תגית: רייטינג

הישרדות

לפני כמה ימים כתב נועם יורן על רייטינג. הוא כתב קצר וחד, כך שכדאי לקרוא את הדברים:

הסימפטום המדאיג ביותר: המהירות שבה עיתונאים שולפים את התשובה "נו טוב, זה רייטינג" בכל פעם שעולה נושא מהותי. מה הם אומרים כשהם אומרים את זה? הם אומרים: "אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שכולם רוצים לראות ולקרוא את זה, סימן שאין ברירה אלא לשים את זה בעיתון או בטלוויזיה". כלומר: אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שזה צריך להיות בעיתון או בטלוויזיה. ככה זה ואין ברירה אחרת.

זה כמובן שטויות מכל בחינה שהיא. הפירוש של רייטינג הוא לא "אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים" אלא פשוט "אנחנו רוצים הרבה צופים". וזה כמובן בכלל לא אותו דבר. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין עיתונאי או יוצר תרבות לבין סוחר. איש התקשורת שאומר "נו טוב, זה רייטינג" אומר "אני לא עיתונאי/יוצר תרבות אלא סוחר חמוצים".

התגובה הראשונה שלי היתה הנהון נמרץ. הכרתי כמה סוחרי חמוצים, וכנראה שלא אוכל להתחמק מהיכרויות נוספות מהזן הזה. אבל יורן, שלא כהרגלו, מפשט יתר על המידה. בעיתונות, לעתים קרובות, "אנחנו רוצים הרבה צופים" הוא משפט אקוויוולנטי ל"אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים". זו לא בדיוק חמדנות, לא במובן הרגיל של המילה.

במלים אחרות, לפעמים אתה צריך לתת לצופה את מה שהוא רוצה כדי שתוכל לתת לו גם דברים אחרים. אתה בוחר את המאבקים שבהם אתה מוכן להשתתף, ואתה חייב להתפשר. נוח יהיה לתלות את האשמה בקרב המאסף שמנהלת תקשורת ההמונים עם האינטרנט, אבל האמת היא שהקרב היחיד שמתנהל הוא בין התקשורת לבין עצמה. כלי התקשורת בישראל היו מחורבנים גם לפני האינטרנט, תודה לאל, ולא ברור כלל אם הפיחות האחרון באיכותם נובע מעליית הרשת דווקא, ולא, לעומת זאת, מסתם האצה טבעית בתחרות ביניהם.

בורדייה כתב פעם כיצד התחרות מייצרת אחידות תכנים בתקשורת. בישיבות מערכת עוברים על כל מה שהמתחרים פרסמו, ובוחרים לפרסם את אותם הנושאים בדיוק. שהרי אם יש דיווח על רעידת אדמה ב"מעריב", מן הראוי שדיווח כזה יהיה גם ב"ידיעות". למעט חשיפות של העיתונים המתחרים, שאז נגזרת על הסיפור מיתה שקטה בכל כלי תקשורת אחר, העיתונים והטלוויזיה עוסקים במה שמתחריהם עוסקים או במה שהם מאמינים שהם יעסקו בו. כך נראית תחרות בקנה מידה קטן. אם אתה יכול לראות את כל המתחרים, המתחרים הם הסטנדרט שלפיו אתה נמדד. הם יוצרים אותך, ואתה אותם.

ובתוך השוק הזה, לפעמים אתה חייב לסחור בחמוצים. כי המתחרים לא יוצרים רק אותך, הם יוצרים גם את הקהל. אם לא תיתן לקהל את החמוצים שלו, תיעשה בלתי רלוונטי*. אז אתה מוכר חמוצים, כדי שתוכל למכור גם אשכוליות. או כל דבר אחר שמתיישב טוב עם המטאפורה הזו.

לא הייתי טורח לכתוב את זה לולא הפוסטים האחרונים של שחר (חלק א', ב', ג', ד', ה', ו'). בסיפור קצר הוא מתעד את קורותיו של כוכב רשת צעיר שנכנס לחברת שיווק במדיה חברתית. חלקו האחרון של הסיפור טרם התפרסם, כך שמוקדם מכדי להרבות בלהג, אבל, לפחות לעת עתה, נראה לי שהסיפור תופס יפה משהו מאותה דינמיקה בדיוק. הגיבור בסיפור עושה פשרה אחרי פשרה, שכל אחת מהן נראית הגיונית וזעירה, אך ביחד הן מצטברות לנרטיב ברור. כי כשאתה נאלץ לבחור את הקרבות שלך, ואתה נאלץ להתפשר, לא תמיד ברור היכן נמצאת הפשרה שאסור לך לקבל. זה אפילו לא מדרון חלקלק, אלא יותר הצבת קו שרירותי – קו המיאוס, נקרא לו – בנקודה מסוימת בזמן**. אני חושד שהסיפור הזה מדגים טוב יותר את התדרדרות התקשורת בישראל מאשר הלאקוניות חוצבת הלהבות של יורן. כי, אחרי הכל, אלה אנשים שם, בתקשורת, ורבים מהם מנסים לעשות כמיטב יכולתם. ה"נו טוב, זה רייטינג" הוא לא רק ההצטדקות שלהם לפני העולם, זו גם הצטדקות פנימית, ואנושית מאוד.

***

כל זה לא בא להגן על סוחרי החמוצים. חלקם אנשים טובים, מצולקי פשרות. אחרים לקו בתסמונת שטוקהולם. הם התאהבו במגבלות שהוטלו עליהם. הם היפסטרים של תוכן, ומכורים למאבק הקטנוני של מי פרסם ראשון. רבים מהם התקדמו לעמדות בכירות, והם עורכים החוצה את האמונה הנאיבית של עיתונאים צעירים, שטרם צולקו דיים. אין לי מילה טובה לומר על אלו.

 

*אותו דבר נכון גם לגבי פוליטיקה, אגב. ואולי מה שהכי חסר בשיח הפוליטי בישראל הוא הכרה במורכבות הבסיסית של המערכת הפוליטית. הכרה בכך שלא ניתן להסתער בכל חזית, ושצריך להכפיף ראש, לעתים, כדי להסתער לכיוון הנכון. ואני אומר ב"ישראל" משום שבתקשורת האמריקנית, לכל הפחות, לא זה המצב.

**וזה, בערך, רוב מה שיש לי לומר על "מצית" ועל "אחר" בשלב זה.