תגית: ניוון

פורנוגרפיה ניוונית

אה, חלק מכם/ן, הסטרייטיות/ים, ההטרו-סקסיסטיים/יות, הטרו-משעממים והטרו-משועממות, בוודאי תתקשו, תסרבו, תפחדו, תכחישו, חיש תחושו לא להבין, להסכים, להבחין, להרגיש, לגעת, להיפגע, להיפצע ולהגליד, עם הטיעון/תיאור הבא, למרות שהוא בוודאי, בהגדרתו, נכון, נכון בהגדרתו, נכון מהגדרתו, מהגדרתי, מגופי הנע. הפורנוגרפיה הקיימת היום, ברובה המוחלט, מלבד כמה יוצאים מן הכלל המקיימים אותה מבפנים ומבחוץ, היא מנוונת, משעממת, דלה, דקה, דלוחה, סכמאטית, בינארית, אקסטרפולציה דיאלקטית של צמצום, ריבוי ריק, חסרת דמיון או מעוף, של זיונים מבוססי חדירה, מיועדי חדירה וזרימת זרע כמו דיאט-קולה/פפסי/אחר-בלי-גזים. במיוחד הוא חולה, לא סוטה, קמל, חיוור, הפורנו ההטרו או ההטרו-לסבי, נשים שמקיימות מגע שמחכה, מצפה או מדמה את הזין הצופה, הנוכח או המדומיין. אוראלי, ווגינאלי, אנאלי בתוך מסגרת תחומה בין הזדקפות-הרטבה לבין אוננות-שפיכה, קישור בין הצופה לבין הנוכחות/ים, הזדהות מנוונת עם משחק-לא-משחק זול חסר הומור. הגבר גומר, הסצנה נגמרת, "זיון" "חדש". אישה לא גומרת, כן גומרת, משפריצה או מתאפקת, ה"סקס" לא מוכרז עד שהזירעונים לא מתוודעים, גוועים, באוויר הגלוי, בעור החשוף, בעין הוורודה-מלוחה, מתערבבים ברוק, מדגדגים את הגב, מתפוצצים מתוך הלחץ הדחף הכמעט-מחרבן, כמעט-מיילד. אם אתן/ם לא משתעממים/ות מזה, זה, זה בגלל שאימצתם/ן את הגבולות הללו, המגבלות הללו, דמדומי ניאון, ודמיונכם/ן/ם אכן דל, מנוון ועצוב כמו/כפי שהתעשייה מדמיינת, מייצרת, תומכת, משערת, מנחשת, צודקת.

