הגיע הזמן שיספרו לכם: האינטרנט יטה את הכף האלקטורלית, ויגרום למצביעים לעבור לשמאל. אמנם, לא רואים כרגע אף סימן לזה בשטח, אבל זה יקרה. זה יקרה בגלל לינקים, בגלל המבנה הביזורי של הרשת; זה יקרה כי חוויית הקריאה ברשת דומה, בבסיסה, למהלך הדקונסטרוקציה של דרידה. ומי שחושב כמו ז'אק דרידה לא יכול להיות שמרן.
את הטיעון הנ"ל תוכלו למצוא במאמר של פיטר לורי ב-Ctheory, והגעתי אליו דרך הקולקטיב האחרון. אני מספר זאת כי הקישור למאמר, בהקשר זה, חשוב. הנה לכם הוכחה לממד הדקונסטרוקטיבי של הרשת, הקיפוץ מאתר לאתר. איתמר קורא א', רואה קישור וקופץ לב'. אח, חיי הפיראטים הם כה נפלאים.
התיאוריה הזו אינה חדשה לגמרי. גם ג'ורג' לנדאו, ב-"hypertext 2.0", מזכיר את דרידה, וטוען שהרשת מגשימה את חלומות הפוסט-סטרוקטרליסטים על טקסט חסר גבולות וחסר סמכות, שניתן לנוע אליו והחוצה ממנו, שקריאה בו לעולם לא מסתיימת באמת, כי אין דבר כזה "המילה האחרונה".
כמה חבל, אם כן, שהתיאוריה הזו לא מחזיקה מים. לא הייתי טורח להגיב עליה לולא העדנה המסוימת שהיא זוכה לה בקרב כמה מרצים לספרות ולולא, ספציפית, התזה שלי נוגעת בנושא קרוב.
התזה של לורי מתבססת על אינטרטקסטואליות, התייחסות של טקסטים לטקסטים אחרים. אמנם, אף אחד לא חיכה לאינטרנט כדי ליצור יצירות אינטרטקסטואליות – כל ביבליוגרפיה היא אינטרטקסט – אבל הרשת בכל זאת הגדילה בדרמטיות את הנגישות של טקסטים נרמזים. במלים אחרות, אנחנו לא צריכים עוד לצאת החוצה, אל הספרייה הציבורית הבלתי מתוחזקת, ולחפש את טקסט המקור, שהספר שקראנו התייחס אליו. יותר מכך, מלבד מקרים נדירים, ברשת אנחנו יודעים תמיד לאיזה טקסט מתייחס מה שאנחנו קוראים. כל מה שצריך זה ללחוץ על קישור, והטקסט הנרמז מופיע.
הרחבה לא נחוצה באמת, מותר לדלג
אינטרטקסטואליות תמיד היתה חביבתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, והדקונסטרוקציוניסטים בכללם. היא עובדת היטב עם תיאוריות שמאמינות באינסופיות הפוטנציאלית של תהליך הקריאה, ובכך שכל טקסט הוא היבריד של ציטוטים, יציר כלאיים של התרבות, פרום לנצח. למעשה, המונח "אינטרטקסטואליות" הומצא על ידי קריסטבה, ובשימוש המקורי בו הוא מתאר את מערך הקודים והסמלים שנמצא בכל טקסט וטקסט. במובן זה, כל טקסט הוא אינטרטקסטואלי, מאחר שקריסטבה מרחיבה עד אובדן משמעות את המושג "טקסט". אם טקסט הוא גם קוד (נניח: השפה העברית) וגם טקסט במובנו המקורי (נניח: "החטא ועונשו"), אזי כל טקסט הוא תמיד אינטרטקסט – הוא מכיל אינספור ציטוטים של טקסטים אחרים, של קודים שונים, של חומרי עולם החיצוניים לו. מכאן שטקסט אינו יצירה סגורה ואוטונומית, דבר מה יחידני, אלא מארג של טקסטים קודמים.
אם נדמה לכם שכל זה הוא רק משחק במלים, אתם לא לגמרי לבד. פרדינן דה-סוסיר עשה פעם אבחנה בין לאנג לפארול, שעדיין שימושית מאוד. בשפה, לאנג הוא התחביר והלקסיקון, ואילו הפארול הוא המבע עצמו, הספציפי. אם נרחיב קצת את המונח הזה, לאנג הוא אוסף הכללים הסמיוטיים שעומד ביסוד הפארול, המבע הנתון. "החטא ועונשו" משלב בין לאנגים שונים: השפה הרוסית, כללי הנימוס ברוסיה של המאה ה-19, מערך התפקידים בבירוקרטיה של רוסיה הצארית וכו'. ועדיין, "החטא ועונשו" הוא מבע אחד. הוא לא "מארג של ציטוטים" במובן שבו אנו רגילים לחשוב על ציטוטים, כפארול המתייחס לפארול, מבע ספציפי המתייחס למבע ספציפי. אמנם משמשים בו קודים שונים, שנובעים ברובם מידע העולם שלנו ולא מהספר עצמו, אבל על זה ניתן רק לומר "Well, Duh!".
