תגית: צביקה פיק

פראנק מיותר ליום

"המאסטרו" נועדה להיות תוכנית קאלט, והיא אכן כזו. למעשה, לא ברור איך אפשר ללהק את צביקה פיק למשהו, מבלי שהוא יהפוך לקאלט אוטומטית. האיש הוא גלאם מאנפף. גרוע מכך, הוא תינוק.

אני יודע שאני קצת מאחר את המוקדם, אבל תכניות טלוויזיה אינן נקרות בדרכי בתכיפות רבה מדי. את הפרק הראשון של "המאסטרו" ראיתי בטעות, בשידור חוזר, אצל אחי. אי אפשר היה להתנתק מזה. במשך מרבית הפרק, צביקה פיק ישב. סביבו נעו עבדים. הם התהדרו בתארים נוסח "נהג אישי" ו"מנהלת משק בית", אבל עיקר תפקידם היה לזוז במקום פיק.

סצנה: פיק יושב, שותה מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". אורית, מנהלת משק הבית, מביאה לו מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". כנ"ל. "אורית! לא תאמיני, אני שוב צמא". המטבח במרחק הליכה.

סצנה: פיק יושב. אמו מגיעה לבקר בבית החדש. הוא מורה לנהג האישי שלו לעשות לה סיור.

סצנה: פיק יושב, אוכל עוגיה ושותה מים. "יש רק מים?", הוא שואל. "עוגיה לא הולך עם מים. אורית! עוגיה לא הולך עם מים". אורית מביאה משהו אחר.

***

אחת הדרכים היעילות ביותר להביט על ספרות, לטעמי, היא כאוסף של פוטנציאלים. האמירה הזו אינה נכונה רק לנרטיבים, אך היא נכונה במיוחד בנוגע אליהם. בכל הנוגע לנרטיב, בחירת הדמות בהכרח מושפעת מפוטנציאל הפעולות שהדמות פותחת. מעמד חברתי, כוח, תקופה, אינטליגנציה – כל אלה מאפשרים למחבר פעולות מסוימות, וחוסמים בפניו פעולות אחרות.

ועכשיו, חשבו רגע מה הייתם עושים לו הייתם עשירים. אני הייתי מפסיק לעבוד, וטס לאמסטרדם. אני מניח שהשאיפות האלו חופפות, פחות או יותר, לאלו של מרבית האנשים. צביקה פיק הוא טיפוס מבוסס, אך הוא לוקח את כל פוטנציאל הפעולות שמתאפשר לו מתוקף מעמדו החברתי, ומכנס אותו פנימה. הוא חי כאחד האדם, רק בלי לזוז, במצב צבירה של תינוק מזקין. כל שחסר הוא מישהו שיטפח לו על הגב לשחרר גיהוק.

כאשר פיק לא יכול לנצל את מעמדו, הוא תקוע. ראו את הסרטון הבא, שבו הוא וחברה שלו נוסעים ברכב בפולין. פיק לא יכול לפקוד על אשתו לנגב את החלון, והיא לא יכולה לפקוד עליו לעשות זאת. החלון פשוט לא ינוגב, כי אין מי שינגב, יש רק מי שיקטר על זה.

***

"הוא תקוע בטריפ," אמר לי אחי, "ואין מי שיספר לו את זה". תיאור די מדויק, התיאור הנ"ל. באחת הסצינות בפרק הראשון, מקבל פיק במתנה את בובת השעווה שלו ממוזיאון השעווה, שבדיוק עמד להיסגר. הוא שם את הבובה המפלצתית בסלון, ומראה אותה לאורחים. בשלב מסוים מגיע ננסי ברנדס, שמביט בבובה, מעביר מבט לצביקה פיק, ומביט בבובה שוב. אפשר כמעט לשמוע אותו חושב: לומר או לא לומר, ואז מחליט להחליק את זה. עדיף לשתוק.

ב"סתיו של פטריארך" מתאר גרסיה לורקה את קורותיו של רודן דרום אמריקני רקוב. המשפטים ארוכים ונפתלים, והם נוטלים אליהם את קורות המדינה וקורות הרודן, ובוחשים אותם יחדיו. הכל מתפורר ונרקב, אבל אף אחד לא מספר לאף אחד, כולם מקיימים את הפיקציה של הרודנות הקטנה ההיא, אנשים שכל תפקידם למסך בין הרודן לבין מדינתו.

כך גם פיק ואנשיו. הם נעים בתוך בועה נהדרת, מעין אוטרקיית-תודעה אטומה, שאיש לא מעז לפוצץ, ודאי לא הם עצמם.

***

אז הלכתי לקרוא את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". אורוול יורד לעם, מתבשם בזוהמה אותנטית, וחוזר לספר לחבר'ה.

אני לא עושה עם הספר הזה צדק. זה ספר מדהים, ועדיין הוא מתפקד לפעמים כמו ספר לתיירים, כמו אחד מהספרים ה[הכנס שם מדינה כאן], שזוכים לפופולריות עונתית ומתחלפת, פעם הודו, פעם אפגניסטן. מאידך, אנו זקוקים לספר התיירים המסוים הזה, כי אנחנו תיירים בכל זאת, פאלפ סטייל.

"אתה מגלה, למשל, את החשאיות הנדבקת לעוני. לפתע פתאום נפלת לרמת הכנסה של שישה פראנקים ליום. כמובן שאינך מעז להודות בכך – עליך להעמיד פנים שאתה מוסיף לחיות כרגיל. מלכתחילה זה מסבך אותך ברשת של שקרים – ואפילו בעזרת השקרים אתה מצליח בקושי להסתדר עם המצב […] וכמובן, הארוחות – הארוחות הן המצוקה הגרועה מכל. כל יום, בזמן הארוחה, אתה יוצא למסעדה, כביכול, ומשוטט שעה בגני לוקסמבורג ומתבונן ביונים. אחר-כך אתה מבריח את האוכל הביתה, בכיסיך. האוכל שלך הוא לחם ומרגרינה, או לחם ויין, ואפילו טיב המזון נשלט על ידי שקרים. אתה חייב לקנות לחם שיפון במקום הלחם הרגיל, מפני שכיכרות לחם השיפון – אף שהן יקרות יותר – צורתן עגולה וניתן להבריחן בתוך הכיסים. כך אתה מבזבז פראנק מיותר ליום". (אורוול, 13)

הפראנקים זה הדבר החשוב. פראנקים סופרים בתחילת כל פרק, ושילינגים גם, אם יש. את זה לא יבינו אנשי הקפיטליסט היומי לעולם, את זה לא יבין גם ביבי. להיות עני אין פירושו לעבוד בשטיפת רצפות כי אתה לא רוצה לקחת כסף מההורים, להיות עני זה כאשר אין ממי לקחת כסף, וזו הדאגה הקטנונית, שמחשבת חישובים לפני כל כוס קפה בחוץ, והפחד שגם אם חישבת הכל נכון, הנה בא הבלת"מ לחרב לך את התקציב, שתמיד שם, במאחורה של הראש.

***

אלא שגם אורוול הוא תייר. הוא עני מבחירה, כדי לראות. זה הפוטנציאל הגדול של העוני, לראות את העוני, ולספר לחבר'ה איך נראים עניים. אנחנו לא רואים עניים, ואם רואים – מסננים. אין לנו בישראל עוני במימדי העוני באירופה של סוף מלחמת העולם הראשונה. מרבית העניים שלנו מחזיקים בדירות, ופשוט גוררים איכשהו. מחוסרי בית ישנם, אך הם נדירים יחסית, או לפחות כך זה נראה מכאן. אפשר לראות אותם רק ברשימות האלמונים שמתו ברחוב, שבאתר משטרת ישראל (זהירות, לא תמונות קלות); רשימות ארוכות מדי.

אני מתגלגל כמעט שבוע עם כל זה בראש, מעדכן את הרשימה המנטאלית שממנה נרקם הפוסט הזה, והיה חסר לי סיגור. הגניב אותי עניין הפוטנציאלים, מערכת אפשרויות הפעולה שפתוחה לפנינו, והתגלגלתי עם זה עוד קצת. אלא שפוטנציאלים יש הרבה, לא רק פוטנציאלי פעולה, ופתאום זה נהיה קצת מפחיד.

אורוול לובש כמה בגדים רעים ונהיה עני. הוא צריך לעשות את זה לא רק כדי להכיר את ה-Common People, אלא כדי להצליח לתפוס בכלל את צורת הקיום הזו. הספר הוא ויכוח ארוך, שבו מרבית טענות המתנגדים לא נשמעות כלל. אבל הן משתמעות מכל סיטואציה, מעצם הצורך באזכורה. לעתים, אורוול מזכיר אותן במפורש:

"הפחד מפני האספסוף הוא אמונה תפלה. הוא מבוסס על הרעיון שישנו הבדל מסתורי, שורשי, בין העשירים לעניים, כאילו היו שני גזעים שונים, כמו הכושים והלבנים. אך במציאות הבדל כזה אינו בנמצא. המוני העשירים והמוני העניים נבדלים בהכנסותיהם בלבד, לא בכל דבר אחר, והמיליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה חדשה [..] אך הצרה היא, כי אנשים אינטליגנטים ומתורבתים, אותם אנשים שניתן לצפות כי תהיינה להם דעות ליבראליות, לעולם אינם שוהים במחיצתם של העניים. שכן, רוב האנשים המחונכים – מה הם יודעים על העוני? בעותק שירי ויון הנמצא ברשותי, חשב העורך באמת ובתמים כי צריך להסביר את השורה "ואת הלחם מבעד לחלון, לראותו בלבד", בהערת שוליים; עד כדי כך רחוקה אפילו חוויית הרעב מנסיונו של האיש המחונך. בערות זו מולידה באופן טבעי למדי פחד, המעוגן באמונה תפלה, מפני האספסוף. האיש המחונך מצייר בדמיונו כנופיה גדולה של יצורים תת-אנושיים, המתאווים ליום חופשי אחד, כדי לבזוז את ביתו, לשרוף את ספריו ולהציב אותו לעבודה – השגחה על איזו מכונה, או טיאטוא בתי-שימוש. "כל דבר," הוא חושב, "כל אי-צדק שבעולם, עדיף על פני התרת הרסן מהאספסוף הזה". אין הוא תופס, שלא קיימת כל שאלה של התרת הרסן מן האספסוף – מפני שאין הבדל בין המוני העשירים להמוני העניים. האספסוף, למעשה, משוחרר כבר עתה, ובדמות אנשים עשירים, הוא משתמש בכוחו כדי לכונן מכונות אדירות, חדגוניות, של שעמום". (אורוול, 85)

זו אמת מובנת מאליה, ובכל זה היה צורך לומר אותה, ואולי אותו צורך עדיין קיים. אומר זאת אחרת: המעמד ממסך. אנחנו לא יודעים דבר, אוטרקיית תודעה מעמדית, מרקסיזם וולגרי, קלאסי.

אומר זאת אחרת: המעמד מבנה לנו לא רק את פוטנציאל הפעולות האפשריות (והמחירים שאותם נשלם על פעולות אלו), הוא מבנה גם את פוטנציאל הראיה שלנו. ואת כל הפוטנציאלים הללו אנחנו ממקמים על נקודת האפס הנורמטיבית, המקום שבו הנורמה נמצאת. ככה, איפה שאנחנו, זה נורמלי, ומסביב הכל ביזאר.

אפשר להסתכל על צביקה פיק ולראות קאלט. אני בעיקר רואה מלחמת מעמדות. אין אצלו הומוגניות מעמדית, קבוצת אנשים שמעמדם זהה, שמכוננים זה את ראיית העולם של זה. הוא חי כמלך, מוקף צמיתים, שעוניים צורם מכל מחווה. אורית כבר תביא לו מיץ.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור