תגית: ספרות פוליטית

עין לפרטים, קוראים לזה

לו היתה לילדים זכות בחירה, כנראה שלא הייתי מעביר אפילו שעה אחת בטבריה. מאחר שאין להם, יצא לי להעביר שם כמה שנים טובות. זה לא באמת חשוב לכלום, אבל זה עזר לי קצת לקרוא את "החלום הישראלי" של רועי צ'יקי ארד, שאחד הסיפורים בו מתרחש בעיר המקוללת ההיא. ומאחר שגרתי בטבריה זמן לא מבוטל, אני יודע שצ'יקי מדייק בפרטים. יש בעיר פאב בשם "הביג בן". חבר שלי הקיא בו פעם. וכנראה שיש גם את הפלאפל שהוא מזכיר, גם אם איני זוכר אותו.

היתרון הגדול של "החלום הישראלי" הוא הפרטים הקטנים. הישראליות הופכת כאן למקומות, מקצועות, מאכלים, שמתוארים בהנאה לא מוסתרת. זה כשרון מדהים, בעיני, אולי מפני שאני חסר אותו. אם אני הייתי צריך לבחור מקצוע לדמות בספר, הייתי צריך לבחור בין רופא, רופא שיניים, מוכר, עיתונאי ואיש שיווק. במשחק הארץ-עיר הזה, צ'יקי היה בוחר עובד בקק"ל, ומנצח בקלות. זה מרשים.

אבל מבין הפרטים עולה גם המיזנטרופיה. במקרה הטוב, הדמויות הן יצורים אטומים, מעורפלי מחשבה, שנעים מתחנה לתחנה באדישות. במקרה הרע והנפוץ יותר, צ'יקי כותב תולעים בדמות אדם, אנשים שראויים לשנאה ובוז, לעולם לא לחמלה. קשה לי עם זה, ואני לא חושב שתשומת הלב לפרטים היא פיצוי הולם. למעשה, אני חושב שיש קשר בין השניים.

זה לא חייב להיות כך, זה לא כך בספרות הריאליזם של המאה ה-19, אבל איכשהו, בשילוב עם הניסיון לביקורת פוליטית, הדגש שמושם ב"חלום הישראלי" על פרטי העולם החיצוני בא על חשבון הדמויות, והופך אותן לקריקטוריזציה של מעמד חברתי. המעבר של גיבורת הסיפור הראשי, טלי פאפו, מבעלת טור תל-אביבית ליאפית נשואה הוא בדיוק זה – מעבר בין מעמדות. הוא מתואר, אבל לא מנומק. טלי פאפו היא חצי-אדם; היא יצור מודע-למחצה, שפועל בעולם כמוכה ירח. כך גם דמות הגיבור בסיפור השני, "דומני", ובאופן פחות מובהק גם בסיפורים אחרים.

דודי נאנח ואמר, "אי אפשר לעשות עם החברל'ך האלה עסקים. יום אחד הם אומרים ככה ויום אחר באים עם משהו אחר. לפני חודש רציתי לעשות משהו עם העצים שם. עשינו בדיקות, גייסתי שותף, השקעתי בסקר, ואז באו כמה גמדים כושים ממשרד איכות הסביבה שהתלווה אליהם ליצן לבן אחד וביטלו את הכל. רציתי להיאבק, אבל השותף שלי כבר קיבל רגליים קרות. עשרים שנה אני באפריקה, אני מכיר כושים – ממתי כושים מבינים באיכות סביבה? כל המדינה הזאת מושחתת לגמרי. אתה לא יודע עם מי לדבר. לפני 1994 אף אחד מהם לא דיבר איתך על איכות הסביבה" (מתוך "דומני").

האירוניה על גב הדובר ברורה, אבל לא זה מה שהופך את הציטוט הזה לבלתי נסבל, בעיני. הוא בלתי נסבל משום שהוא יכול היה להיאמר באמת. שמעתי אנשים שמדברים כך, שחושבים כך. פגשתי אותם. לאנשים יכולות להיות דעות מגוחכות, דעות "שטוחות", אם לאמץ את המטפורה הישנה ההיא של א.מ. פורסטר. אבל אנשים אינם שטוחים ואינם מגוחכים, וכאשר כל מה שמיוצג מהם הוא דעותיהם המופרכות, נוצר מצג שווא נורא.

הבעיה, אני חושב, נעוצה בכך שביקורת פוליטית-חברתית מופנית בעיקר כלפי מושגים – נורמות חברתיות, מבנים פוליטיים, מעמדות. הפוליטיקה כבת בריתה של הסטטיסטיקה. מאפיינים חברתיים במקום בני אדם. כתיבה פוליטית צריכה להתמודד עם זה. זו בעיה שסאטירות עומדות מולה כל הזמן, ורק מעטות מצליחות בכך.

גם ב"מלכוד 22" חלק מהדמויות מצומצמות לכדי פונקציות נרטיביות וקומיות בלבד. אבל הלר פיצה על כך באמצעות הומור רדיקלי מספיק, ובאמצעות אימוץ מוחלט של הבעיה: אם סאטירה מרדדת דמויות, נלך על זה עד הסוף; ניצור עולם זעיר שכללי המשחק שלו שונים לגמרי, שהפיזיקה של יחסי אנוש שונה, ונקרא לו "צבא". צ'יקי בחר בדרך אחרת. הפיצוי ב"חלום הישראלי" נמצא בפרטים. אם בני האדם לא יכולים להיות אמיתיים, לפחות הפרטים סביבם כן; אם הדמויות מרודדות לפונקציות חברתיות/מעמדיות, לפחות הן יכולות להתבסס על דמויות אמיתיות. למעשה, תשומת הלב לפרטים היא חלק מההשטחה של הדמויות; צ'יקי מתאר בני אדם כסך תכונותיהם החיצוניות, מה שהופך את הקטגוריות החברתיות, שבאמצעותן אנו מקטלגים, לחשובות יותר מהדמות עצמה.

אלו בחירות לגיטימיות, כמובן, אבל לי קשה איתן. ואני גם חושב שכיצירה פוליטית, זו יצירה בעייתית. כי אנשים, על דעותיהם הנוראיות, הם בני אדם אמיתיים. הם מצליחים, איכשהו, להיות הורים ראויים, חברים טובים, בני אדם, ועדיין להחזיק בעמדות המפחידות ביותר. הספר הזה לא מסביר זאת, הוא אפילו לא מנסה. הוא מעדיף ללעוג.

גילוי נאות:

רועי צ'יקי ארד כתב לאחרונה על פרשת מיברג, שהייתי חלק ממנה, פוסט שלא הסכמתי איתו כלל.

הערה מנהלתית

העבודה על "ההם" היתה ארוכה במיוחד בימים האחרונים, אחרי התקפת ה-DoS על "החברים של ג'ורג'" ו"מדרון חלקלק". ובכלל, מאז הוספת "מדרון חלקלק" כל הסיפור הפך לקצת יותר מורכב. הוספתי למדרון עמוד תרומות בפיי-פאל. אני מניח שמהתרומות שיתקבלו אקנה בעיקר ספרים, כנראה תיאורטיים. אני מניח גם שאתם תהיו הראשונים לקרוא על הספרים הללו כאן, בסיפור. אז יאללה, ממנו לי איזה אמזון, בחיאת.

כאן ועכשיו

כדאי להתחיל כבר בציון עובדה: יש כיבוש. לא "כיבוש" כמטאפורה או כסיסמה שחוקה, אלא בהוראתה המקורית של המילה, עם כובש עם אחר, גוזל את אדמתו, ולשם שמירה על אדמה זו, גוזל גם את חייו.

כדאי לומר גם שיש פערים חברתיים, ויש עוני, ואשכנזים-מזרחים, ותרבות הגירה ועובדים זרים. ואף אחד מאלו אינו מצחיק, ואינו ראוי להתעלמות.

***

כי מכאן יוצאת הקריאה החמורה הזו, לכתוב על הכאן והעכשיו. כתיבה שאינה פוליטית, אומרים ב"הארץ" וב"מטעם", היא כתיבה אסקפיסטית, וככזו היא אינה מוסרית. ההתעלמות מהכיבוש אינה עמדה ניטראלית. ההתעלמות מעלימה.

קשה לבטל את הטענה הזו כלאחר יד, וודאי שהיא מגיעה מהמקום הנכון (אם כי לפעמים יש להתאמץ ולהיזכר בכך, כשמביטים בהתנהלות של יצחק לאור). יש יותר מיסוד סביר להניח, אם להשתמש בביטוי זהיר במיוחד, שספרות ופוליטיקה קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. אם כך, הכתיבה הספרותית היא מעשה פוליטי, וכמעשה פוליטי עליה להשתדל להיות המעשה הנכון.

אבל כל מי שצחק מהפרודיה של יואב ומיטל, מרגיש בעצמותיו שמשהו בטיעון הזה מקולקל מאוד; שהדרישה לכאן ועכשיו אולי מייצרת לנו אינספור מעשים פוליטיים, אך מעט מאוד אמנות; ושכתיבה, למרות הכל, היא לא ואינה יכולה להיות רק מעשה פוליטי.

אם להשתמש לרגע באנלוגיה מופרכת, ניתן להשוות את הכתיבה לדיבור. מכאן, הדרישה לכאן ועכשיו היא דרישה לדיבור חוזר, אינסופי, על אותם הדברים. דיבור שעוצר רק כדי להשתיק את זה שהעז לחרוג מסך הנושאים המותר, ולומר "אני רעב".

כאמור, זו אנלוגיה מופרכת, שכן כתיבה אינה דיבור. היא מתוכננת יותר, מוקפדת יותר, ואולי אפילו משפיעה יותר. אבל כדאי לחשוב רגע כיצד היתה מתקבלת וירג'יניה וולף, לו הוציאה את "אל המגדלור" היום. וכדאי גם לזכור הבדל נוסף בין דיבור לכתיבה, שמאפשר את השימוש בוולף כדוגמא – סך הזיכרון. כתיבה נשמרת. איני בטוח כמה מהכתיבה שמיוצרת היום, תישמר כך. זה נדוש אמנם, אך נדושותו של טיעון אינה עדות לפגמיו – לבסוף, בתום העכשיו הזה, מה יוותר מאותה ספרות פוליטית? יוותר גוף טקסט, עצום בהיקפו, שכבול לעכשיו שתם, ולכאן ששינה את היקפו. לכשתצליח הספרות במעשה הפוליטי, באם תצליח, אין לה עוד, מעצם הגדרתה הראשונית, שום תפקיד. מלבד, אולי, עדות.

***

אבל לא די בכך. ניתן עוד לטעון, נכון יהיה לטעון, שאין זה משנה. שעתה, בכאן ובעכשיו הללו, יש כיבוש ופערים וכו'; ושעתה, כאן ועכשיו, אסור לנהוג אחרת, יהא רצוננו בנצח גדול ככל שיהיה.

אני לא בטוח שאני יודע באמת איך להשיב לטענה זו (הלכה וירג'יניה וולף), מלבד אולי בטענה פרגמטית. בסופו של דבר, כל המאמץ הכביר שהושקע בהפניית האמנות לעבר הפוליטי, לא עזר בהרבה, ועדיין איננו מועיל. יתרה מכך, גם לו היה מושקע מאמץ זה בכתיבת טורי דעה פוליטיים, איני בטוח שהוא היה מועיל הרבה יותר. דומה שהספרות כיום כבולה אל הפוליטיקה בקשר עבות יותר מהקשר של הפוליטיקה אליה, וכי אנשים נוטים להיות מושפעים יותר מההטיה של כתבות חדשותיות מאשר מהטייתם של טורי דעה.

אחת הסיבות לכך, מן הסתם, היא שבני אדם מצפים למצוא מניפולציות בסיפורים, ומצפים למצוא הטיה בטורי הדעות. ההקשר כופה קריאה חשדנית, וזה סביר והוגן. אבל יש גם סיבה נוספת – הקהל מוטה בעצמו. איני יודע כמה ימנים נמנים על קוראי "מטעם". לעזאזל, כמה אנשי "מרכז", יהיו אשר יהיו, קוראים את כתב העת הזה? אז אולי נוצרה כאן אמנות מגויסת לרוב, אולם היא מצליחה לגייס רק מתוך שורותיה.

גם כאשר לוקחים בחשבון יוצאי דופן כ"אוהל הדוד תום", יהיה מופרז להניח שספרות מגויסת היא כלי פוליטי אפקטיבי במיוחד. ברוב המקרים, ספרות כזו נוטה לחמם את ליבם של המשוכנעים ממילא; וברוב המקרים, נדמה כי הקורא נהנה יותר ממוסריותו הוא, מאשר מקריאת הסיפור עצמו. ברוב המקרים, כאמור. לא בכולם.

אמנם, ייתכנו סיפורים פוליטיים טובים. "1984" קופץ לראש מיד, ויש גם מי שאוהב את סוויפט. אבל בדרך כלל, ככל שהסיפור נענה יותר לצו הפוליטי, כך הוא נעשה סיפור טוב פחות. מבין כל המרכיבים, שמייצרים "ספרות", מסר הוא רק מרכיב אחד, לא תמיד מרכזי. הציווי "כתבו פוליטי!" תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר, ומעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת. לו היה לאורוול רק מסר, היה כותב מאמר.

ולמען האמת, לא זו בלבד שספרות פוליטית נוטה להיות אמנות גרועה מאוד, היא גם מעשה פוליטי ירוד למדי. למה, לעזאזל, לא לכתוב מאמר? אם נגזר עלינו לכתוב על הכאן והעכשיו, למה להעלים אותו בתוך הפואטי? איני מכיר ולו סיפור אחד, שמצליח להסביר את בעיות הניאו-ליברליזם. לכל היותר, אפשר למצוא סיפורים טובים על "עוני" או על "פערים חברתיים". ועוני, אמנם, הוא מצב מתסכל, אבל ממעשה פוליטי אני מצפה ליותר מאשר הצבעה על עוול, אני רוצה הצבעה על פיתרון.

אין בכל זה כדי לטעון שספרות פוליטית היא תמיד גרועה ולא אפקטיבית. ישנן, כאמור, דוגמאות סותרות, ולעתים יש לא מעט בעצם ההצבעה על העוול. אולם מבין הפעולות הפוליטיות, שפתוחות בפני האזרח, אמנות היא פעולה בעייתית, לכל הפחות. ולעתים קרובות מדי נדמה כי הבחירה באפיק הפעולה הזה, נועדה יותר למירוק המצפון מאשר להשגת שינוי אמיתי בעולם. לחלק מהאנשים, כתיבת ספרות קלה יותר, מתגמלת יותר, מפעולה פוליטית של ממש.

***

בסיפור "דין וחשבון לאקדמיה" לקפקא, עומד רוטפטר הקוף בפני חבר אקדמאים נעלם, ומוסר לו דין וחשבון. רוטפטר, קוף שאולף היטב, טוען כי הוא אינו יכול להיענות לבקשת האקדמיה, ולספר לה על עברו הקופי, שכן עם התקדמות האילוף, הלכו ונסגרו חדרי הזיכרון מאחוריו.

במקום תיאור עברו הקופי, מספר רוטפטר לאקדמיה את סיפור אילופו, וכיצד הוא הפך לקוף מחונך כל כך. עומד קוף בפני האקדמיה, ומספר סיפור שלא חפצה בו, שככל הנראה הוא מספר תמיד, גם בהופעותיו על "בימות הבידור של העולם התרבותי". ולמרות שהוא חושש, ולמרות שהסיפור הזה עלול לערער את מעמדו, ולמרות שיכול היה להימנע מכך, הוא בוחר לספר אותו שוב ושוב. קוף של סיפור אחד, סיפור בחירתו במוצא על פני חירות.

נהוג לומר שהכיבוש משחית. ובכן, הכיבוש הפך אותנו לרוטפטר הקוף.