תגית: סיפור קצר

לורה (סיפור)

אחד ממוקדי הקסם של הספרות בעיני הוא הקרב המתוחכם בין אמינות לבידיון, ועכשיו אני עומד לקרוע קרע של אמת בצעיפים וניירות-השקף שבדרך כלל מערפלים את נסיבות העלילה, למכור את המשחק ולומר שהסיפור הבא כולו אמת לאמיתה, מן המסד ועד הטפחות.
הבוקר נערכה הפעילות הרשמית הראשונה שלנו כקבוצה, שהייתה לא פחות ממדהימה. בשבע בבוקר יצאנו אל 40 האייקרים שלdeer run camp, יער עבות הממוקם בלב העיירה Pine Bush שב-orange county, אי שם ליד Albany, בירת מדינת ניו-יורק. המטרה הממוסמכת של פעילות ה-rope course היא team building, ובנוסף, אם להאמין לעלון הידידותי לסביבה, לאפשר למשתתפים להיהפך חברי קבוצה אכפתיים, חדורי מוטיבציה ובעלי ביטחון-עצמי, אגב למידה על עולם הטבע ומקומם בו. המארגנים הם ארגון דיאנובה, גוף ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לקדם ערכים מסוג זה. אני מַלאֶה בכל הפירוט הזה גם כדי להעביר משהו מהנידחות והריחוק של האתר מניו-יורק, הממשית ובעיקר המטאפורית, וגם לתת משהו מהטעם שלו או של החוויות שהוא זימן לנו.
ירדנו מהוואן השחור מבריק במעבה היער. במקום חיכו לורה וקַארְטיבּ (אלה לא השמות האמיתיים, אבל הם דומים מספיק. הסיבה לכך, אם לאמץ את הלוך הרוח המקומי, היא שלא הייתי רוצה to violate anybody’s privacy). על אף שהצגת הדמויות עד כה אולי מרמזת אחרת, לורה יותר מעניינת ושווה להתמקד בה. מנהלת המקום, אמריקאית שכמו נלקחה היישר מקומדיות המצבים ממעוטות התקציב של אחר הצהריים המאוחרים: יפה, חסרת גיל (אי-שם בעשור הרביעי לחייה); בעלת שיער בהיר וגלי; עיניים תכולות להפליא; שתי שורות שיניים מושלמות, נוחות-תמיד להיחשף; פנים חלקות ושקעי לחיים מעט בצקיים.
לבקשתה התאספנו במעגל והיום החל. בזמן אמת לא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לנו, מושגי ה-high ropes וה-low ropes לא אמרו לי דבר. עכשיו אני יכול לומר שמדובר במיני משימות צופיפניקיות למיניהן, שעיקרן סיוע הדדי ממשי ושיתוף פעולה (לעבור את קיר כלונסאות העץ ביחד, לצאת מסְבך חבלים). אבל כמו בהרבה מקרים קודמים, המטרה המוגדרת שלשמה הובאנו נמצאה הרבה פחות מעניינת מההתרחשויות סביבה. את אותן התרחשויות אני מחשיב מפליאות בעוצמתן, משהו בו מעולם לא נתקלתי. ולכן בסיום היום, כשאמרתי ללורה שלמדתי המון מהיום הזה from so many aspects, היא לא ירדה אף לתחילת דעתי ועם זאת לא היה זה שקר כלל.


אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה – קארטיב, זה יהיה בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".


עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.


כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.

(פורסם במקור ב-feintuning)

יש סיבה

למרבה המזל, לחלק מן הדברים בעולם יש עדיין סיבה.

סימפסון – הסרט הוא מצחיק. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של הומור משובח יותר או פחות, נשכני יותר או פחות, ואינפנטילי יותר או פחות הכשירו את כותבי הסדרה ליריית ארבע בדיחות בדקה. והם עושים את זה היטב.

סימפסון – הסרט הוא כמו פרק ארוך. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של כתיבה בפורמט אחד לא עוברות רק כי הרבה אנשים משקיעים בך הרבה זמן וכסף. ואפילו לא אם אתה מודע לעצמך ברמה שבה יוצרי הסימפסון מודעים לעצמם. אז במקום ציר עלילתי מרכזי בגודל רבע עוף עם עוד שלוש עלילות משנה מופרכות, אתה ממציא ציר עלילה מרכזי בגודל המבורגר מוזס וסביבו שש עלילות משנה מופרכות. הערבים אותם ערבים והים אותו הים.



יוצרי סימפסון – הסרט לא יודעים לספר סיפור. יש לזה סיבה. הם לא צריכים לספר סיפור. הם צריכים להצחיק. סיפור זה דבר עם התחלה אמצע וסוף. האמצע הוא לרוב לא מצחיק. הוא דורש סבלנות. בעולם הצהוב אין סבלנות. יש עכשיו.

בסימפסון – הסרט יש אלף קצוות בלתי גמורים. יש לזה סיבה. החזיר שהומר כל כך אהב, לאן הוא נעלם? והנבואה שהתגשמה, מה קרה איתה? ואלסקה, אפיזודה חולפת. וכל זה למה? כי צריך להצחיק. כי מותר לברוא עולם ולהרוג אותו רבע שנייה אחרי שהפאנצ' ליין חלף. זה כל כך בדיחת הבננה, שאחריה אתה נשאר לתהות מה קרה לאיש שהחליק עליה, שזה נשמע כמעט מכוון שאלוהים עשה את הבננה צהובה.

סימפסון – הסרט הוא משעמם. יש לזה סיבה. מה שמספיק כדי להחזיק אותך חצי שעה מול הטלוויזיה בבית לא מספיק כדי לגרום לך לעבור שעה וחצי מהנות בקולנוע. קצת כמו ההבדל בין סיפור קצר לרומן, הגימיק כאן צריך להיות חלק מהדבר ולא במקומו.

ייתכן שתיכף יבואו כאן תגובות זועמות על זה שאני סתם קרצייה, ושזה אחלה סרט קיץ. יש לזה סיבה. לפעמים, דבר הוא רק דבר. סרט מצחיק הוא רק סרט מצחיק. הוא לא צריך צידוקים הגיוניים, עלילתיים או אפילו איכותיים. הוא צריך להיות הסרט של הסימפסונס. צהוב. וגדול.