תגית: משמעות

רקוויאם לאנונימיות

 

Sometimes I wonder

If you're mythologizing me like I do you

It's better when we do

I don't want to know the real you

קווין בארנס

 

פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.

מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.

כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.

בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)

מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.

לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.

 

הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.

 

הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?

 

 

סלולאר, ליניאריות ואזורי משמעות

הערה אפולוגטית: יש לי תחושה שכל מה שנכתב כאן לא מחדש דבר לאיש, זולתי. בתקווה שאתבדה.

למעט הסמארט-פון לסוגיו, טלפונים סלולאריים הם יצורים עלובים. הבנתי את זה רק כאשר כתבתי SMS וקיבלתי, בעודי כותב, את הצפצוף המורה על הודעה נכנסת. הסלולארי שלי לא הניח לי להרפות מההודעה, ולבדוק את ההודעה שהתקבלה. התחלתי תהליך ועלי לסיים אותו. אי אפשר אחרת.

עכשיו, ווינדוז אינה המצאה חדשה. תמצית הכוח של מערכת ההפעלה הזו היתה האופציה להחזיק בכמה משימות בבת אחת, לבחור מתי ואיך להתנהל ביניהן, מבלי להיות מחויב למסלול הפעולות שאותו התחלה, מבלי להיות מחויב לכבות את המסלול הזה כדי להתחיל מסלול חדש.

טלפונים סלולאריים החזירו אותנו, מבחינה זו, עשרות שנים לאחור. עם צאת האייפון שאל מישהו איך לא חשבו עד אז לייצר תפריט להודעות קוליות. במרבית הסלולארים, עליך לעבור הודעה קולית אחר הודעה קולית כדי להגיע לבסוף להודעה שאותה רצית לשמוע. למה אנחנו מוכנים לקבל את זה? כי, בעצם, זה לא שונה במיוחד מהאופן שבו מתנהלות כל הפעולות שלנו בסלולארים. כך נתנו לנו, וכך השתמשנו. ולא משנה שאנחנו מכירים מערכות הפעלה אחרות. זה לא מחשב, זה סלולארי. מותר לו להיות נחות.

לינוקס רולז

כל זה הזכיר לי מניפסט שיאיר, מהטובים באנשים שלא כותבים כאן, שלח לי בזמנו. את המניפסט הזה כתב קארל דאיק, מתכנת עיוור שמנסה לפתח מודולים ללינוקס, שישפרו את חייהם של משתמשים עיוורים. כך נפתח המניפסט:

When reading, writing, designing, or programming, the totally blind individual is inevitably restricted to a one dimensional world, be it speech or braille. This linear stream may take the form of a single-line display on a braille output device, or the words spoken by a speech synthesizer. There are brief moments when the blind user can enjoy the benefits of a 2 dimensional presentation. If he has a braille printer he might print out a chart or spread sheet and explore it with both hands. Indeed, when I studied mathematics at U.C. Berkeley I often had to write the equation, or set of related equations down in braille, and review it as a whole, before I understood it. However, one rarely has the time to construct such a 2 dimensional tactile representation, similar to the screen or the printed page. As a general rule we must admit that the blind user is stuck in one dimension.

הבעיה היא, אם כן, לינאריות. אם אתה עיוור, אתה מחויב לרצף הטקסט. יהא זה כתב ברייל או תוכנת הקראה, אתה כבול לקוד הראשון של השפה: תנועה ברצף הזמן.

דאיק בחר לעבור ללינוקס, למערכת הפעלה שמבוססת על שורות פקודה. אתה מכניס פקודה, והמחשב מגיב. בווינדוז, לעומת זאת, המסך מלא אייקונים, תפריטים נפתחים ונסגרים, והמסך מחולק לאזורים, אזורים שעוורים לא מסוגלים לראות, כצפוי.

הבעיה העיקרית לעיוור היא כמות ה-output המטורפת שהוא מקבל מכל אתר ומכל תפריט. הסיפור האמיתי והמזעזע של, למשל, מכיל כותרת ראשית, פוּטֵר, בר ניווט ואזור לרשומות. זה הרבה מאוד מידע, שלא כולו נחוץ לרוב המשתמשים.

הופה

כרגיל בדברים הללו, בעיה של אנשים מסוימים חושפת פתרונות של אנשים אחרים. לא מזמן התפרסמה בנענע כתבה על חוויית הגלישה של עיוורים ברשת. מהפרספקטיבה של חוויית המשתמש זו שאלה מרתקת, הן מכיוון שהיא משרטטת חוויית גלישה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים, והן בגלל שהיא חושפת את ההנחות המובנות מאליהן של חוויית הגלישה שלנו.

אז איך עיוורים גולשים? כך:

"התוכנה עוברת על המסך ומעניקה לו קודם כל מידע כללי על הדף: כמה לינקים, כותרות או פריימים יש בו. מכיוון שהוא מקבל את המידע הטקסטואלי בצורה קולית ולא ויזואלית – הוא לא יכול לסרוק את כל הדף במבט אחד כפי שעושה המשתמש הרואה. הוא נדרש לקפוץ במהירות בין חלקים שונים בדף על מנת ליצור לעצמו מודל מנטלי של האופן שבו מאורגן הדף, ולדלג בין השדות השונים בלי שתהיה לו את תפיסת המרחב שאנחנו מקבלים כמובנת מאליו כשאנחנו גולשים באינטרנט"

בסך הכל מדובר בפתרון אלגנטי: התוכנה מחלקת את הדף לאזורים, ומתארת לעיוור, בקול, את האזורים הללו. במלים אחרות, התוכנה מחלקת את הדף לשדות משמעות שונים, על מנת להעניק לגולש את ההקשר שבו עליו לתפוס כל שדה כזה.

ואני אומר: הופה!

קבלו את זה: שדות משמעות שונים. אנחנו מכירים את זה מספרים עם הערות שוליים, מדפי גמרא ומקונבנציות ניקוד (סוגריים, למשל [התחכם האיתמר]), אבל מעטים המקומות שבהם אנו זוכים למידה כזו של טקסט תלוי הקשר עיצובי. אנחנו מחלקים דפי אינטרנט לאזורים, ומעבדים את הטקסט ביחס לאזור שבו הוא ממוקם. וגם ההפך, כמובן: אנחנו מביטים בטקסט באזור מסוים, ומבינים ממנו מה תכלית אותו אזור.

אנחנו עושים זאת בקלות ובאוטומטיות, ונדמה לי שאי אפשר לייחס זאת רק למאמצים הניכרים שמושקעים בעניין מצד אנשי חוויית המשתמש, כי גם לפני שהתחום הנ"ל זכה לפופולריות המוצדקת שלו, אתרים היו מעוצבים לפי כמה סכמות קוניציה בסיסיות: גדול זה חשוב, למעלה זה כותרת, בצד זה בצד. אוי, הידד.

 

ומלבד זאת יש לעצור את רצח העם בדארפור 

האצבע

על לשון שירי וסיפורי זן "זן מצביע ישירות אל הלב האנושי, מביט לתוך אישיותך, ונהפך לבודהה" (הקואין אקאקאו) [נסיון סבוך לטיעון סבוך] לשון – לשון סיפור, לשון דיבור וכו' וכו' – היא מערך סימנים שעוברים x תהליכים והופכים למסמנים. מה הם מסמנים? ובכן, "מתחת" למערך הלשון פחות או יותר, נמצא, מערך של מסומנים, כלומר דברים בעולם, כלומר חומר לשוני שאמצעותו אנו בונים תמונה, סדרת תמונות; סיפור. בין שתי השכבות האלה מתהווים קשרים כלשהם: ישירים ו/או שרירותיים ולעיתים סבוכים יותר, שאף עשויים להיות תלויים בתוכן הטקסט כשלעצמו; הקשרים הללו משחקים בנו, הקוראים, באופנים שונים. אבל נניח לזה. [ועכשיו] בסיפור הזן, עומד מערך המסמנים בכפיפה אחת עם הטבע. הרוח, הסתו, הציפור, ההר, יש להם יותר ממסומן פיזי ו/או לשוני ו/או משמעות מסויימת; יש להם תנועה וכיוון. בעצם, הם מסמנים תנועה וכיוון שאינם בלעדיים להם. הציפור מסמנת תנועה וכיוון שאינם בלעדיים לציפור. [אעהרמ] מסומני הטבע בסיפורי ובשירי זן מסמנים אופן של יש. [ובכן] אבל מה שבאמת מעניין הוא שמערך המשמעויות, שנמצא "מתחת" ללשון, לשון-סיפור-הזן, למשל, אינו נמצא איפה שאנו מחפשים. אנו קוראים את הסיפור, חופרים ומעמיקים בו, עד שאנחנו מגיעים לים ריק ולבן של כלום, שמתוכו צץ חכם זן שמחייך ומורה באצבעו כלפי מעלה, דווקא. כאילו אומר: לא פה, שם. הדברים נמצאים שם. פה אין לכם מה לחפש. אין פה כלום. רק אני. [כך] ב"לאן נעלמו הקולות" (מסדה) מתרגם יואל הופמן: "כל אימת שפנו אל מורה הזן גוטֵי בשאלה היה זוקף אצבע אחת". [נעילה] מישהו שאל את מורה הזן ג'וֹשוּ: מהי המהות שלי? ג'ושו אמר: ענפי העץ נעים. הציפור עומדת לעוף. הדג מזנק. המים עכורים. (שם) {פורסם גם בפנקס הפתוח. איתמר אמר שזה בסדר}