העולם.

6. ובו פוסט קצרצר ולא קשור על האולימפיאדה בסין

בבלוג של רונן דורפמן נתקלתי בקטע מתוך "אולימפיה" של לני ריפנשטאל. שווה צפיה.

 

הביטו איך כמעט כולם מצדיעים במועל יד. הצרפתים גם. ההצדעה הזו פרנסה ויכוחים רבים אז, לפני ואחרי. אפשר להבין את הוויכוח, אפילו את המצדדים בהצדעה. האולימפיאדה נערכה בברלין, ויש לכבד את מנהגי המקום. אולימפיאדה אחרת תיערך בקרוב, וכולנו נביט באיזה פרט קטן, לא לגמרי משמעותי, שנים אחר כך, ונתמלא אין אונים.

ולסיום, רוג'ר ווטרס: