תגית: תיאוריות

לשכוח

אני לומד ספרות כבר הרבה מאוד זמן. הפלירט שלי עם האוניברסיטה נמתח כבר כמה שנים טובות, ולפני זה למדתי עצמאית, מקריאת ההבלים שבמוספים וההבלים למחצה שבעיתונים הספרותיים. זה מעייף להסביר לאנשים את התועלת שבלימודים הללו, ולכן כמעט ואיני עושה זאת שוב. אבל התועלת ישנה, גם אם קשה לעתים למדוד אותה בניירות ערך.

מה למדתי? למדתי להביט על ערים כעל שפה; למדתי להצביע על המקום שבו אקספוזיציה מתחילה ונגמרת; למדתי ששירה היא בעיני המתבונן; למדתי קצת על ההבדל בין השפה לבין העולם; למדתי לפרק סימנים; למדתי לפרק קטגוריות; למדתי להבחין ברגע שבו ויכוח הופך לסמנטי, גם אם איש לא מוכן להודות בכך; למדתי לראות תבניות מרובבות על תבניות, מעל ומתחת לטקסט; למדתי על החוזה הבלתי כתוב שקוראים חותמים עליו עם כל קריאה; למדתי להבחין בין פרודיה לסאטירה, בין פסטיש לצ'נטו, בין רמיזה לחיקוי; למדתי מה זה סיפור, ומה האפקטים שלו; למדתי על קשרי הגומלין שבין טקסט לעולם; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לטקסט; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לעולם. למדתי המון.

והתמחיתי גם. אני מדבר נרטולוגית חצי-שוטפת ושטרנברגית שוטפת לגמרי; אני יכול לדבר גם בן-פורתית, אם כי ראוי היה שאקנה לי שליטה טובה יותר בשפה הזו; אני יכול לפרק דובר ממחבר מובלע ב-20 שניות, ולגזום את הסיפור מהסיפוריות ב-15. תנו לי טקסט, ואני אראה את מה שצריך לראות.

כבר כמעט שנתיים שלא נוח לי עם זה.

***

כתבתי כאן פעם על רעיונות יצרניים. אני מצטט:

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. כי ”רעיון יצרני“ הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (כזה שיש בו ילדות, כזה שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ“הקול והזעם“ היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד.

זה נכון גם לגבי תיאוריות, כמובן. אחרי זמן מה אתה קורא ספר, וכל מה שאתה רואה בו הוא מחברים מובלעים ואפקטים סיפוריים. אתה קורא, ורואה את מה שלימדו אותך לראות. רק את מה שלימדו אותך לראות.

אין כאן טענה בזכות הקורא התמים. זה, אם הוא ישנו, עיוור לדברים רבים יותר. אני לא מעלה על נס את הבורות, כי אם את ההשלה; תהליך למידה אחר, שבו אתה משיל מעצמך את מה שלמדת, ומנסה לקרוא מחדש.

אם זה אפשרי, יש כאן משהו נפלא באמת. איזה סופר אמר פעם (וצוטט בשער האחורי של "העיר", ושמו פרח) שסופר טוב צריך לכתוב תחילה מבלי לדעת דבר, ואז ללכת ללמוד, ולכתוב אז, ואז להפסיק ללמוד ולשכוח, ולכתוב כאילו הוא לא יודע דבר. זה מסוג הציטוטים הללו, שמרגישים נכון. הם מרגישים נכון, נדמה לי, כי לא מדובר כאן על אי-ידיעה גרידא, אלא על מצב אחר, מצב שבו הידע לא מאפיל על מושאו, המילה לא מסתירה את העצם.

***

אחת הדמויות ב"ארקדיה" לסטופרד (פאקינג תראו את זה), מתמטיקאי, מתאר את המתמטיקה החדשה. מתמטיקאים המציאו מתמטיקה דמיונית, פסיכית, והחלו לשחק איתה. גיאומטריה לא אוקלידית, שורש של מספר שלילי, מערכות עם אקסיומות מומצאות. הם שיחקו ושיחקו, ופתאום גילו שהמשחקים שלהם יושבים יופי על המציאות. זה נהדר, הוא אומר. הכל חדש. שדה המחקר פתוח לגמרי, תחום שלם ובתולי, שאפשר לפלס בו דרך.

כך אני מרגיש גם בנוגע לספרות (ואף עשיתי את הטעות של לומר זאת פעם למרצה). הכל חדש. המון נאמר, אך רק מעט שווה משהו. אנחנו לא מבינים המון, לא מבינים את רוב הדברים, למעשה. אנחנו לא יודעים מה זו הזדהות, ומה גורם לנו לפחד, ולמה ספרים שונים עובדים אחרת על אנשים שונים. יש לנו מפעלים שמייצרים סיפורים בסיטונות ובפסי יצור, שמחלקים פרסים לסיפורים מצטיינים, שממחיזים סיפורים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואנחנו לא יודעים עדיין למה אנחנו עושים את זה. וזה נפלא, שאנחנו לא יודעים. אבל בשביל להתחיל לדעת צריך, קודם כל, נראה לי, אולי, לשכוח.

אני לא יודע איך לעשות זאת עדיין, אבל אני מנסה. חזרתי לקרוא את ההבלים שבמוספי הספרות ואת ההבלים שבעיתונים הספרותיים. אני קורא טענות, ולא מנסה לשלב אותן בתיאוריה חובקת כל של הספרות. עדיין לא. טענות על טענות, שיושבות זו לצד זו, בלי ערך אמת ובלי סדר. אני מנסה להשיל את מה שלמדתי באמצעות הפרזה בתיאוריות אחרות. זה לא עובד כל כך עדיין, אבל זה עובד קצת. אני יכול לראות שוב מטפורות. לפעמים אני מבחין בדימוי.