המם, כל הווריאציות הסטרייטיות נענות לשבלונה המצווה פעיל-סביל. כלכלת התשוקה היצירתית מועדנת, מעודנת, ומוכפפת, לחיים מופרדות, מצפות, לכלכלת השפיכה-הסידית. הסדיזם, המזוכיזם, הפטישים, עילה לשפיכה. הנשים המבוגרות, השמנות, הגברים המכוערים, המסוקסים, המוחלקים, הגמדים, בנות השמונה עשרה, המקומטות, הנשואות, בהריון, חזה בקשת האותיות הממוספרות, נשים שערוותן נשרה, לא נשרה, השחורות, הצהובות, הג'ינג'יות, הקוקיצות, הקוקסינליות, הקוקס, כולם/ן מנותבות/ים לכלכלת השעמום. הפורנוגרפיה ההומו-גברית וההומו-טרנסית מעט חורגת, בהיעדר סיגניפיקציה של חדירת זין לווגינה, בתחליף חלקי של כוס-טבעת, משחק ולא פור-פליי, כל מגע משוח בגוון אירוטי נחשב זיון כל עוד הוא נועד, מועד, לאיברים הכבר-לא-זקורים והסימון של השפיכה האחת, החד פעמית. מסמנים אלו מאבדים מכוחם החולש בזן הנדיר של פורנוגרפיה לסבית וטרנסקסואלים-ית, המיוצרת על-ידי, באמצעות, לטובת, למען במאיות, שחקניות וצופות לסביות. תשוקה, תאווה וחרמנות מתרחבים דיים ומובחנים-חופפים. כמה עשרות סרטים מסחריים, כמה זוגות חובבניים. לסביות-לגברים מסיימות בלי לגמור, סתם כך, פשוט סתם כך, מתוך מעין עייפות, ליאות, שעמום, או השערה חצי-מוצדקת שגבר הנעדר, המיוחל, המניע ומצמיא, כבר גמר. סרטי לסביות מלסביות ללסביות בלסביות נגמרות בהיגיון מסוים, באורגזמה גלויה, בהתרגשות, בהרפיה. אז זוהי, אך זוהי, כלכלה של דגדגן-כוס-ווגינה. כלכלה של זין מצועצע. לפעמים מתענגת הלשון, לפעמים צוואר נחנק, תחת מוצלף, יד מעוקמת, שיער נאסר, לחי נסתרת, דידלדו חודר, דילדו רוטט והופך וויברטור, וויברטור הופך דילדו, עין נצרבת בזרע מפתיע. שתן, צואה, דם, רוק, יין, שמפניה, שוקולד, בוץ, גואש, אבטיח, בירה, קולה-קינלי-ספרייט, אצבע נרטבת, יד נעלמת בתוך גוף, גדם זכוכית נעלם ולא חוזר, בוהן בתוך שפתיים, זין, זין, זין, כוס, אבל זהו משחק סופי וחלקי מאוד של איברים שהם מטרה לגירוי זין, דגדגן, כוס, פה, רקטום, שרשרת התפתחותית שכולה חביון, התגבשות של הריבוי בדבק של זיעה קרה.

אה, שחררו את הדמיון, את הבדיון, מהתרמית של הריבוי, ריבוי שחוזר על עצמו, הזיקה אל המוות, מן החזרה של השווה, אל חזרה של ההבדל, של השינוי, של החידוש, של התנועה. אל תפחדו.

המם, אני גומרת מהמרפק.

אני גומרת בשפתיים, חוויתי אורגזמות בעורף, חוויתי אורגזמות של עמוד השדרה מבפנים, אורגזמות של החלק הרגיש מתחת לצלעות, אורגזמות של החלק הדואב מתחת לשד כבד, אורגזמות של מפרק כף היד, של כפות הרגליים, של אחורי הברך, של מעלה הברך, של הירכיים הפנימיות, של קצה האף, של גלגלי העיניים, של פנים האוזן, של מתחת לאוזן, אורגזמות מנשיכה, אורגזמות מליקוק, אורגזמות מהצלפה, אורגזמות מבהייה, אורגזמות ממגע, אורגזמות מהיעדר מגע, אורגזמות ביחד, אורגזמות רבות, חוזרות, נשנות, שונות, אורגזמות קטנות, אורגזמות מהתרגשות מאורגזמות מיוחלות, אורגזמות של אחרים, של אחרות, אורגזמות של תשוקה, אורגזמות של תסכול, א-אורגזמות, אן-אורגזמות, דיס-אורגזמות, אין-אורגזמות, טרנס-אורגזמות, אורגזמות מפלסטיק, אורגזמות מסחוס, מציפורניים, בשפתיים של הכוס, בגב של הזין, מעור, מליטוף, משפשוף, מליחוך, מצריבה, מחום, משתן, של השתנה, אורגזמות של צחוק, של בכי, של צרחות, של חנק, של התכווצות, של זרימת דם, של מעצור דם, של רקמות, בלוטות, משטחים, פנים, חיבורים, קישורים, ארוטומניה של המיתרים, של הנקודות, של פי וג'י, של מספרים שבורים, של המאמץ, של ההתנשפות, של ההמהום, הזמזום, הזמרה, הדיבור, אורגזמות ביידיש, שויין.

הי, הי, הא, המם, הם, הצלילים המוכרים מדי, בתנוחות הלא נוחות מדי, בתנוחות תנוחתיות מדי, בזין הגדול מדי והכוס הרטוב תמיד, פי טבעת נוצץ ולח, ממולח, זה מכבר, זכרו לא לפחד, לא לרדד את הזימה, התשוקה, החרמנות, את הזיקה, לקונפיגורציות הבינאריות של מכונת תעשייה מנוונת, מכונת-א-תשוקה, מולטי-מולאריות צמוקה במסווה של צמיגיות, גוף דל איברים ריק. הזין הוא הבור של התשוקה ולא מקורה, הפורנו היום הוא צינור שופכין זריז מדי, משומן מדי, שמרוקן את המוח כמו זין שנשלף מהר מדי מתוך כוס/תחת/פה להראות ולהיראות את נוזלי המוח מקשטים פנים שאינן רואות את עצמן.

הפף, תפסיקו להביא ביד ותלקקו את עצמכם, תנשכו את עצמכם, תביאו בגוף, בבשר, בדם, בעור, באיברים, בחלקים, בורידים, בנימים, בעצבים, בכעסים, באחרים/ות, תשרטו את עצמכם/ן. תתחילו במתיחת קווים לחים מהכוס פנימה והצידה והחוצה, מהזין אחורה דרך מתארו פנימה, שחררו סוגרים, סורגים, מהדגדגן אל בין הכתפיים, מהלשון אל הלחיים, משפתיים לשפתיים, ואז מאצבע לאצבע, אל העור המאונן עם עצמו, את עצמו, עור זר, עור מוכר, עור פרוס בין חפצים, אורגזמה של חפצים, דברים, חלקים, צירים, גלגלים, מטבע, סיכה, קקטוסים ריריים, עוגה, סדין, חרסינה, וניל, שפיך חריף וסמרק.

צירוף מקרים, צירוף של מקרים, "לא, לא, ארבע פעמים לא, אני לא הילדה שלך", תתפרקו ותתחברו ותתאספו ותתפרקו, רגע רגל רגע רגב, אחרת יהיה לכם ממש משעמם, בהגדרה, בהגדרה משעממת, של מיניות שמהססת, שמפחדת להימכר, להיסחר. הפורנופחד הוא קוטל בינת התשוקה. עולם ללא סוף? זיון שכל (דווקא תשובה אפרמטיבית), חדירת חישה לקליטה.

פאנל רביעי

בונוס: אורחים חשובים*

החבר ז'דאנוב בנאום מיוחד מתוך הקבר (רונן סוניס)

חברים!

אני, הלא תזכרו, האמנתי בכל מאודי כי "מי שאינו עִמנו – נגדנו הוא". אתם, המאמינים כי "מי שאינו חלק מן הפיתרון הוא חלק מן הבעיה", מסכימים אתי הרבה יותר ממה שנדמה לכם. מיהם אותם "סופרים בעיני עצמם" שאינם חלק מן הפיתרון? כולנו יודעים וכולנו שותקים! הלא נבוש?! די למס השפתיים הנפשע לְמה שמכונה בטעות "פלורליזם" ואינו אלא חוסר-פרינציפים וחוסר-הקפדה וחוסר-טעם. לדאבוננו, גם היום חיים ופועלים בינינו זעירבורגנים תפלנים, הנוטלים מן האמנות את האידיאה ואת הערך החברתי, המכריזים על אמנות לשם אמנות שאין לה תכלית ואין לה שחר, המטיפים לאפוליטיות רקובה!

חברים! היטב מכירים אנו את בעבועיה של אותה בִּצָה ספרותית ריאקציונרית, את השירה הנבובה, המחוסרת אידיאה, הטרקלינית-אריסטוקרטית, המיסטית-פורנוגרפית, המסתירה את חולשתה המוסרית היסודית על ידי רדיפתה אחר צורות יפות ללא תוכן, הזרה לחלוטין לרוח הספרות הסובייטית, טְפוּ, הישראלית! עולמם הרוחני של אותם אנכרוניסטים הוא אחד השרידים של עולם שוקע, עולמה של תרבות-האצילים האירופית הנושנה. התימטיקה של אותם קוסמופוליטים אינדיבידואלית לפנאי-ולפנים, והדיאפזון של שירתם מצומצם עד כדי דלות – כפי שקורה תמיד ובהכרח בכל שירה המעזה להתעלם מן העובדה הפשוטה כי לא ייתכן ביטוי אמנותי אפוליטי במדינתכםבמדינתיבמדינתנו. במדינתנו השסועה. הרי כבר לנין הוכיח בעוז, כי אין הספרות יכולה להיות בלתי-מפלגתית.

מי יגלה עפר מעיני?! דברי יפים ונכוחים גם בימינו אלה, שעה שעצמותי ממתיקות את אדמת רוּס הקדושה. חברים! פעם ידעה הביקורת לכרות עצים ולשבור ביצים כשצריך, ומה בכך אם ניתזו אי-אלו שבבים? זכרו גם היום כי החביתה מקדשת את האמצעים!

 


 

ג'וליה קריסטובה, פקידה פלוגתית (תומר ליכטש)

היציאה מלבנון היתה יציאה מן השיח. מוטב, בעצם, לדסקרס – ראשית לכל – את מושג המארב. אנו אומרים מארב ומיד בונים לנו מבט (gaze) חד-צדדי מתוך השיח, אל עבר עמק ובו רועי צאן. המבט הוא מבט מסרס, מבט "דרך-כוונת", והכוונת, לא בלבד שהיא טלסקופית, אלא שהיא כוונה. האינטנציה של המבט מבנה את "המארב" כיחידה קולוניאלית כפולה: מצד אחד, פני-השטח – מארב חמוש (armed), כלומר טעון, דרוך, מלא זין. מצד שני, המבט המסרס אינו מוחזר, ובכך יוצר תנועה וקטורית שאינה נפגשת אלא במבנה "אחר" שלמולו ה"מארב" אינו מצליח להיות "מאהב" אלא נותר "מִכזב" או "תִכזובת". המומנט השני, הקולוניאלי, הכפול, "נבנה על עצמו" במשהו שאפשר לראות כ"קיפול-שמונה" של האימה (angst) מצדו של האורב כלפי הנארב, האוהב כלפי הנאהב. אין לנארב כלי-אריבה כדי לספק את היצר המארבתני שמתעורר מן המבט, משום שהמבט – השיח שמבנה את ה"מארב" ככזה – אינו מאפשר לו "להביט" בחזרה, אלא מותיר אותו בנקודת "היבט" נחותה. הנארב נהרג, נאהב אך לא "אהוב", כלומר נאהב על ידי האורב-האוהב, אך בלתי-אהוב מצדו, וההרג אינו אלא הרס של רגע ללא אהבה. מושג המארב, כפי שאנו יכולים לחלצו מתוך השיח על ה"ג'אבל", הוא מושג גבולי, "היברידי", של "פנים מוכרות". בציור אנו יכולים לדמות את המארב להעדר המגע בתקרת הקפלה הסיסטינית, ובמוזיקה – לשקט שאחרי מחיאות הכפיים, המופרע במחיאות כפיים אחרונות. הנגנים קדו, כמעט מסתלקים, אך ה"מארב" המחי-כפתי עדיין מחזיק אותם, בניגוד לרצונם, על הבימה, משתוחחים זה בחיקו של זה, בחיפוש אחר האהבה, מתנגדים ל"מארב" הכפיים, כרועי הצאן ה"מתנגדים" לסירוס של ה-gaze באמצעות פסיעה סתמית בעמק הנארב. אנו יוצאים מלבנון ולמעשה יוצאים מהשיח. הדיפלומטיה הכדורית, החמש-חמישים-וששית של האֵם-16, האם הגדולה מן החלומות, אפשר לומר, היא לא "בריחה" אלא "מנוסה" לא "מפני" אלא "אל חיק" השיח המלחמתי הבא.

*כן, וגם האורחים כותבים פרודיה.

לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.