תגית: עורך ספרותי

פאנל שני

לאן נעלמו המבקרים המרושעים?*

בני ציפר (איתמר שאלתיאל)

הספרות הישראלית היא בעיני סמל האגואיזם. היא אטומה, זולה, רעשנית. מהבחינה הזאת, רבותי, כל הדאווינים של הביקורת העכשווית, כאילו הטקסטים שמתפרסמים כאן במאה השנים האחרונות הם ספרות, ועוד ספרות ברמתה של הספרות העולמית, מצליחים להטעות רק את הישראלים. כי כל מי שעוקב אחר הספרות והתרבות בעולם יודע שכמו בפוליטיקה, כמו בזכויות אדם, כמו במצב הסביבה, גם הספרות הישראלית היא ערב רב וטפל ולהגני.

אני מוכרח לציין שכאשר הייתי השנה בליון, חנויות הספרים לא הכילו מישמש מגוחך של ספרי בישול וטיסה, ולא היית נכנס – כמו בישראל – לחנות שאין בה את כל כתבי אמיל זולא, ובמיוחד את 20 כרכי "Les Rougon-Macquart", שרוב הישראלים לא יודעים אפילו להגות את שמם. השתכנתי אז בקומה השניה בפנסיון משפחתי מקסים, מהסוג שצרפת התברכה בו, וגברת ווקר, בעלת הפנסיון, אישה צנועה ופשוטה, נהגה להגיש עם כוס הקפה של הבוקר גם עוגיות חמאה נימוחות. אבל גם היא, שלא קראה הרבה, ואולי לא קראה בכלל, טרחה להתעדכן במצב הספרות, כי צריך. איפה בארץ תימצא איזו מדאם ווקר כזו, בין הגבירות נוטפות הזיעה?

הספרות הישראלית, רבותי, במאה השנים האחרונות, אינה ספרות. היא להג ארוך ומיותר, שיכולנו להסתדר טוב מאוד בלעדיו, כפי שאני, אישית, עושה. לכן מעמד "העורך הספרותי הרשע", שהודבק לי, דווקא מחניף. אני אוהב לחשוב על עצמי כרשע, כי מי לא יהיה רשע עם ספרות שכזו? וזה גם לא העניין. העניין הוא שעורך רשע הוא דבר נחוץ, וזה תפקיד שאני גאה למלא. כך גם לגבי מבקר רשע. בישראל, מבקר שאינו רשע הוא בעצם רשע מרושע, כמו שהיינו אומרים פעם, כשהיינו ילדים. הוא מאפשר לנו לחשוב שהנה, גם אנחנו תרבותיים כמו צרפת ואירופה. גם לנו יש ביקורת, ואם יש ביקורת אז יש גם ספרות. ולא כך. המבקר הרשע - במיוחד בעידן האינטרנט, כשכל שלמה מחדרה יכול לשורר "מר לי סיגל" – הוא נחוץ. בלעדיו, עוד נחזיק באשליה שיש פה תרבות, וכל מיני נשים עם רכבות בגרביונים ילכו בתל אביב ויאמינו שהן במרכז השיח התרבותי העולמי כי הן קראו איזה עמוס עוז. המבקר הרשע נחוץ כי הספרות כאן התקלקלה מאוד, ולכן הגיע הזמן להרוג אותה.

 


דורי מנור (איתמר שאלתיאל)

אני נוגה, הירשפלד חיי אסון, ליבי קליפה פועמת דם טיפה טיפה

לאן אצו, הירשפלד אוצרי הדם? והלשון, דיבה! שמתהפכת סתם הזוהר המועם דקדוקכם המתלהם לאן הם נעלמו המבקרים ההם?

אני נוגה, הירשפלד דמכם - דמי לקרוא בלזק בסתיו לדון לכף חובה משורר על שרעפיו

*מבחינתנו, לפחות, זו פרודיה

לפאנל הראשון להכרזה על הפרוייקט