מתפרסם במקביל גם כאן.
בריאן אינו הוא סוג של נביא. אני משער שלא מעט אנשים יסכימו עם הקביעה הזו. האיש, אחרי ככלות הכל, נחשב ל"אבי מוזיקת האמביינט". גם אינו עצמו, אני מנחש, לא ממש יתנגד להגדרה כזו, הוא נמנה עם קבוצת המייסדים של The Long Now Foundation היומרנית* שמטרתה לגרום לאנושות לחשוב במונחים ארוכי טווח. על הרקע הזה מעניין מאוד לבחון שני קטעים מתורגמים של אינו (תרגום: עינת עדי) שמופיעים בגליון סטודיו 172 שערך, כזכור לקוראיי הנאמנים, אוהד פישוף.
כבר פעמיים הזכרתי את הגליון הזה, אבל בשתיהן לא ממש טרחתי להתייחס לתוכן, עניין שמן הראוי לתקן אותו, בעיקר כיוון שהתוכן בהחלט ראוי להתייחסות.
שני הקטעים שנכתבו בשנות התשעים כוללים במידה רבה נסיונות נבואיים של אינו, ושניהם מנסים לתאר עתיד שהוא ההווה שלנו. הם נכתבו בפער של שלוש או ארבע שנים זה מזה, ומעניין לבחון את הפער העצום בין שניהם.
סייברפאנק יומרני** בשקל
בעבודה על Outside של דייויד בואי, מספר אינו, הוא חילק לכל אחד מהנגנים והטכנאים דף הנחיות מוזר, מעין רקע לדמות במשחק תפקידים מוזיקלי שיתנהל באולפן ההקלטות. הקטע הראשון נפתח במשפט "השנה היא 2008". כיוון שקראתי אותו לפני שבוע החלפתי, מבלי משים, את השורה הזו ב"אתה חי היום" למשך שבריר שנייה, מה שיצר דיסוננס חריף עם המשך הקטע, רק תוך כדי קריאת המשפטים הבאים הפנמתי את העובדה ש-Outside יצא ב-1995, והקטעים, יש להניח, נכתבו במהלכה או ב-1994 בזמן העבודה עליו.
הנה, בכל מקרה, הקטע במלואו, מנסה לנחש עתיד לא מאוד רחוק (ארבע עשרה שנים גג).
השנה היא 2008. אתה מוזיקאי באחת מלהקות הניאו-מדע החדשות, שמנגנת במועדון מחתרתי בגטו האפרו-סיני באוסאקה, לא הרחק מהאוניברסיטה. כל הקהל מסטול ממי-חלומות, סם הזיות שמיעתי כל כך חזק, עד שהוא עובר דרך אדי הזיעה. גם אתה תחת השפעה, ואתה מוצא את עצמך מוקסם מתבניות קצב מורכבות של תו אחד, מעין רסיסי אבן רוזטה של הירוגליפים שמיעתיים. אתה לא מנגן בסולם ספציפי אלא משלח פרצי מידע אקראיים לתוך המופע. אתה הולך לאיבוד בתוך היופי הרציונלי המופשט של מערכת שאף אחד אחר לא מבין לחלוטין, שולח מסרים שלא ניתנים לתרגום. אתה אמן גדול, והקהל מצפה ממך למשהו מאתגר מבחינה אינטלקטואלית.
כילד, התקליט האהוב עליך (באוסף התקליטים של אבא שלך) היה Trout Mask Replica.
קטונתי מלהביע דעה על החלקים המקצועיים-מוזיקליים של הקטע הקצר הזה, אבל חייבים להודות על האמת, כל זה נשמע קצת כמו קטע שאשר עידן היה כותב בשנות התשעים. רוח של סייברפאנק יומרני בשקל, חיקוי נחות של וויליאם גיבסון עם כמה רפרורים מגוחכים לתרבות-נגד, מתוך הנחה תמוהה שהמדע של שנות האלפיים יתמקד בעיקר ביכולת לשפר ככל האפשר את חוויותיהם של צרכני סמים יצירתיים. שימו לב גם לרקע הפוליטי התלוש של הקטע, גיבוב לאומים חסר הגיון בגטו האפרו-סיני באוסאקה. אינו של אמצע שנות התשעם הסתכל קדימה אל ההווה שלנו ויצא לו קשקוש מוחלט, גם אם מרתק (כן, גם אני מת לשמוע איזו להקת ניאו-מדע ראויה לשמה).
כל זה לא היה ממש מטריד אותי, מדובר בסך הכל בשעשוע. אבל מפתיע ומפעים לגלות באותו גליון את הקטע השני שארצה להתייחס אליו.
גאונות צרופה
הקטע הבא, שפישוף בחר לפתוח בו את הגליון נקרא קרנבל – מודל לתרבות, והוא לא פחות מגאונות צרופה. הוא גם, ככל הנראה, כתב ההגנה המוצלח ביותר שתוכלו לקרוא אי פעם על תרבות היוטיוב, הבלוגים והמייספייס של ימינו. התלבטתי ארוכות אם להעתיק את הקטע הלא מאוד ארוך הזה במלואו לכאן. רק שאז גיליתי שב-NRG חסכו לי גם את העבודה וגם את הסוגייה המשפטית. אז קודם כל לכו לקרוא, אחר כך נמשיך.
