תגית: מוות

איתמר שאלתיאל

בוחן כליות ולב

15 תגובות

מתוך התערוכה. ויקיפדיה בגיליוטינה נעשה שימוש עד ה-10 בספטמבר, 1977, לביתור צוואר חמידה דג'אנובי. דג'אנובי, שהיגר לצרפת מתוניס, הוצא להורג במרסיי על שרצח ועינה את אליזבת בוקט בת ה-21, לאחר שהתלוננה כי ניסה להזנותה בכפיה. דג'אנובי הוצא להורג על ידי מרסל שבלייר, תליינה הראשי האחרון של צרפת, שירש את תפקידו מאנדרה אוברכט ב-1976, והחזיק בו עד 1981, אז בוטל עונש המוות בהוראת הנשיא. מאז שהחל לעבוד ב-1958, ביצע שבלייר כ-40 הוצאות להורג, אך בתפקיד התליין הראשי הרג רק שני בני אדם, האחד דג'אנובי, והשני ג'רום קריין, שהוצא להורג באותה שנה על רצח ואונס של ילדה בת שמונה.

*

"עולמות הגוף" (בגרמנית: Körperwelten), תערוכת הגופות של גונתר פון האגנס, משתבחת בערכה החינוכי. פון האגנס, מומחה גרמני לאנטומיה, פיתח תהליך מיוחד שנקרא "פלסטיזציה". זו, לדבריו, "חושפת את היופי החבוי מתחת לעור, ומנציחה אותו במרחב החמקמק שבין המוות לריקבון". הגופות עוברות חניטה באמצעות פורמלהיד, החלפת הנוזלים והשומנים באצטון, החלפת האצטון בחומר פלסטי נוזלי, והקשיית הגופה. 1,500 שעות עבודה, כשנת עבודה לגופה. כ-20 גופות. 19 גברים. אישה אחת.

*

הלכנו לראות גופות. רכבת עד חיפה, כרטיס במחיר מופקע, מוזיאון "מדעטק" (המגוחך להפליא, כשלעצמו). רצינו לראות גופות. אני אפילו לא בטוח למה. אבל דמיינו את עולם הגופות של פון האגנס, וציפינו לקרירות מדעית ודקה, לריח פורמלין, לגועל נשלט. לא היינו לבד, אני מניח. התערוכה פופולרית. היא מציגה מאז 95', ויש לה כבר תערוכות בת שמשוטטות בעולם וגורמות לסנסציות קלושות בעיתונים המקומיים. לפני שנכנסנו, התערוכה הזו הרגישה קצת כמו סוכריות אומץ. הסוכריות החמוצות ההן מהילדות, שצריך להחזיק בפה ולעוות פנים, ולחוש את הרוק נקווה מתחת ללשון עד שזה נהיה נסבל.

*

"הפלה ארוכה" היא שיטת תלייה שפותחה באמצע המאה ה-19. היא הונהגה בבריטניה, מספרת ויקיפדיה, רק ב-1872, על ידי התליין ויליאם מרווד. מרווד הבין שדרושה אנרגיה של 1710 ג'אול בכדי לשבור מפרקת של אדם. באמצעות ניסוי וטעייה גילה מרווד שעל מנת לשבור את מפרקתו של אדם, צריך להפיל אותו ממרחק התלוי במשקלו ובמצבו הבריאותי. ניתן לחשב זאת. הנוסחה נראית כך:

אבל לתליינים היתה טבלה מוכנה.

*

תמיד טוב לזכור את יחידת הלמות של צה"ל. במלחמת לבנון השניה, צה"ל הוציא מהארון יחידה על טהרת הלמות, שהעניקה כמה דקות חסד לכל קורא עיתון. יחידת הלמות חשובה, משום שהיא לא יכולה להתקיים לבד. מערכת שלמה מאפשרת אותה. יש את הוגה הרעיון, יש את מאשריו; יש את האיש שנשלח לדרום אמריקה, ובדק את האופציה, יש את אלו שחישבו כיצד לייבא הנה למות; יש אפסנאי למות ראשי, יש תג ליחידה. יחידת הלמות היא כלל אצבע טוב לחיים – דבר לא מתקיים בוואקום.

*

"עולמות הגוף" אינה תערוכה על מוות, למרות שמוות הוא האטרקציה העיקרית בה. היא לא היתה זוכה לפופולריות הזו לו היה בה רק שחזור מדויק של גוף האדם, שהרי תערוכות כאלה התקיימו כבר. התערוכה היא תירוץ לראות גופות, ויש בכך צורך בחברה סטרילית כשלנו, שבה על אריזת שניצלים מוקפאים מצוירת תרנגולת מחייכת. אתה רוצה לעמוד מול גופה, ולנחש את האדם שהיתה קודם. אתה רוצה להביט במבקרים, ולנחש את שמתחת לעור.

ובמובנים רבים, התערוכה מקיימת את מה שהיא מבטיחה. יש גופות ופלסטיזציה. במיכלי זכוכית מונחים חלקי אדם, ולידם הסבר מילוני על דף לבן, מקופל לשניים. במסדרון מונחים עוברים קטנים, מפוזרים על ציר נרטיבי-רפואי, לפי הזמן ששהו ברחם. בתוך מיכל זכוכית מונח זין מחולק לשניים, אשכים, כּוּס. מצעד של בני-עשרה עובר בין הגופות, ועושה איכס. הכל שם.

אבל קל לשכוח שאלו גופות. גופת אישה, האישה היחידה, עומדת על חבל מתוח, זרועותיה מונפות מעלה. היא מחזיקה את איבריה הפנימיים – ריאות, לב, מעי. לצד הגופה שלט קטן, ובו הכותרת "הלוליינית". שתי גופות אחרות מוצבות ככדורגלנים, כולל הכדור. שלוש גופות יושבות בשולחן עגול, משחקות פוקר. אחת הגופות רכונה לאחור, רגלה נמתחת קדימה, לעבר גופה אחרת. בין אצבעות הרגליים מוחזק קלף. כמו ציור הכלבים ההוא.

בכניסה לתערוכה נכתב שכל הגופות הושגו ממתנדבים ("בניגוד לתערוכות אחרות, שגופות רבות בהן הגיעו מסין, ומקורן מפוקפק ומעלה שאלות אתיות"). "האנשים המרשימים האלו" תרמו את גופם למען השכלת המין האנושי. ספק אם הם ידעו שגופתם תרמה בפוקר עד שארית פיחלוצה.

*

הציורים המדיאוולים ההם, אני חושב, נראו כנים יותר. האלגוריה ברורה, מוחצנת. מלך ושלד, חתונה ושלד. אבל זה לא כך, איכשהו, ב"עולמות הגוף". למרות שאלו הגופות עצמן שמתחזות לנגן גיטרה, לשחקן טניס. התנוחות המגוחכות, הקונבנציונליות, מזכירות יותר ספר אנטומיה לילדים. יקראו לו "נפלאות הגוף", וחלק מהדפים יתקפלו החוצה, לאוריגמי תלת-מימדי.

*

על הקירות, בין הגופות, יש שלטים גדולים. אנשים מחייכים מצולמים בשחור לבן רך, כמו פרסומת לקופת חולים או ליוגורט; אנשים אחרים מצולמים בצבעים עזים, צבעי נשיונל ג'אוגרפיק. הטקסטים פשוטים מאוד: יפי הנשימה, יפי הזיקנה, יפי החיים.

גונתר נגע במוות, ונבהל. אז הוא עשה פלסטיזציה לתערוכה. זו תערוכה על חיים, והיא אינה מצויה ב"מרחב החמקמק שבין מוות לריקבון", אלא במרחב הברור, הגס, שבין החיים לחיים. הגופות יפות כולן. השומן נחתך החוצה. הרקב נצבע בצבעי שרירים, שנוכל להבחין במערכת המופלאה של הגוף. לכן השלטים, כדי לאפשר לתערוכה הזו להתקיים, שנוכל לראות גופות ולא לחוש בכך בכלל. השלטים הם פיצוי, אבל אין בהם צורך. תנוחות ה"ספורטאי" וה"לוליינית" וה"אצן" עושות את העבודה לבד. הגופה הופכת לגוף, ותראו איזה גוף מדהים, לעזאזל.

אני חושב שזה היה מעליב. מעליב באותו אופן שמעליב לקרוא עיתון יומי בישראל, עם הכותרות הגדולות והאינפוגרפיקה הצבעונית. וזה היה גם מעניין, בדרך אחרת לגמרי מכפי שהתכוון גונתר, יותר כמו יחידת הלמות של צה"ל. לא התערוכה, אלא התרבות שיצקה לה צורה, שאפשרה אותה כך, ורק כך.

באחד ממיכלי הזכוכית מונחות ריאות. ריאה של אדם בריא, ולידה ריאה של מעשן. שלט גדול על הקיר מספר על סכנות העישון. אתה עלול למות.

מרמיט

Here Be Slashers

3 תגובות

מסע אסוציאטיבי במרחב האימה של הוליווד-תחתית

 

בכל זפזופ לילי לאחרונה, הממיר שלי מציע לי שלל סרטים אלמוניים המוגדרים "אימה". מישהו בHOT קנה כנראה במבצע סטוק של סרטים שעינו של צופה קולנוע לא שזפה אותם מעולם. בימים האחרונים יצא לי לבהות בשניים מהסרטים האלה, שלא היו סרטי אימה מהסוג המבעית אלא סלאשרים מהסוג המגעיל, שמתמקד בכאב, באיברים כרותים ובשפריצים של דם. הדימיון העלילתי המובהק בין שני הסרטים עורר בי מחשבות (חיפוש משמעות במיץ של הזבל הוא סטייה ארוכת יומין אצלי).

שני הסרטים עוסקים באמריקאים צעירים שיוצאים מארה"ב לחפש הרפתקאות (כלומר בעיקר סקס) במקומות אקזוטיים. עלילת שניהם מתחילה כשהגיבורים מגיעים לגן-עדן מחוץ למסלול התיירים הכבוש (הוסטל סלובקי מלא מזרח-אירופיות מתירניות ומסולקנות באחד; חוף ברזילאי בתולי מלא מולאטיות בחוטיני בשני). בשניהם מתברר שהאידיליה היא מסווה למזימה אכזרית (ארגון בעל סממנים נאציים שצד מטיילים למטרות עינויים סאדיסטיים באחד; רופא שקוצר איברים להשתלה בשני) הצופנת בחובה מוות בייסורים לגרינגוס מהעולם הראשון, ובייחוד לאמריקאים – אם כי בשני הסרטים יש גם משת"פים שחוטפים ראשונים: שתי יפניות באחד, זוג סקנדינבי בשני.

 

סנוב, בטווין פיקס כבר היית?

הסאב-טקסט של הסרטים האלה רועם כל כך, שהוא הופך לטקסט: העולם הגדול מלא מטורפים שרק מחכים לאמריקאי שייפול להם לידיים; הכי טוב בבית, ואם אתם מתעקשים לטייל, עדיף שתעשו טיול רכבות באירופה הקלאסית ותפגשו את ג'ולי דלפי לפני הזריחה. בכל מקרה, אל תתערבבו עם הברברים, ובטח לא עם פשוטי-העם (סרט אחד מתרחש בהוסטל לתרמילאים; בשני ההגעה לחוף המקולל נובעת מתאונה של אוטובוס מקומי), ובשום אופן אל תזדיינו עם הילידים.

אומרים שסרטי האימה של שנות ה-50, שתיארו פלישות של יצורים רצחניים מהחלל ומוטציות רעבתניות, שיקפו את החרדות מפני מלחמה אטומית ו/או פלישה רוסית. אני נזכר בסלאשרים שהיו פופולריים בנעוריי, כמו יום שישי ה-13 והסיוט ברחוב אלם. זירת ההתרחשות של הסרטים האלה היתה בתי הפרברים, מקסימום מחנה קיץ של הצופים. הסכנה בהם באה מבפנים – מתוך הבית, השכונה, הקהילה, המשפחה. במקביל לדייויד לינץ' (קטיפה שחורה, טווין פיקס), הסרטים האלה חשפו את האימה החבויה מאחורי גדרות העץ הלבנות והמדשאות המטופחות של אמריקה השמרנית. וריאציה אחרת, שאפשר לזהות בסרטים כמו המנסרים מטקסס והטרמפיסט, שיקפה את הפחד של אמריקה השבעה (בחוף המזרחי והמערבי) מפני הרדנקס, הווייט-טראש ושאר הנפולת האנושית  ששורצת בלב היבשת.

תהא הזירה אשר תהא, הגיבורים היו תמיד צעירים יפים ומבוססים בגיל ההתבגרות (בארה"ב זה אומר כנראה 15-25), והמסר היה שאין מקום בטוח, שאסור לסמוך על אף אחד.

ווס קרייבן, שיצר את הסיוט ברחוב אלם בשנות ה-80, תימצת את הנוסחה הזאת ואולי גם מיצה אותה כעבור עשור, בסדרת הצעקה. הסרטים האלה התרחשו בקולג', התחנה הראשונה מחוץ לבית של אמריקאים מהמעמד הבינוני ומעלה שיוצאים לעולם. הרוצח לבש מסכה, היכה בכל מקום ויכול היה להיות כל אחד: הילד המקובל או הילד הדחוי, השרת או המורה או העיתונאי או אמא. בעצם לא ממש משנה מי הרוצח, כי מיד אחרי שהוא ייחשף וימות, יתפוס מישהו אחר את מקומו. הגיהנום הוא הזולת, ואין מפניו מקלט.

היום ארה"ב שוב במלחמה, כמו בשנות ה-50, ושוב היא מרגישה מאוימת מבחוץ. וכמו בכל קהילה מאוימת, אימת השכן נדחקת בפני אימת הזר. Better the devil you know. פרדי קרוגר, המפלץ שנולד בחלומות, ביטא בשנות ה-80 את האימה של ארה"ב המהוגנת מהסיוט החבוי בתוכה, אבל היום יש מספיק סיבות לדאגה בחוץ. ה"אחרים", The Great Unwashed, הם הסיוטים העכשוויים.

 

פיתוי? קטלני!

מכנה משותף של כל הסלאשרים בעבר ובהווה, ולא משנה איפה הם מתרחשים, הוא אימת הסקס: הרציחות מופיעות תמיד במקביל לגילויים ראשונים של מיניות; המתירנות הורגת; וכל צופה סלאשרים שעיניו בראשו יודע שמי שמשתרלל (ובעיקר משתרללת) במערכה הראשונה גוזר על עצמו מוות אכזרי עד המערכה השלישית, ולרוב הרבה לפני כן. אם הסרטים שראיתי השבוע מייצגים מגמה, הרי שכיום "גילויי המיניות" האלה נושקים ל"פורנו" רך. הקשר בין סלאשרים לסופט-קור לא נגמר שם. בהיותם ז'אנרים פשטניים אפילו יחסית להוליווד, הם ממחישים בבוטות תֵמה רווחת בקולנוע ההוליוודי, שקושר בעקביות סקס עם מוות (בניגוד לפורנו, שמזהה סקס עם חיים); בפוסט הראשון בבלוג שלי תיארתי איך הסרטים המכונים "ארוטיים" – החל מרבי-מכר בנוסח אינסטינקט בסיסי ודומיו, וכלה בזבלוני הסופט-קור של שנון טווייד ושות' – הם למעשה סיפורי מוסר פוריטניים שמזהים שחרור מיני עם פשיעה אלימה. אנטי-ארוטיקה במסווה של פסאודו-ארוטיקה. קארי של בריאן דה פלמה הביא לידי ביטוי קולע את השניוּת המתחסדת הזאת; גם סקורסזה נגע בנושא בפסגת הפחד. באחד זוהי האמא האדוקה שנחרדת מהמיניות המתעוררת של בתה, בשני זהו האב השמרן.

 

מה בא קודם, העגל או הפרה?

(וגם: איך לעזאזל אומרים דיסקליימר בעברית?)

אין באמור לעיל משום יומרה לספק סקירה מקיפה של תולדות האימה הקולנועית לדורותיה. אני מסכים מראש עם כל מי שיטען שהקישורים שעשיתי אסוציאטיביים, או יציע נראטיב חלופי. השאלה המתבקשת היא האם סרטים כאלה נותנים ביטוי לאימה אותנטית "מלמטה", כלומר של קהל היעד, או שמא הם משקפים אינדוקטרינציה "מלמעלה" (כלומר של הממסד, הלא הוא דור ההורים, שמפיק את הסרטים). התשובה המתבקשת היא גם וגם, אבל אפשר להמשיך ולתהות האם הפרה רוצה להפחיד יותר משהעגל רוצה לפחוד? האם נוטרי הסדר הישן מלבים את הפחדים האלה כדי להנחיל אותם לדור הבא וכך לקפד באיבה כל חתירה לאלטרנטיבה ולשמר את מעמדם המיוחס? השאלה הזאת קשורה לדעתי לשאלה שהעלתה מיטל שרון בפוסט שלה. היא כתבה אמנם על שנאה, ולא על פחד, אבל התהייה בעינה עומדת: איפה נגמרים המבנים החברתיים ומתחילות תכונות האופי? או שמא חד הם, והמבנה החברתי הוא פשוט שיקוף חיצוני של המבנה האישי, הגנטי וההורמונלי?

אפשר להתפלמס רבות בשאלה הזאת, ודילמת תורשה-סביבה אכן פרנסה קריירות אקדמיות שלמות. ההגות האזוטרית,*+ מצידה, פותרת את הקושייה בשיטת הקשר הגורדי:

As above so below, שנו האלכימאים, והטנטרים מציירים מנדלות שמשקפות את המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס כאחד. חכמ(ולוג)י הזן, מצידם, ייתנו לשואל מכת מקל בראש כשואלים: מה זה משנה בעצם? בין אם הפחדים האלה הם תוצר הורמונלי "אורגני" ובין אם הם התניה חיצונית "מלאכותית", הבל הבלים הכל הבל – אשליית מאיה, תלאות סמסרה. לאדם נתונה היכולת (הזכות?) להשליך מעליו את כבלי התורשה והסביבה כאחד ולהקים במו ידיו מבנים חדשים, שיתאימו יותר לרצונו – ושיֵהרסו גם הם בתורם, כי הרי אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. זהו בעצם מותר האדם מן הבהמה. זוהי גם הדרך לשחרר את הילדוּת מהכלא, הן עבור "הילד הפנימי" שבתוכנו והן עבור זה החיצוני שבאחריותנו.

* מה לעשות, כל משפט שאומרים במרמיטית מסתיים באלכימאי עם מנדלה, אפילו אם הוא מתחיל בברזיל או בהוליווד עם אבא וגונזילה.

+ קצת לא נוח לי לכתוב את הצירוף "ההגות האזוטרית". האזוטריקה מעוניינת בראש ובראשונה בפרקטיקה. ההגות רק ממשיגה את הטכניקות, ולא שווה כלום בלי העבודה.)

מיטל שרון

ויאמר יהוה: אל תעשה לך חפץ ומצבה

25 תגובות
1.
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרלים, של לפתני תפוחים, של אפונה וגזר, של גלילי נייר משי, של קצוות חוטים, של בקבוקים של יין ושל מי דלוחין שונים, נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי"
(איך רוקנתי את בית הוריי, הוצאת רסלינג, בתרגום קרן שמש, עמ' 51)

2.
שני הוריה של לידיה פלם, מחברת הספר "איך רוקנתי את בית הוריי", מתו בטווח זמן קצר. בהיותה בת יחידה, נותרה לידיה עם המלאכה הבלתי נסבלת כמעט של לרוקן את בית ההורים. המלאכה הזו מסתירה מאחוריה, כמובן, רשת שלמה של משמעויות ומערכות יחסים, שנוצרות לאורך השנים בין אדם לחפציו. הניסיון לארגן מחדש את החפצים הוא באופן מובן למדי הניסיון לארגן מחדש את מערכות היחסים האלו.

או כמו שהיא עצמה כותבת: "פעם היה המוות ניסיון שחווים במסגרת קהילה; הדת והמסורת הכתיבו מחוות, תמכו באדם האבל. אולם כיום שייך האבל רק לתחום החיים הפרטיים. כל אחד קובר את מתיו בעודו ממלמל טקסים אישיים ומזדרז למחוק את סימני אובדנו במסגרת החיים החברתיים: לא עוד שחור ולא קרפ, לא עוד רעש ולא דמעות, לא נותר שום דבר רשמי, שום סימן חיצוני של אומללות, בקושי יום אחד של היעדרות והחיים שבים למסלולם. כל אחד ואחד מוצא את עצמו לבדו" (עמ' 14).
 
ריקון הבית הופך לטקס האבל והנטל שמשימה מסדר גודל כזה מפיל על כתפי הילדים הוא, כך אני יכולה רק לשער, גדול מאד. מי אתה, פישר קטן, שתחליט מה לעשות עם המקטרת שאביך אהב למצוץ בעודו יושב על הכורסא שלו? והכורסה, מה יהא עליה? והחצאיות שאימך תפרה בקפדנות ובאהבה? ופתקאות ה"אני אוהב אותך" ו"מזל טוב ליום ההולדת החמישים מחבריך" ו"הריני להודיעכם על חתונתי הקרובה", גם הן תובעות הכרעה. וכולם, עד אחרון החפצים, צועקים לעברך: מי שמך?
 
אולם לידיה חייבת לעמוד בנטל הזה, וכך, לאורך הספר המקסים ומגיר הדמעות הזה משנה לידיה את מערכת היחסים שלה עם החפצים, ובכך את מערכת היחסים שלה עם ההורים שלה. המצבה שלידיה בונה להוריה, תהליך האבל שלה, היא בעצם מצבה נעלמת, שבמצב אידיאלי מגיעה לריק, לחוסר גמור. זהו המצב שאליו מגיעה לידיה בסוף הספר, אחרי עשרות עמודים של פירוט דקדקני של גורלו החדש של כל חפץ וחפץ מבית ההורים.
 
 
 
3.
זהו מצב קיצוני מאד, אולם בפני מצבים דומים אנו עומדים מעת לעת. מעבר דירה, הוספת דייר לבית, ארון חדש או פרידה מבן זוג, כל אלו מצריכים גם מאיתנו להכריע את גורלם של חפצים. חפצים שהם אנשים קטנים. חפצים שאי אפשר לנתק בין הקיום הגשמי והמטאפורי שלהם. כל אחד ושיטות ההתמודדות הפרושות בפניו במקרים שכאלו: דחיסת ארגזים עד אין קץ, מיון, השלכה לפסולת, נתינה לחברים, מכירה.
 
אנשים יוצרים מערכות יחסים כל הזמן. אנשים קונים חפצים כל הזמן. ובהתאמה, מספר החפצים שיש לנו קשר רגשי אליהם גדל כל הזמן. נדמה לי שהאבסורד הזה גדל בהתאמה לכוח הקנייה. אני די בטוחה שלכל אחד מהוריי היו פחות חפצים בגיל שלושים ממספר החפצים שלי. נכדיי הוירטואליים ודאי יגררו אחריהם מחסנים שלמים של מחשבים ישנים, מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו מתחכמות, ספרים, ואינספור פתקאות שאני שומרת, אלוהים יודע למה, מהתכתבויות ביני לבין חברותיי בחטיבת הביניים. כמו גם ארגזים על גבי ארגזים של שלטים רחוקים, כבלים, מכנסי ג'ינס, ספרים, וחולצות טריקו מתחכמות של הוריהם, צאצאיי.
 
אולי יש דרך לשנות את זה? אולי הגיע הזמן להכריז על נתק ולהחזיר לחפץ את חפציותו? ולזרוק. פשוט לזרוק? כי על חוסר השימושיות של החפצים האלו חבל להכביר מלים. אנחנו לא שומרים אותם כי אנחנו משתמשים בהם אלא כדי שישמרו עלינו מפני השכחה והניתוק. אולי הגיע הזמן לעשות כמעשה לידיה, לערוך את הטקס ולהפוך את המצבות למצבות נעלמות?