תגית: סימפסונס

יש סיבה

למרבה המזל, לחלק מן הדברים בעולם יש עדיין סיבה.

סימפסון – הסרט הוא מצחיק. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של הומור משובח יותר או פחות, נשכני יותר או פחות, ואינפנטילי יותר או פחות הכשירו את כותבי הסדרה ליריית ארבע בדיחות בדקה. והם עושים את זה היטב.

סימפסון – הסרט הוא כמו פרק ארוך. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של כתיבה בפורמט אחד לא עוברות רק כי הרבה אנשים משקיעים בך הרבה זמן וכסף. ואפילו לא אם אתה מודע לעצמך ברמה שבה יוצרי הסימפסון מודעים לעצמם. אז במקום ציר עלילתי מרכזי בגודל רבע עוף עם עוד שלוש עלילות משנה מופרכות, אתה ממציא ציר עלילה מרכזי בגודל המבורגר מוזס וסביבו שש עלילות משנה מופרכות. הערבים אותם ערבים והים אותו הים.



יוצרי סימפסון – הסרט לא יודעים לספר סיפור. יש לזה סיבה. הם לא צריכים לספר סיפור. הם צריכים להצחיק. סיפור זה דבר עם התחלה אמצע וסוף. האמצע הוא לרוב לא מצחיק. הוא דורש סבלנות. בעולם הצהוב אין סבלנות. יש עכשיו.

בסימפסון – הסרט יש אלף קצוות בלתי גמורים. יש לזה סיבה. החזיר שהומר כל כך אהב, לאן הוא נעלם? והנבואה שהתגשמה, מה קרה איתה? ואלסקה, אפיזודה חולפת. וכל זה למה? כי צריך להצחיק. כי מותר לברוא עולם ולהרוג אותו רבע שנייה אחרי שהפאנצ' ליין חלף. זה כל כך בדיחת הבננה, שאחריה אתה נשאר לתהות מה קרה לאיש שהחליק עליה, שזה נשמע כמעט מכוון שאלוהים עשה את הבננה צהובה.

סימפסון – הסרט הוא משעמם. יש לזה סיבה. מה שמספיק כדי להחזיק אותך חצי שעה מול הטלוויזיה בבית לא מספיק כדי לגרום לך לעבור שעה וחצי מהנות בקולנוע. קצת כמו ההבדל בין סיפור קצר לרומן, הגימיק כאן צריך להיות חלק מהדבר ולא במקומו.

ייתכן שתיכף יבואו כאן תגובות זועמות על זה שאני סתם קרצייה, ושזה אחלה סרט קיץ. יש לזה סיבה. לפעמים, דבר הוא רק דבר. סרט מצחיק הוא רק סרט מצחיק. הוא לא צריך צידוקים הגיוניים, עלילתיים או אפילו איכותיים. הוא צריך להיות הסרט של הסימפסונס. צהוב. וגדול.