זמן מה כבר עבר מאז שהבטחתי לכמה אנשים (עצמי בכללם) לכתוב משהו על הסתירות שבפוליטיקת ההגירה בישראל, ובמיוחד סביב המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. והנה מסתבר שסלאבוי ז'יז'ק כבר כתב בספרו האחרון, First as Tragedy, Then as Farce, פחות או יותר את מה שרציתי לכתוב, מבלי להתייחס כמובן ספציפית למקרה הישראלי. אפתח אם כן בפסקאות הרלוונטיות מספרו של ז'יז'ק, לפני שאעבור לדון בהשלכות של הכתוב עבור האסטרטגיה של השמאל בארץ בכל הנוגע להגירה.

… למהגר העבודה "חסר-המסמכים" אין מעמד חוקי, כך שאם מתייחסים אליו בכלל, הרי ×–×” כאיום אפל וחיצוני על דרך חיינו; אך מרגע שהוא משיג מסמכים ומעמד חוקי, הוא שוב חדל מלהתקיים, כיוון שהוא הופך לבלתי-נראה במצבו הספציפי. במובן מסוים, הוא הופך בלתי-נראה עוד יותר מרגע שהוא מקבל מעמד: הוא איננו עוד איום אפל, הוא עובר נורמליזציה, טובע בקהל האזרחים העמום. אך … השגתם של "ניירות" פותחת מרחב של התארגנות עצמית ופעילות פוליטית נוספת. מרגע שיש לו את "הניירות", נפתח בפניו שדה רחב של התגייסות ולחץ פוליטיים, וכיוון שזה מורכב עתה מאזרחים לגיטימיים במדינה "שלנו", לא ניתן עוד לדחותו כאיום מסוכן מבחוץ.

יתר על כן, כאשר אנו מדברים על צעדים נגד מהגרים, על הדרכים השונות שבהן מהגרים מודרים, וכן הלאה, עלינו לזכור תמיד שפוליטיקה המתנגדת למהגרים איננה קשורה ישירות לקפיטליזם או לאינטרסים של ההון. אדרבא, תנועתו החופשית של כוח העבודה משרתת את האינטרסים של ההון הגדול, כיוון שעבודת מהגרים זולה-יותר תכריח את הפועלים "שלנו" להסכים לקבל שכר נמוך יותר. והאם אין ה-outsourcing גם הוא אופן מהופך של העסקת מהגרים? ההתנגדות למהגרים היא בעיקר תגובתם הספונטנית-מתגוננת של מעמדות הפועלים המקומיים שתופסים (ולא בכדי) את מהגר העבודה כסוג חדש של שובר-שביתה וככזה כבעל בריתו של ההון. בקיצור, ההון הגלובלי הוא זה שבמהותו הוא רב-תרבותי וסובלני.

העמדה הסטנדרטית שבה נוקטים אלה המגנים ללא סייג על זכויות המהגרים הבלתי-חוקיים היא הודאה בכך שברמת המדינה, טיעוני-הנגד עשויים בהחלט להיות "נכונים" (למשל, המדינה איננה יכולה לקבל זרם בלתי-פוסק של מהגרים; מובן שהם מתחרים בדרכים שמאיימות על מקומות העבודה המקומיים, וגם עלולים להציב סיכונים ביטחוניים מסוימים), אך ×”×”×’× ×” מתמקמת ברמה אחרת לחלוטין, רמה שיש לה קשר ישיר עם דרישות המציאות, רמת הפוליטיקה העקרונית שבה אנחנו יכולים להתעקש ללא התניות ש-qui est ici est d'ici ("מי שכאן הוא מכאן"). אבל האם אין העמדה העקרונית הזאת פשוטה מדי, מאפשרת מדי את נינוחותה של הנפש היפה? אני מתעקש על עקרונותיי, ושהמדינה תתמודד עם המגבלות הפרגמטיות של המציאות… האם איננו מתחמקים כאן מהיבט קריטי של הקרב הפוליטי על זכויות המהגרים: כיצד לשכנע את הפועלים המתנגדים לאותם מהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון; וכיצד להציע פוליטיקה חלופית מזן מעשי? ×”"בלתי-אפשרי" (פתיחות כלפי מהגרים) חייב להתרחש במציאות – ×–×” יהווה מאורע פוליטי אמיתי.

אך מדוע שהמהגר לא יסתפק בנורמליזציה? משום שבמקום להתעקש על זהותו, הוא נאלץ להתאים את עצמו לסטנדרטים של המדכא: הוא מתקבל, אך למעשה רק בתפקיד משני. השיח של המדכא מגדיר את התנאים לזהותו. כאן יש להזכיר את דברים הפרוגרמטיים של סטוקלי קרמייקל (מייסד תנועת ×”-Black Power): "עלינו להילחם על הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה, ועלינו להילחם על כך שתנאים אלה יתקבלו. זהו הצורך הראשון של כל עם חופשי, וזוהי גם הזכות הראשונה שלה מסרב כל מדכא." הבעיה היא כיצד בדיוק לעשות זאת. … (Slavoj Žižek, First as tragedy, then as farce (Verso, 2009), 118-120.)

למעשה, לשמאל האנטי-קפיטליסטי בישראל יש כבר קונצפציה, שלפחות לכאורה לוקחת אחריות על "המגבלות הפרגמטיות של המציאות" ומבקשת "לשכנע את הפועלים המתנגדים למהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון": זהו הסיפור הידוע בשם "הדלת המסתובבת". כך הולך הסיפור, פחות או יותר: מהגרי העבודה מובאים לישראל על מנת לשמש כוח עבודה חלש ומנוצל, והחלפתם התקופתית, מלבד העשרתם של קבלני כוח האדם בפרט, משרתת את ההון בכללותו בכך שהיא דואגת לכך שהמהגרים לא יוכלו להתאגד, ליצור קשרים עם עובדים ישראלים ולהילחם על זכויותיהם. גם עובדים ישראלים נפגעים מה"דלת המסתובבת" בגלל התחרות הבלתי-הוגנת עם מהגרים חלשים, ולכן לכולם יש אינטרס בעצירתה.

לקונצפציית הדלת המסתובבת יש כמה יתרונות ברורים: היא פשוטה, היא מדגישה את צביעותה ואיוולתה של המדיניות הנוכחית, ומניסיוני אני יכול להעיד שיש בה גם פוטנציאל לשכנע את הבלתי-משוכנעים, קרי בני מעמד הפועלים הישראלי-יהודי. אחד ההישגים החשובים של המעורבות השמאלית במאבק נגד הגירוש היא הבלטתה של קונצפציית הדלת המסתובבת ברטוריקה של הקמפיין. אולם, בעקבות ז'יז'ק ניתן להצביע על כמה חולשות של הקונצפציה הזאת, כולן סימפטומים לחולשה של פוליטיקת ההגירה השמאלית בישראל בכלל.

ראשית, החלופה המדינית המשתמעת מקונצפציית "הדלת המסתובבת" היא "שמיים סגורים": (חלק מ)מי שנמצא פה יקבל מעמד, אבל לא נסכים לקבל עוד אף אחד אחר. למעשה אני בטוח שחלק גדול מתומכי הגירוש היו מסכימים להימנע ממנו אילו היינו יכולים להבטיח להם שמהיום והלאה לא יגיעו עוד מהגרים לישראל; אבל לא ניתן להבטיח דבר כזה. ניתן כמובן להפסיק את הייבוא החוקי של מהגרים, אך לא את הגעתם של עובדים ללא אשרה, וודאי שלא ניתן לעצור את זרם מבקשי המקלט מאפריקה ללא צעדים דרקוניים להגנת הגבול, שאליהם איננו יכולים להסכים.

אני מכליל כאן את מבקשי המקלט תחת רובריקת ההגירה מכיוון שפליטים הם מהגרים. נכון שמסיבות ספציפיות, למשל ההבדלים הדמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות בתל אביב, נוח לפעמים להפריד ביניהם. אולם ההבחנה היא מעיקרה נורמטיבית, והמסגרת הנורמטיבית שממנה היא נובעת היא כזאת שהשמאל האנטי-קפיטליסטי לא יכול לקבל. זוהי המסגרת של החוק הבין-לאומי, לפיה הזכות לפרנסה איננה אחת מהזכויות האוניברסאליות שבהן חייבת המדינה להכיר גם כשלא מדובר באזרחיה שלה. מי שמגיע לכאן מכיוון שבמולדתו הוא עלול להירצח בשל דעתו הפוליטית זכאי להגנה; מי שעלול סתם לגווע ברעב, לא. המעשיות של כצל'ה על מאות אלפי מבקשי מקלט שמסתתרים בין גבעות סיני כנראה מופרכות, אבל כל הסימנים, בין היתר ההתחממות הגלובאלית, מצביעים על כך שגודלה היחסי של הקבוצה השנייה בקרב המהגרים למדינות המפותחות עומד לצמוח בתלילות, ועמו הקושי להבחין בין שתי הקבוצות.

סיבה נוספת לכלול את מבקשי המקלט תחת קטגוריית המהגרים היא העובדה הפשוטה שבכל מה שנוגע ליחסים עם מעמד הפועלים המקומי, השפעתם זהה. אחת ההשלכות הזדוניות ביותר של ההפרדה בין מבקשי מקלט למהגרים היא ההתכחשות המובלעת (והסימטרית) לזכותם של הראשונים לפרנסה: אנו רואים זאת בשטיקים הבירוקרטיים שבאמצעותם מקשה המדינה על מבקשי המקלט לעבוד ובתוכניות לרכז אותם במחנות "פתוחים", שם יוזנו אך לא יורשו לעבוד. אך שום מהמורה שתועמד בדרכם לא תגרום למבקשי המקלט להפסיק לחפש עבודה; היא רק תקל על ניצולם, ועל דיכויו של מעמד הפועלים בארץ בכללותו, באמצעות דחיקתם לשוק העבודה השחור.

החולשה השנייה של שילוב ביקורת "הדלת המסתובבת" במאבק נגד הגירוש היא באשליה שהיא מעניקה של מאבק שהוא אנטי-קפיטליסטי כשלעצמו. כפי שז'יז'ק כותב, אין רב-תרבותי וסובלני יותר מההון הגלובאלי, וזאת בפשטות משום שאין חלש יותר ממעמד פועלים מפולג ומסוכסך. נכון שיש סקטור של ההון הישראלי שעליו הדרישה לעצירת הדלת המסתובבת מאיימת ישירות: חברות כוח האדם, שככל הנראה באמת מקיימות קשרים הדוקים עם אבירי הגירוש הגדולים. אבל בפירוש לא ניתן להגיד אותו דבר על ההון הישראלי בכללותו. אם היה לנו ספק בכך שהדיבורים שלנו על הקשר בין מעמד חוקי לזכויות עובדים אינם מפחידים (בינתיים) את ההון הישראלי, התגייסותם הנלהבת של בכירי המשק למאבק נגד גירוש הילדים יכולה להסיר אותו מלבנו. נכון, עובד עם מעמד הוא חזק יותר מעובד בלי מעמד. אבל כל עוד ישנם עוד עובדים בתחתית שימשכו את כל השאר מטה (וכאלה, כאמור, לא ייעלמו בקרוב), התהוותה של קטגוריה נוספת – מהגרים שזכו למעמד וילדיהם – רק יוצרת עוד שסע בתוך מעמד הפועלים הישראלי שאותו ודאי ייטיב ההון לנצל.

חולשה שלישית של הדרישה לעצירתה של "הדלת המסתובבת" היא בציפייה המשתמעת ממנה שהמהגרים שיישארו ייטמעו בחברה הישראלית, "ולא נודע כי באו אל קרבה". כאן לא הצליח השמאל להשפיע מספיק על המערכה נגד הגירוש. הביקורת העצמית בקמפיין על הגילויים הקיצוניים יותר של המגמה הזו, קרי הלבשתם של ילדים רכים במדי צה"ל, היא חשובה אבל לא מספיקה. בעצם שמו של הארגון המוביל, "ילדים ישראלים", ובאסטרטגיה התקשורתית הרחבה שלו, מובלעת העִסקה: בתמורה למעמד חוקי, המהגרים יוותרו על זהויותיהם, על "הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה". כפי שמראה ז'יזק יפה, ויתור זה מצדם של המהגרים עשוי להביא לכך שעם קבלת המעמד, "התפקיד המשני", הם יהפכו שוב לבלתי-נראים, למי שצריכים להגיד יפה תודה ולהיעלם בחזרה אל תוך "קהל האזרחים העמום".

אם כל זה נראה מעט היפותטי ומופשט, הרי שהמקרה של האסקואליטה (שבה, גילוי נאות, אני מתנדב) יכול להדגים יפה את התהליך. האסקואליטה (La Escuelita, "בית-ספר קטן" בספרדית) נולדה כיוזמה של מהגרי עבודה מדרום אמריקה, שבתחילת שנות האלפיים חרב הגירוש ריחפה מעל ראשם. רבים מילדי הקהילה גדלו כאן, והמטרה הראשונית היתה לספק להם כלים בסיסיים להתמודד עם החזרה למולדת: שפה והיכרות עם התרבות. עם הזמן הצטרפו לארגון פעילים שאינם מהגרי עבודה, בעלי אוריינטציה שמאלית רדיקאלית, ועם חלוף סכנת הגירוש המיידית, הוחלפה כמטרת הארגון ההכנה לשיבה ב"השתלבות ביקורתית" בחברה הישראלית. העשייה היומיומית (לימודי ספרדית ותרבות לטינית) לא השתנתה, אך המטרה מאחוריה הלכה ודמתה יותר לפרוגראמה של קרמייקל – לנכס מחדש את הזהות הלטינית כדי למצוא מקום בחברה הישראלית מתוך עמדה של ביטחון עצמי ועוצמה.

בד בבד נקלעה האסקואליטה למשבר. היו לו סיבות שונות, חלקן מקריות, אך אין ספק שאחת העיקריות מביניהן היתה העניין ההולך ופוחת בקרב המהגרים, ובעיקר בקרב ילדיהם, בלימודים שמציע הארגון. "השתלבות ביקורתית" לא נראתה כאופציה סבירה: האפשרויות הקיימות בפועל הן להיטמע ככל האפשר בחברה הישראלית-יהודית, או להיות מוקא מתוכה. לאחרונה החלה האסקואליטה בתהליך של שידוד מערכות, של מחשבה משותפת עם חברי הקהילה על צרכיהם, מתוך ההנחה המובלעת שאף אחת מהחלופות שמציעה להם החברה הישראלית כיום איננה מתקבלת על הדעת.

כפי שעולה מהדוגמא של האסקואליטה – וזה נכון גם עבור "ילדים ישראלים" – לעתים קרובות המהגרים עצמם מקבלים את העסקה השטנית הזו של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים" בתמורה למעמד; פעילים שמאליים רבים שלא מרגישים בנוח עם הבחירה הזאת מקבלים אותה מתוך העיקרון שהזכות להכריע בנושאים אלה היא של המדוכאים, ולא של מי שעומדים לצדם בסולידריות. אבל חשוב להכיר בכך שהבחירה היא לא חופשית, ושהברירה שהחברה הישראלית מציעה למהגרים היא אשלייתית ולא-הוגנת. את ההכרה הזאת אנחנו צריכים להביא עמנו לצמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק.

תנועת הסולידריות עם מהגרי העבודה בישראל עודנה צעירה מאד, אבל כבר יש לה ניצחון גדול אחד באמתחתה: הצלחתו הציבורית העצומה של הקמפיין נגד גירוש הילדים. זה הזמן להתחיל ברפלקציה על המקום שהגענו אליו והכיוונים שאנחנו רוצים לקחת. תרשו לי לסיום עוד ציטוט אחד מז'יז'ק:

האמירה הישנה 'אל תדברו סתם, תעשו משהו!' היא אחד הדברים המטומטמים ביותר שאפשר לומר, אפילו על פי קנה המידה הירוד של ההיגיון הרווח. … אולי ×”×’×™×¢ הזמן לקחת צעד אחורה, לחשוב ולומר את הדבר הנכון. נכון, לעתים קרובות אנחנו מדברים על דברים במקום לעשות אותם; אבל לפעמים אנחנו גם עושים דברים כדי להתחמק מהדיבור והחשיבה עליהם. (Ibid., 11)

אם אנחנו לא רוצים שהסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו יתפוצצו לנו בפרצוף מרוב עשייה, כדאי שנתחיל לדבר עליהן. שנה טובה.