ארכיון תגיות: איאן קרשו

היטלר: שאל אותי כיצד

לא התכוונתי, אבל יצא מחווה לקרן.

1.

ראשית, הכותרת. מוחלטת, דפניטיבית. זה לא "עלייתו ונפילתו של היטלר", ולא "רוע ירקרק". סתם "היטלר". קשה לדמיין כותרת יומרנית יותר. כנראה שאין. "היטלר" הוא כמו "היטלר וזהו" או "רק היטלר" או "היטלר, כל מה שרציתם לדעת על".

ספרים אחרים, עם כותרת דומה, לא היו יוצרים את אותו האפקט. נסו לגלגל על הלשון את "סטלין" או "אטילה". קרוב, אבל לא זה. אי אפשר לכתוב ספר על היטלר מבלי שזה יהפוך לעוד ספר על היטלר, כלומר ייכנס לספרייה המתרחבת של עשרות או מאות או אלפי הביוגרפיות שנכתבו עליו. צריך אומץ להיכנס לספרייה כזו עם רק "היטלר" על הלשון.

2.

לקרוא ספר על היטלר. אתה מכיר את הסיפור, לפחות בגדול. אם לא דחפו לך את הסיפור הזה עד כה, כנראה שלא דחפו לך סיפורים בכלל. יש לך בראש דמוקרטיה מתגוננת, אנשלוס, גרינג, גבלס, נאצים, מלחמת עולם, פנצרים, חורף רוסי, בונקר, התאבדות. אתה מחזיק תוואי סיפור כללי, בנקודות מסוימות פרטני יותר, בנקודות אחרות מעורפל, שנראה קצת כמו מפות המלחמה בספרים, עם חצים עבים שנעים ממרכז אירופה לעבר צרפת ורוסיה (ופולין, הריין, אוסטריה, צ'כיה וכו'). ופתאום לקרוא את זה, ולראות איך כל אחד מהחצים העבים הללו מתמלא פרטים קטנים, משתנה קצת בקצוות, מתקרזל במפתיע. וגם זו, אתה יודע, חוויה שמיוחדת לנושא המסוים הזה, תוצאה ישירה של מידע שהצטבר במשך שנים, שעבר פורמליזציה נוקשה בספרי לימוד ותוכניות בערוץ ההיסטוריה.

3.

איך, ככותב, מחליט אדם לספר שוב את מה שסופר כבר שוב ושוב, ברזולוציות הנמוכות והגבוהות ביותר שניתן להעלות על הדעת? ואיך אתה אמור לקרוא את הדבר הזה? אפילו הזיכרון מתמרד. אתה קורא, מתמלא פרטים ושמות, ויודע שבעמוד הבא תשכח, שכל מה שיוותר מזה הוא תבנית גסה, מצוירת בעיפרון עבה; שמכל השמות והוויכוחים תיוותר לך רק צללית של דינמיקה, רוח הרפאים של הנאציזם שמהלכת אימים על אירופה.

ומיד אתה חושב שזה די דומה גם לעולם, ושמכל הפרטים תמיד נשאר לך רק המדרון. ואז אתה הודף את המחשבה. סימטרית מדי. ובכל הנוגע לנאצים, צפויה.

4.

הספר מתחיל בנבירה טרחנית בעץ המשפחה של אדולף. כמו שער נעול, שתקוותך היחידה לפתוח אותו היא לכרסם את העץ באיטיות. כמו סימן: כאן רציניים.

5.

בערך בעמ' 30, כשהיטלר עדיין אדולף, הוא מתגלה כטיפוס לא נעים. זה כאילו מצחיק, אבל בעצם מפתיע. מאוד. לא רק בגלל ששנים של ספרות ואלוהים יודע כמה מיתוסים פסיכולוגיים מובלעים גרמו לי לצפות לעיצוב אופי הדרגתי או לשינוי חד, מונע טראומה, אלא בגלל שנראה היה שזו חלק מההבטחה של הספר, כשהוא עוד שוכב על המדף, כולו פוטנציאל. איזו סיבה יש לקרוא על היטלר אם לא כדי להבין כיצד היטלר נעשה. אבל לא. הוא נולד חרא. ואם לא נולד כך, היה כך מגיל צעיר מספיק בכדי שזה לא ישנה כלום. זה מהמם, המיזוג המוזר הזה בין ההיסטוריה לבין הספרות. אתה קורא היסטוריה ומצפה לספרות, ואתה מתחיל להבין עד כמה זה כך רק כאשר ההיסטוריה מתנגשת בציפיות הספרותיות שלך.

6.

בערך בעמ' אפס מתחוור דבר נוסף: איאן קרשו מתעב את היטלר. אתה מצפה לזה, אבל עדיין מוזר לראות את זה מתגשם במהלך הקריאה. אתה לא רגיל למחברים ששונאים את הדמויות שלהם, אפילו בקריאת היסטוריה. ואתה יודע שקרשו לא רק מתעב את היטלר, עליו להראות זאת שוב ושוב. כי אי אפשר לדבר על היטלר בטון ניטראלי, ובטח שלא בחיבה. חלק מהמקום המיוחד של האיש הזה בהיסטוריה.

7.

קראתי את הכרך הראשון במהירות, ושמתי לב שהקריאה שלי כמעט תועלתנית. למצוא עצות התארגנות ותעמולה מהנאצים. אני מזדעזע, אבל לא מצליח להפסיק לקרוא כך. רורטי בטח היה אומר משהו על לקרוא כלהשתמש, וזה, כמובן, נכון. אני משתמש בספר, לא רק קורא אותו. חיי, הדברים שהתחלתי לגעת בהם לאחרונה, הם חלק מהפילטרים שדרכם מתמיין הסיפור של היטלר מחדש. אולי לא הייתי שם לב לזה כך, לולא הייתי מזדעזע. כלומר, לולא זה היה היטלר. אבל הקריאה כשימוש שם, והיא מבליטה אלמנטים ומצניעה אלמנטים אחרים, והיא חלק מהאופן שבו הספר הזה הופך לתבניות מסוכמות בזיכרון.

8.

ואז, לקראת סוף הכרך הראשון, עברתי לקרוא את כל ההמשכים של "חולית", מלבד השני, שלא הצלחתי להשיג. וגם אותם קראתי כך, כספרי הדרכה פוליטיים. יש משהו מאוד חצוף בפרנק הרברט, משהו שרק מד"ב יכול לאפשר; "חולית" הם לא יותר מהדגמות עלילתיות לממשלי זן, לעצות הפוליטיות של הרברט עצמו. יוהרה שמוסווית בכסות עלילתית. ואני אוהב את העצות הפוליטיות ואת היוהרה גם, מלבד כאשר אלו מתנגשות בתפיסות שלי.

9.

אני מסיים את חולית, וחוזר להיטלר. אבל לא להרבה זמן. קצת אחר כך אני קורא שוב את "V for Vandetta" של אלן מור. למה בחרתי דווקא את זה? מוצא רמיזות לנאצים למכביר: בחורה שרה קברט קצר, ומזכירה, כשנינות, את "כוח באמצעות שמחה", ארגון הפנאי ותיירות הפנים הנאצי; הסיסמאות של המשטר בקומיקס נראות כהעתק מדויק של הסיסמה של "הנחשול השלישי"; והיו עוד, ועוד כמה שבטח לא ראיתי.

10.

חזרה להיטלר. הוא עולה לשלטון היכנשהו באמצע הכרך הראשון, והכל משתנה. בהתחלה זה מזכיר לי את חוקיות החלום של המציאות. מרגע שדבר מה מתרחש בחלום, לא משנה כמה מופרך, הוא נעשה הגיוני, חלק בלתי נפרד מהחלום כולו. כך גם כאן. היטלר עולה לשלטון, ופתאום היטלר נראה סביר. כך גם כאן, כלומר בארץ. חיילים מכריחים ילד לפתוח תיקים שהם חושדים כי הם ממולכדים, ופתאום יש טורי בעד ונגד. אם זה קרה, זה חלק הגיוני מהעולם.

11.

בכרך השני מתגברת תחושה לא נוחה, שמלווה אותי כבר מאמצע הכרך הראשון. רק אחרי 100 עמודים אני מבין מה זה – אני מרגיש כאילו אני צופה ב"בית הלבן", רק של הרעים. יש בזה משהו משכר, ונראה לי שאני מבין פתאום למה קרשו רצה בכל זאת לכתוב את הביוגרפיה הזו. "אירופה בתנועה," אומר היטלר, וקרשו עוקב אחר האיש שחולל את התנועה, האיש שהתנועה הגשימה עצמה דרכו. זה קצת מזכיר ספרי ריגול פתאום. ספרי ריגול אף פעם לא בנויים רק מאנשים, הם בנויים מבני אדם שהם חלק ממערכות שלמות – מדינות, מוסדות ביטחון, סניפים. וחלק מההנאה נובע מהאופן שבו מערכות גדולות מתמודדות זו מול זו באמצעות אנשים.

12.

אבל פתאום, באמצע האנשלוס, זה נהיה יותר מדי. אני עוצר, ומתחיל לקרוא את "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי" (הנפלא, אגב. והתודות לאסף דבורי). ושוב, נאצים. הם בכל מקום.

13.

מדי פעם אני חוזר להיטלר. בקושי עברתי את האנשלוס. הקריאה מטרידה, מוזרה. כתבתי את זה בנקודות, כי כך גם אני חווה את הספר הזה. ואי אפשר אלא להרגיש את הרושם שעשה היטלר על המציאות, לא רק בעצם קיומו של הספר, אלא באופן שבו הספר כתוב. בסלידה המופגנת של קרשו מהיטלר, בהזדעזעויות הקטנות שלי, בהפתעה מהאופי המחורבן של היטלר הילד. היטלר הוא כמו ספינה שטבעה בשלולית, ואתה לא יכול לכתוב אודותיו מבלי לשחות נגד הגלים; ואתה לא יכול לקרוא אודותיו מבלי לחוש את ההדף. כך, עדיין כך.