הקטע הזה מ-1998 בסך הכל, לא מנסה לנחש עתיד קונקרטי, בטח שלא להמציא פוליטיקה, ז'אנרים מוזיקליים והתפתחויות פארמקולוגיות ספקולטיביים. הקטע הזה הוא בסך הכל, נסיון של אינו להבין מה הופך תרבות למוצלחת וחיונית. העובדה שהוא מתאר במדויק את מה שקורה היום היא רק בונוס משמח. משמח בעיקר כי יש כאן מענה לכל מגיני התרבות הגבוהה ושומרי החומות למיניהם שסופקים כפיים בייאוש אל מול הגל העכור של תרבות גולשים***. בואו נשחק את המשחק של אינו ונחזור לחלקים נבחרים בקטע אחרי שהחלפנו את קרנבל בתרבות כמבוקש.
תרבות היא מוצלחת כשמספר הצופים בה אינו עולה בהרבה על מספר המשתתפים. תרבות היא טובה כשרבים מהצופים לוקחים בה חלק פעיל.
הנה התשובה של אינו לקינה על הקלות הבלתי נסבלת של פרסום והפצה של מסרים או יצירות אמנות, הנה גם התגובה שלו לכל אלה שרואים בטוקבקיסטים את מבשרי האפוקליפסה של קץ התרבות. תרבות טובה, אומר אינו, היא זו שבה אין קווים חדים שמפרידים את היוצרים מהצופים.
אבל אין צורך למהר ולקפוץ על האמירה הזו בציפורניים שלופות תוך קריאה נואשת בשמה של ההיררכיה התרבותית הנשחקת. אינו מספיק חכם כדי לדעת שאופיה הקרנבלי של התרבות לא חייב לבוא על חשבון אפשרות קיומן של יצירות מופת.
תרבות היא טובה כשהמשתתפים בה מציגים טווח מיומנויות שנע מהמינימלי ביותר ועד המהמם לחלוטין (הראשון הוא הזמנה לא לחשוש – "היי, גם אני יכול לעשות את זה!"; השני – הזמנה להתפעל).
כי כן, העובדה שכל מתבגר מתוסכל שאף אחד לא מבין אותו יכול לשפוך את הגיגי האימו שלו מול מצלמת וידאו ולהעלות ליוטיוב היא בדיוק מה שמאפשר לכל אחד לקחת חלק ביצירת התרבות החדשה שלנו עכשיו, בלי לסבול מרגשי נחיתות, אבל היא לא מונעת מאיתנו להתפעם באמת ובתמים כשאנחנו נופלים על עמוד של להקה גאונית במייספייס.
תרבות היא טובה כשיש יותר מדי דברים להסתכל עליהם והכול מתערבב ואתה צריך למצוא בתוך כל זה את הסדר של עצמך.
אפילו לגל המתעייפים מקוראי הרסס הגדושים שלהם טורח אינו לענות, עשר שנים מראש. זו בדיוק, הוא מסביר, גדולתה של תרבות טובה – הרבגוניות האינסופית, ההצפה הבלתי פוסקת, זו שכופה עלינו, אפילו כצופים מהצד, התערבות אקטיבית כלשהי, קביעה של סדר עדיפויות אישי. אל תתייאשו ואל תתעייפו, המשיכו להוסיף ולהסיר פידים מהקורא שלכם, לכוונן ולעדכן את התרבות הפרטית שלכם בכל רגע נתון. זה התפקיד של כל אחד מאיתנו בתהליך יצירתה של תרבות טובה.
יכולתי להמשיך ולעבור על כל אחת מהפסקאות הקצרות האלה של אינו ולהסביר לכם למה וכמה היא גאונית, אבל אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם לא פחות טוב (זה כל העניין, נכון?) אז נדלג לפסקה האחרונה.
תרבות היא טובה כשהיא נותנת לאנשים את ההרגשה שהם באמת בני מזל שהם חיים בדיוק כאן ועכשיו. תרבות היא טוב כשהיא מותירה אנשים בתחושה שהחיים, על כל הביטויים המוזרים שלהם, הם הכי נפלאים ונוגעים ומצחיקים ושווים שאפשר.
ועכשיו תודו שאתם מרגישים בני מזל לחיות בדיוק כאן ועכשיו, עם וורדפרס ועם יוטיוב ועם פליקר, אפילו עם פייסבוק.
* לפני הכתיבה התלבטתי ארוכות בנוגע לתואר הראוי עבור The Long Now Foundationיומרני היה בחירה מתבקשת מאליה, אבל רציתי להימנע מהקונוטציות השליליות, שקלתי להחליף את יומרני בשאפתני. רק שאז ניגשתי לגליון עצמו כדי להעתיק ממנו כמה ציטוטים שמופיעם כאן למעלה וגיליתי קטע נוסף של אינו שמשום מה פספסתי קודם. כותרתו של הקטע היא יומרה והוא כולל את המשפטים הבא
החלטתי להפוך את המילה "יומרני" למחמאה.
** לפעמים, בכל זאת, "יומרני" הוא מילת גנאי.
*** כן, בעקבות הפוסט ההוא והדיון שאחריו החלטתי שאני מחליף את "תוכן גולשים" ב"תרבות גולשים".