וחזרה לנושא
לורי אמנם יודע לצטט את דה-סוסיר ודרידה, הוא גם יודע לומר "HTML”, ועדיין לא נראה שהוא לגמרי סגור על אף אחד מהנושאים הללו. סביר להניח שהוא קרא את דה-סוסיר דרך דרידה, ואת דרידה דרך איגלטון, אבל באמת שאין לי כוח להיכנס לזה (ובתכלס, אני מבין אותו. ניסיתי לקרוא דרידה, בחיי). מה שחשוב כאן הוא הקונספציה של הרשת ככלי דקונסטרוקציוניסטי, שמעודד מעבר מטקסט לטקסט, ומנטרל את הסמכותיות והבלעדיות של כל טקסט. במילותיו של לורי:
“The content available online is much less important than the manner in which it is delivered, indeed, the way the Web is structured. Its influence is structural rather than informational, and its structure is agnostic. For that reason, parental controls of the sort that AOL can offer gives no comfort to conservatives. It's not that Johnny will Google "hardcore" or "T&A" rather than "family values;" rather, it's that Johnny will come to think, consciously or not, of everything he reads as linked, associative and contingent. He will be disinclined to accept the authority of any text, whether religious, political or artistic, since he has learned that there is no such thing as the last word, or indeed even a series of words that do not link, in some way, to some other text or game. For those who grow up reading online, reading will come to seem a game, one that endlessly plays out in unlimited directions. The web, in providing link after associative link, commentary upon every picture and paragraph, allows, indeed requires, users to engage in a postmodernist inquiry”.
ועכשיו שאלו את עצמכם, מבין ששת הקישורים שמשובצים בפוסט הזה, על כמה לחצתם? ואם לחצתם, האם פתחתם אותם בטאב חדש והמשכתם לקרוא את הפוסט, או שעברתם היישר אליהם, ונקלעתם למשחק המסמנים האינסופי?
הניחוש שלי הוא שלא לחצתם אפילו על אחד מהלינקים. מטיבי הלכת אולי פתחו את המאמר של לורי בטאב חדש, אבל סביר להניח שהם לא התחילו אפילו לקרוא אותו עדיין. הניחוש שלי טוב כשלכם, אבל לי יש גם סטטיסטיקות. גוגל אנליטיקס, יברכו האלוהים, מאפשר בדיקה של כמות הכניסות לקישורים. קבלו את התמונה הבאה, שמנתחת חלק מהפוסט של נמרוד ברנע:
7.25 אחוזים מהקוראים לחצו על הקישור "כתבו פוסט". שאר הקישורים לא נלחצו, מלבד הכותרת של הפוסט. מספר המקליקים קטן כאשר בודקים את כמות הלחיצות ביחס לאנשים שקראו את הפוסט, ולא את הבלוג בכללותו – רק 2.04 אחוזים.
אז איפה בדיוק משחק המסמנים? המעבר מטקסט לטקסט? קיים, אבל בקושי. זה לא שאנשים לא לוחצים, הם לוחצים, אבל הם מעדיפים לקרוא, כנראה, טקסט בשלמותו. גרוע מכך, גם אנשים שלוחצים על קישורים ממשמעים אותם, בחלק ניכר מהמקרים, ביחס לטקסט המקשר. הם מנסים למצוא את הקשר שבין הקישור למקושר.
קישורים הם צורה משונה וחדשה של אינטרטקסטואליות, במובן הרגיל (פארול לפארול). בעבר, היינו מזהים רמיזה או התייחסות אינטרטקסטואלית באמצעות סמנים בטקסט המקשר. בכלליות, הטקסט היה מכיל מלים, תחביר או מבנה עלילתי הדומים לטקסט שאליו הוא מתייחס. בציטוט, למשל, מקבץ מלים מסוים הוא זהה לזה שבטקסט אחר. הדבר היחיד שמשתנה הוא ההקשר. ברמיזות יותר עדינות הדמיון יכול להיות חמקמק יותר, אך הוא עדיין שם. הסופר, בסך הכל, רוצה שיבינו את הרמיזה. בקישורים ברשת המצב שונה. נוסף לנו סמן נוסף, ויזואלי. קונבנציונלית, קישורים מודגשים באמצעות צבע גופן שונה וקו תחתון. עכשיו אין צורך ליצור אנלוגיה טקסטואלית בין הטקסטים, אפשר לשים לינק מתחת לכל מילה או משפט, ולקוות לטוב.
אבל בני אדם, מסתבר, פועלים אחרת. הם יוצרים קישורים מסביב למלים שאומרות דבר מה אודות הטקסט המקושר. ראו את המילים "הפוסט של נמרוד ברנע". הקישור שלעיל מוביל לפוסט של נמרוד ברנע. לא מאוד מפתיע, ובכל זאת. אנחנו משבצים המון קישורים בטקסטים מקוונים, ועדיין הקישורים הללו משועבדים להיגיון הטקסט המקשר, ומובנים ביחס אליו. כאשר לחצתי על הקישור למאמר של לורי, עשיתי זאת כי הנחתי שהקולקטיב יספק לי חומר קריאה מעניין. כאשר קראתי את המאמר, תהיתי אם אורי ברוכין מסכים עם הנאמר בו. לא פצחתי במחול מסמנים סוער, ולא איבדתי אמון בסמכות המקור. פשוט עברתי לקרוא עוד טקסט.
הסיבה לכך היא שאנו בני אדם. כבני אדם, קשה לנו עם "מות המחבר" ועם התייחסות לטקסט כטקסט בלבד. כבני אדם, אנחנו מחפשים את האנושי. האנתרופומורפיזם שלנו לא נעצר באלים בבליים ובמשלי קרילוב, הוא חודר מבעד לרוב הקטגוריות המנטאליות שלנו. אנו מדברים על "רגלי ההר", מייחסים מחוות אנושיות לחיות ומתייחסים למדינות כאל בני אדם (לחצו על הקישור הזה, הוא באמת שווה). ההתייחסות לטקסט כאל יציר בודד, חסר מחבר, לא רק פותח אותו לאינסוף קריאות שונות (ומכאן הופך אותו לבלתי יעיל), הוא מנוגד לאינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. והאינטרנט לא ישנה את זה.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור