תגית: צריכה

עזבו אותכם מויכוחים על אוונגרד, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני

 

[שברים של משהו שתקוע לי בקצות האצבעות זמן רב מדי והיה אמור ללבוש צורה אחרת לגמרי]

 

*

הכאילו-פרדוקס של הצימר:

מצד אחד, הצימר כולו שימושיות מושלמת, הכל בו מציע לך את עצמו בשפה שאינה משתמעת לשני פנים – חלוקי-האמבטיה על שפת הג'קוזי, בולי-העץ הקצרים המעוגלים באח, המראה המוצבת בארבעים וחמש מעלות מעל למיטה, זוג הגביעים הממתינים על השולחן לבקבוק היין שמונח במקרר הזעיר המסנוור בלובנו לצד קרטון חלב קטן בשביל מכונת-האספרסו או כל אחד משבעת סוגי התה.

מצד שני, הצימר כולו רתיעה חרֵדה, מנוסה מבוהלת, מפני כל מה שמעיד על שימוש: אפשר להכין תריסר סוגי שתיה חמה אבל אי אפשר לבשל בכיריים הזעירים שעל המקרר הזעיר הריק כמעט – הכל נקי, הכל מסנוור בניקיונו, אבל אין בצימר חומרי ניקוי, אין מדיח לספלי-האספרסו או מכונת כביסה לסדינים וחלוקים שיוכתמו, הם בחוץ במחסן – הכריות תואמות, מסגרת המראה מסולסלת, מסגרת החלון מסולסלת ובתוכה הנוף הפסטורלי המובטח, והג'קוזי הוא מזבח של שיש שנרות לשימוש המאמינים פזורים עליו בתוך מחזיקי מתכת מסולסלים.

כמו-קאנט: הצימר הוא שימושיות-ללא-שימוש. את נכנסת לצימר לראשונה ומיד נקרעת בין התאווה לעשות הכל להשתמש בהכל בבת אחת, לבין אי הרצון לפגום פגימה ראשונה בסדר המושלם ולהניח את התיק שלך. הצימר מסודר בשלמות, אין בו ערימות של דברים מועילים זרוקים במקום שהזדמן להם.

 

*

הצימר נולד מתוך מיתוס קפיטליסטי, מתוך המיתוס הקפיטליסטי בהא הידיעה, זה שרואה בעבודה את הגיהינום ובצריכה את גן העדן. הצימר הוא התגשמות של הפנטזיה האולטימטיבית שנובעת מתוך המיתוס הזה: כולו צריכה ללא עבודה – להוציא מינימום שאין לחמוק ממנו.

לכן אפשר להכין עשרות סוגי שתיה חמה בצימר, אפשר לאכול ממתקים ופירות בצימר, אבל אי אפשר לבשל בו; לכן אפשר להזדיין בצימר, אפשר להזמין עיסוי בצימר, אפשר לעשות ג'קוזי בצימר, אבל אי אפשר להתאגרף בו; לכן יש בצימר תמיד מערכת סטריאו, יש בו לפעמים טלוויזיה בלוויין ומשחקי לוח, אבל לעולם אין בו ספרים. שום עבודה, פיזית או רעיונית, רק צריכה – והצריכה לפיכך מוגבלת לצריכה של הנאות חושניות חומריות פסיביות. ואכן, הצימר מציע כמעט כל הנאה חושנית חומרית פסיבית שתוכלי להעלות בדעתך. בין השאר הוא מציע גם לעין הנאה חושנית חומרית פסיבית, אסתטיקת-קיטש שמתבטאת בסלסולים ונרות וכו'.

אבל זה יותר מזה. הצימר צריך להשכיח ממך את השימוש של השימושיות, את העבודה שמאחורי הצריכה – לפניה ואחריה גם אם לא בה-עצמה. וכיוון שבתוך הזמן יש עבודה לפני ואחרי הצריכה, כיוון שבתוך הזמן צריך לדפוק נוכחות, לכן בצימר אין זמן, הוא מקום-ללא-זמן. [לדוברי באחטינית: הכרונוטופ של הצימר, כמו זה של האידיליה – והצימר הוא סוג קיצוני של אידיליה קפיטליסטית – הוא נטול זמן, זמן בתור מה-שעובר, מה שאירועים (הופעות והעלמויות) מתרחשים בו, זמן שיש בו סיבות ותוצאות, למשל המוצר כתוצאה של הייצור.] הצימר צריך לא רק להיראות במיטבו בתמונות-סטילס אלא להיות תמונת סטילס שאפשר לשהות בה. גם את זה עושה האסתטיקה שלו. (שהרי כדברי חכמים, החווייה האסתטית היא, ואולי רק היא, מחוץ-לזמן.)

 

*

איך עובדת אסתטיקה של דברים שימושיים?

הרי אסתטיקה היא תכלית, או תחליף-תכלית, מה-שבא-בהעדר-תכלית. איך היא מתמודדת עם התכלית האחרת, הפנימית, הפשוטה, של הדבר השימושי – כלומר, השימוש? באיזה יחס היא עומדת אל השימוש?

היא יכולה להתייחס אליו כנתון, כמגבלה, כאתגר צורני: זה כיסא, בסדר, יש לקיים תנאים מסויימים, יש לעשות שיהיה אפשר להניח עליו תחת במאוזן לרצפה – אבל במסגרתם אפשר לממש את האסתטיקה, תהא אשר תהא. במקרה הזה התכלית האסתטית מכריעה תחתיה את התכלית השימושית, גוברת עליה. אבל מעניינים יותר המקרים שבהם האסתטיקה עומדת ביחס פנימי אל השימוש: מיתוסים של אסתטיקה שימושית, ולא מיתוסים אסתטיים שממומשים בדברים שימושיים.

הצימר מציע מיתוס אחד כזה: מיתוס של אסתטיקה של שימושיות מושלמת. אני אומרת מיתוס [גם] כי שימושיות מושלמת פירושה שהדבר השימושי מתקרב (מגיע) אל האידיאה של הדבר השימושי כפי שהיא מתקיימת בתודעה הקולקטיבית שלנו: המיטה בצימר היא המיטה בהא הידיעה [המיטה-בשביל-עצמה, היינו אומרים], עצומה ורכה עם סדינים לבנים ומראה למעלה, הכריות התואמות הן חלק מזה, אבל עיקר האסתטיקה נובע מההרמוניה, מכך שכלום לא חסר. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של חסר, פגם בייצור (ולפיכך בצריכה). האסתטיקה של השימושיות המושלמת, כמו האסתטיקה של אמן הזן היורה בקשת, נובעת מהעובדה, היא-היא העובדה, שהעבודה הדרושה לייצור הדבר השימושי התבצעה בשלמות כזאת עד שמחקה את עקבות עצמה. הדבר השימושי המושלם, כמו אמן הקשת המושלם, משליך מאחוריו כסולם/רפסודה את המאמץ (את הזמן) המושקע בו.

מיתוס אחר, במובן מסוים מנוגד ובמובן אחר מקביל, של אסתטיקה-של-שימושיות, הוא אסתטיקה של שימושיות עירומה, מינימליזם נאמר. (נגיד יפנית או פסאודו-יפנית.) זו אסתטיקה שנבראת מתוך סילוק מושלם של כל המיותר והותרת השימושי בלבד, ההכרחי בלבד, בלי שום דבר שיכול להצטבר עליו ולהפריע לו. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של יתר (של מיותר), לכלוך. גם זו אסתטיקה טהרנית, אסתטיקה-של-מושלמות, אמנם מסוג אחר. לא המיטה-המושלמת במובן של כל-מה-שצריך-להיות-במיטה, אלא המיטה-המושלמת במובן של בלי-שום-דבר-שלא-צריך-להיות-במיטה.

מיתוס אסתטיקה-של-שימושיות מנוגד באופן אחר הוא זה של מה שאפשר לקרוא לו אנטי-אסתטיקה או אסתטיקה של הכיעור. נגיד הרבה מהאסתטיקה המודרניסטית, הרבה אסתטיקה של מכונות ושל גרוטאות ושל לכלוך (באסתטיקה הזאת הכתם הוא-הוא האסתטי): דווקא המאמץ, דווקא הייצור, דווקא הזמן הקפוא-לאוקונית, דווקא הסירוב הגא פרוע-הבלורית לכל התייפייפות שהיא. כל זה. 

 

כל האסתטיקות-של-שימושיות האלו, ואחרות שכמותן, הן אסתטיקות של מושלמות, אסתטיקות טהרניות.

יש גם אחרות. ישנו למשל הואבי היפני: יופיו של הפגום, של המשומש, דווקא משום שהוא פגום ומשומש – כלי הכסף שהתעמעמו, השולחן שהשימוש חרץ בו חריצים כמו-באקראי. ישנו למשל היופי שבאלתור, היופי שבשימוש הלא-צפוי, המפתיע, יופי של דירות סטודנטים, של רהיטים שנמצאו ברחוב והוסבו למשהו אחר, של עציצים מצנצנות. ישנם למשל כל מיני סוגי יופי פרטיים שמעוגנים בסימבוליקה פרטית, בזכרונות, הקדשות, רפרורים פרטיים, בדיחות פרטיות.

האסתטיקות האלו גם הן נובעות מתוך הזמן, אבל הזמן האחר, הזמן שאחרי: לא זמן הייצור אלא זמן הצריכה. זה זמן שאינו עוד תכליתי-שימושי כולו כזמן הייצור, ולכן לא נבראת בו מושלמות כמו באסתטיקות-של-השימושיות שהוזכרו לעיל, אבל הוא גם לא מנותק מהתכלית-שימוש כמו באסתטיקות-הזרות שאפשר לכפות על החפץ השימושי מבחוץ. כלומר: זה הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי, ולכן הוא מטשטש את ההפרדה בין ייצור וצריכה. בצימר אין זמן-של-צריכה, הצריכה מצויה בו מחוץ לזמן, כיוון שהעבודה והצריכה צריכות להיות נבדלות בו באופן חד, והראשונה להעדר כליל. אבל מי שמשתמש בשולחן גם עובד וגם צורך.

 

*

הבדל רדיקלי: אסתטיקות של מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[מוכוונות ל]תכלית [החוץ-אסתטית], מול אסתטיקות של חוסר מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[שימוש ב]תכלית [החוץ-אסתטית].

[דיגרסיה לרגע בשביל לפרוץ חזרה מעורף האויב בכוחות מחודשים הם לא יבינו מאיפה זה בא להם: אנחנו, חלק מאיתנו, מדברים הרבה על מחברים מובלעים וקוראים מובלעים, שמתקיים ביניהם סוג מסויים של סימטריה. אבל אם לחזור למחבר הממשי ולקורא הממשי אבל מבלי להזניח את הטלאולוגיות של היצירה, דווקא מתוך מודעות לטלאולוגיות של היצירה, אז הסימטריה הזאת נאבדת. זאת כיוון שבסיטואציית התקשורת אין סימטריה. הוא אחד והם רבים, הוא מדבר והם שותקים, ולכן הוא כפוי לבנות קורא מובלע כללי ולהתאים אליו את יצירתו התכליתית ואילו הם חופשיים לממש מימוש קונקרטי חדפעמי את התכלית שהם מזהים, כפי שאנשים שונים יושבים בתנוחות שונות על הכיסא שמהנדס שוודי זה-או-אחר עיצב עבור תחת גנרי. (אני מקווה שאתם סבורים כמוני שזו עקיפה אלגנטית של בארת בסיבוב ולא התרסקות מתחת לגלגליו.)]

"זה הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי": להבדיל מתכליתיות-מושלמת, מהחתירה של הגרעין אל העץ, של המיטה אל האידיאה-של-המיטה, של הרוח אל הצורה – להבדיל מהחתירה אל התכלית, אל הצורה, אל המיתוס; ולהבדיל, מצד שני, מאנטי-תכליתיות, מshape without form, מהקונקרטי לחלוטין שפשוט נמצא שם ולא הולך לשום מקום ולכן מחוץ-לזמן (הצריכה כניגודו של הייצור, השימוש שמחוץ לזמן); להבדיל משניהם, זמן-השימוש, שהוא תמיד גם ייצור, הוא משחק בקונקרטיזציה של הצורה – באפשרות ולא בהכרח.

הצימר הוא רק הגשמה של המיתוס. כל הצימרים נראים אותו דבר. בצימר המעבר ממסמן למסומן, מצורה למימוש, מחפץ לשימוש, הוא מיידי. כל מה שבצימר הוא הכרחי לחלוטין, הכרחי לחלוטין שיהיה ממש כפי שהוא. אחדות. מושלמות. אין אויר.

 

*

ממש ממש מהר:

מיתוסים אמיתיים הם לא כאלה. המיתוס האמיתי הוא אפשרות בעלת חיות פנימית רבה כל-כך שהיא הופכת להכרח, אירוע קונקרטי שהאיר באור חזק כל כך עד שהפך לצורה, עד שהטיל אלפי צללים בצלמו. (האודיסיאה בראה את סיפור השיבה, הצליבה את סיפור הצליבה, לא להפך. ישו של הבשורות ואודיסיאוס של הומרוס-שטרנברג הם אנשים קונקרטיים מאוד.)

ההפך מזה, הפסאודו-מיתוס, הוא הקלישאה, הקיטש, הסטריאוטיפ, מה שאינו אלא הגשמה של צורה רדי-מיידית שאין לה קונקרטיות. הסרט ההוליוודי (כסטריאוטיפ, אין סרט הוליוודי שהוא לגמרי סרט הוליוודי), הצימר. ההכרח נטול-האפשרות, מה שהוא עקרונית לא-מפתיע (המיתוס האמיתי מפתיע-לחלוטין).

איפשהו באמצע, בין הקונקרטי-ההופך-לצורה והצורה-שאין-בה-קונקרטי, יש את מה שהוא הגשמה קונקרטית של צורה, מה שיכול-להפתיע. המשחק על הסטריאוטיפים, על ההגדרות, על הגבולות. [זה קשור אולי חזרה לדיבור ההוא על דיבור.]

 

סלאבוי סוגר מעגל

סלאבוי ז'יז'ק כתב מאמר בניו יורק טיימס היום. כמקובל בקרב השמאל הפרו-טוטליטרי, הדיווחים על הזוועות של המשטר הסיני מפריעים לז'יזק הרבה יותר מן הזוועות עצמן. הוא פותח את מאמרו בצו הסיני, שקבע לפני כחודש כי מעתה נאסר על גלגול נשמות ללא אישור ממשלתי. הצו מגוחך רק על פניו, כי מוקד ההתנגדות לכיבוש הסיני בטיבט מתבטא בדת הלאמות, המבוססת על גלגול נשמות; הצו מיועד לוודא כי רק נזיר המקבל הוראות מפקינג יהפוך ללאמה. משמעותו פוליטית לחלוטין, גם אם על פניו הוא נראה מגוחך דתית.

את האופוזיציה הטיבטית הוא פוטר במשפט אחד: “מוזר לשמוע דמוקרטים בעיני עצמם המגנים את רדיפתם של תומכי הדלאי לאמה, שהוא ראש מדינה בלתי נבחר". אני רחוק מלהיות חסיד של הדלאי לאמה או של הבודהיזם באופן כללי, אבל כן, יש לי בעיה עם רדיפתם של פעילים בלתי אלימים שרוצים לשחרר את עמם מהכיבוש הארוך ביותר הקיים כיום, על ידי המעצמה הדורסנית והברברית ביותר כיום. בהחלט יכול להיות שנסיגה סינית מטיבט תחזיר לשם את שלטון הנזירים הלא סימפטי; יכול להיות באותה מידה שחמישים השנים שבילה הדלאי לאמה במערב יובילו לשינוי משמעותי שם. בינתיים, תא העינויים של הנזירים הוא תיאורטי; זה של הסינים, ממשי למדי.

אבל זה בסדר, מנחם אותנו ז'יז'ק: הסינים עברו מסתם ברבריות לשלב מפלצתי הרבה יותר, השלב האמריקני. “בשנים האחרונות שינו הסינים את מדיניותם בטיבט: בנוסף על כפיה צבאית, הם נשענים הרבה יותר על קולוניזציה אתנית וכלכלית… בקצרה, הדימוי התקשורתי של חיילים סינים ברוטלים המטילים אימה על נזירים בודהיסטים מסתיר מהפך סוציו-אקונומי בנוסח אמריקני, היעיל הרבה יותר… מהו כוח הדיכוי של משטרה חשאית, מחנות ושומרים אדומים המשמידים מונומנטים עתיקים, בהשוואה לכוחו של קפיטליזם בלתי מרוסן, כשאנו דנים בחתירה תחת כל היחסים החברתיים המסורתיים?”

ז'יזק, יקיר השמאל הפוסט-משהו, כותב את התועבה הזו שבוע בלבד לאחר דיכויה של התקוממות עממית בבורמה, שבה אכן חיילים שאומנו וחומשו על ידי סין רצחו, עינו וכלאו נזירים בודהיסטים, לוחמי חירות אמיצים אחרים, ועיתונאים. אבל, היי, לפחות החונטה של טיבט לא מרשה קריוקי, ומשתמשת בשיטות מסורתיות ואותנטיות של דיכוי. ז'יז'ק היה מאד רוצה שנדבר על משהו אחר, ועל כן הוא מסתער על המטרה הישנה והטובה: האימפריאליזם התרבותי המערבי.

בעולמו ההפוך של סלאבו, העובדה שבני טיפש עשרה מקשיבים לבריטני ספירס במקום לזמרה המקומית גרועה יותר מהגולאג. העובדה שמקדונלנד פתחו סניף נוסף מסוכנת הרבה יותר מפתיחת בסיס חדש של המשטרה החשאית. נעילת נייק במקום סנדל הופכת אותך למשת"פ – גם אתה מעדיף, בכל מאודך, את הקיטש של דיסני על האותנטיות הקודרת נוסח קונפוציוס שחזרה לאופנה בסין לא בגלל שיש לך משהו נגד קונפוציוס, אלא בגלל שאתה, איך לומר, רוצה קצת חופש. חופש פוליטי הוא לא אותנטי, הוא זיוף מערבי.

ואם השטות הזו נשמעת לכם מוכרת, זה לא במקרה. יש לה גרסה מקומית. כשהמפלגות החרדיות מדברות על "השואה השקטה" – בחירתם של יהודים לחדול להיות יהודים – הן משתמשות בדיוק בטיעון הזה: גדול המחטיאו יותר מהורגו. קבלתה מרצון של תרבות אחרת, “לא אותנטית", שקולה – לא, למעשה גרועה יותר – לרצח בעינויים, לאחר שנשלל ממך כל צלם אנוש.

ז'יז'ק קרוב מאד לעמדה הזו. למעשה, הוא מתענג על הלהט של אנשי האויב. בדברו על השמדת פסלי הבודהא באפגניסטן על ידי אנשי הטאליבאן, הוא כותב "בניגוד אלינו המתוחכמים, הם באמת האמינו בדת שלהם, ועל כן לא חשו כבוד רב לערך התרבותי של מונומנטים של דתות אחרות". בקיצור, הפנאט האותנטי עדיף על הסובלן "התלוש"; הוא עדיין מסוגל לחוש להט.

שיאן האינטלקטואלי של 40 שנות פוסט-משהו, כפי שהוא מתגשם על ידי ז'יז'ק והשוטים המעריצים אותו, הוא ערגה נואשת למשהו לוהט, משהו לא מתורבת, משהו לא מעודן, משהו לא פושר. הפנאטים מרגשים אותו. התרבות המערבית מעוררת בו תיעוב: כל כולה דיסנילנד וקריוקי וצריכה. בשם הסובלנות יהודים חוגגים את כריסטמס ונוצרים משתתפים בסעודות פסח. אף אחד לא מאמין בשום דבר. מי יתן לנו קצת חושך, קצת ימי ביניים, קצת גסות, קצת אמונה – כי כידוע, האמונה היא גסה וימי ביניימית וחשוכה. בקצרה, מי יעשה לנו טובה ויכבה כבר את האור, ישמיד כבר את התרבות העייפה והסוטה הזו.

זה לא מתחיל בז'יז'ק, כמובן. כבר פוקו ניסה לטעון שהדמות החשובה באמת בחברה היא זו של הסוטה, כלומר של משמיד החברה, של פורע הנורמות שלה. הניהיליזם הזה מזכיר לנו, באופן מטריד, שמקורה של התנועה הפוסט מודרניסטית הוא בחבר הנלהב במפלגה הנאצית, מרטין היידיגר, ובמשת"פ הבלגי האנטישמי, פול דה מאן.

וכשאנחנו מתבוננים על האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית כעל אידיאולוגיה של שנאת התרבות (המערבית, בכל מקרה), של שאיפה להשמדתה, של עייפות מן העולם המתועש, של חזרה בלתי אפשרית לאיזה אותנטי רומנטי, הכל מתבהר. פתאום הכל מובן. ברור מדוע האנשים האלה תמיד עומדים בצד השני – יהיה הצד השני עריץ רוסי או אוליגרכיה קפיטליסטית סינית, רודן עיראקי, דמגוג איראני או רוצח עם יוגוסלבי. תרבות ההמונים – או, ליתר דיוק, התפיסה האליטיסטית שלהם של תרבות ההמונים – מגעילה אותם עד כדי כך שהם שואפים, במודע ובתת מודע, להכחדתה.

בקצרה, זו עוד כת מוות, עוד קבוצה הממתינה בכליון עיניים לכליון וליום הדין. פעם הם היו מדליקים לפידים בראשי גבעות; היום הם מפרסמים מאמרים בניו יורק טיימס.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור