תגית: מהפכה

משחק ומציאות

1.
מישהו חילק פעם את כל צורות הפרפורמנס שבעולם לשני סוגים בסיסיים: פרפורמנס "טקסי", שנעשה ברצינות לפחות מצד המאמינים (אם כי לעתים קרובות משתתפים בטקס גם חצי-מאמינים או לא-מאמינים), ופרפורמנס "הצגתי", משחקי, "בואו נגיד ש". כשיין הופך לדמו של ישו בקומוניון, הצופים האדוקים מאמינים שזה באמת. כשמל גיבסון הופך לישו בסרט, הצופים לא מאמינים שזה באמת, אבל הם משעים את אי האמון.
(וכמובן, המישהו הסתייג מיד (כנהוג באקדמיה), הניגוד הזה לא מופיע בטהרתו כמעט אף פעם, אבל יש פרפורמנס שהם בעיקר ככה ופרפורמנס שהם בעיקר ככה וזו אבחנה מועילה.)

הפגנות הן בדרך כלל בעיקר טקס. עם עיקרי אמונה, עם תפילות, עם כמרים ומאמינים, עם סמלי קודש, עם תהלוכה שמובילה את סמלי הקודש בראש המחנה. המאמינים מתווכחים לפעמים לאילו תפילות יש יותר סיכוי להוריד גשם. הרעיון הוא לפעול בתוך העולם האמיתי, להזיז אותו עם המנוף החיצוני של הטקס.
פסטיבלים הם בדרך כלל בעיקר משחק. עם היצירתיות של משחקים, והכיפיות הבסיסית שלהם, והאפשרות להיות נחמדים זה אל זה כי זה 'לא באמת' ואין משהו חשוב להפסיד ולהרוויח. הרעיון הוא לקחת חופש מהעולם האמיתי המאוס הזה.
אבל מה שקורה במאהלים, יותר מכל במאהל הראשון ברוטשילד אבל גם בשני האחרים שהייתי בהם (בדרום תל אביב ובירושלים), זה פסטיבל-הפגנה (הפגנת-פסטיבל) והוא מטשטש את הגבולות האלה.

אנשים יצירתיים שם. הם היו מהרגע הראשון. הם מקשטים את איזור האוהל שלהם בשלטים שהם כתבו, בדגלים טיבטיים, בתלושי משכורת, בציורים, בשירים, ברהיטים מהרחוב. הם מנגנים זה עם זה, מדברים זה עם זה, מאכילים זה את זה. אם יש להם דירה שכורה אז בשישי בצהריים הם שמים מוזיקה מהמרפסת ורוקדים לעבר השדרה ואנשים מהשדרה רוקדים איתם. הם מקימים רחבות קונטקט, שווקי החלפה מאולתרים, דוכני אוכל, מעגלי דיון, הרצאות, מסאז'ים, שיעורי יוגה, מסכי ענק לסרטים דוקומנטריים, פינה להכנת פיות. הם נחמדים זה לזה: שמחים להיענות למהלכים של אחרים, שמחים להציע מהלכים משלהם ולראות מה תהיה התגובה. הם סבלניים זה אל השטויות זה של זה: חילונים מחייכים אל הברסלבים, יהודים משתהים רגע בלי לקפוץ לדום התגוננות מול מאהל 1948. כי זה משחק, זה בסדר שיש בו שטויות (ואז לפעמים נוצר מקום כדי שתעלה גם האפשרות שזה לא לגמרי שטויות).
זה כמו פסטיבל. זה מה שעושים בפסטיבל. אבל זה לא פסטיבל, זו הפגנה.

"זה שונה מכל ההפגנות שהייתי בהן כי זה לא רק נגד, זה בעד. הם עושים עכשיו את מה שהם רוצים שיהיה." אבל את המימוש המקומי הזה של האוטופיה הם עושים לא מסוגרים, לא מבחוץ, אלא מבפנים, באמצע תל אביב, באמצע מה-שיש-עכשיו. לא לנסוע בסוף שבוע העבודה העמוס שלך מהעיר אל איזה פסטיבל באמצע המדבר כדי לשחק בחיים לא-קפיטליסטיים, וגם לא לפרוש מהעולם אחת ולתמיד לתוך משחק מתמשך בחיים לא-קפיטליסטיים, אלא לשחק בחיים לא קפיטליסטיים ולהציע שזה יכול וצריך להפוך להיות העולם האמיתי, ש"אפשר לחיות ככה" כמו שאבא שלי נוהג לומר בארוחות חג (אבא שהועף מהנוער העובד כי הוא אמר שקיבוצים מסוגרים בעצמם בתוך משק קפיטליסטי זה לא הגשמה של הסוציאליזם).

בניגוד לאוטופיסטים אדוקים (למשל זה) לא נראה לי שאפשר לחרוג באופן קבוע מהעולם-האמיתי אל עולם-של-משחק. כלומר יחידים בעלי פריווילגיות יכולים במידת מה, אבל לא חברות שלמות.
אבל להרחיב את המציאות דווקא אפשר (היא כל הזמן מתרחבת ממילא).

2.

מישהו אחר כתב שמשחק הוא מרחב ביניים. מקום שלא שייך לגמרי לדמיון ולא שייך לגמרי למציאות. המשחק גם קיים בעולם ולא רק בראש (להבדיל מסתם פנטזיות) אבל הוא גם חופשי מהחוקים ומהמובנים-מאליהם ומהככה-זה של העולם לטובת חוקי הדמיון ואפשרויותיו.
אם נלך עם זה רגע, אז פנטזיות הן צעד ראשון בלהפוך משהו לא קיים לקיים. הגבול בין האמת לבדיה נותר ברור, אבל לפחות התחום של מה שאפשר לחשוב עליו הורחב.
ומרחב הביניים של המשחק, כיוון שהוא מטשטש את הגבולות בין המציאות והדמיון, בין 'מה שיש' ו'מה שיכול להיות', הוא צעד שני במהפך הזה. עדיין נותר הגבול בין הרציני ללא-רציני, בין שעות העבודה ושעות הפנאי, אבל לשניהם כבר יש קיום.
ומשהו שמטשטש את הגבולות בין משחק למציאות הוא הצעד לפני-האחרון.
ואז לפעמים הגבול נשבר לרגע והמציאות מזנקת החוצה ובולעת את המשחק לתוכה.

(ואז הוא מפסיק להיות משחק. הוא הופך למציאות, עם האפרוריות והלכלוך ויחסי הכוח והמובנות-מאליה של המציאות. ומי שרוצה לשחק ישחק עכשיו במשהו אחר.)

או שלפעמים היא בסוף לא בולעת. היא חוזרת וסוגרת את הדבר הלא ברור ושובר-הגבולות בתור משחק.
ואז מאי שישים ושמונה נכשל. נשארים מלא היפים כמובן, אבל הם הופכים להיות מנותקים, כלומר, בין השאר, א-פוליטיים.

ואז פתאום באלפיים ואחת עשרה היפים פוליטיים ממלאים את רוטשילד! ופתאום מלא אנשים לא היפיים מצטרפים אליהם! תושבי הדרום וברסלבים ואגודת הסטודנטים ושמאלנים רדיקליים והומלסים ופלסטינים ובורגנים טובים ממודיעין וההורים שלי! לכי תביני לאן זה הולך!

3.

לכן נראה לי שצודקים האומרים שהדרישה מהמפגינים לנסח בדיוק מה הם רוצים, להגדיר את עצמם ואת מה שהם עושים פה באמצעות ניסוח מדויק כזה, היא ניסיון להיפטר מהם, להיפטר מהפוטנציאל הרדיקלי של מה שהם עושים. זה ניסיון להרוג את הדבר העמום והלא נוח הזה שבין משחק למציאות, להחזיר את המאבק אל המציאות, שבה החוקים נתונים והמקומות קבועים והכוח נשאר בסופו של דבר בידי בעלי הכוח.
אבל צודקים גם האומרים שהמאבק צריך לנסח דרישות קונקרטיות. כי הדבר העמום הזה שבין משחק ומציאות, צריך כדי לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלו להיות לא משחק אלא מציאות, לייצר לעצמו מקום בתוכה, להרחיב את גבולות השיח, כלומר מי משוחח, ועל מה משוחחים ובעיקר איך.

4.

לא יודעת כמה זה באמת קשור וכמה זה בא מהנטייה האינטואיטיבית של מי-שהספרות-הרסה-את-חייהם למצוא/להמציא קוהרנטיות פנימית במכלול הדברים שמתרחשים בחייך כרגע, אבל –

טיילתי עכשיו בהודו חמישה חודשים. פגשתי הרבה ישראלים אחרים. לעתים קרובות ניסיתי לברוח מהם. יש משהו באמת מרתיח באופן שבו ישראלים בהודו נדבקים זה לזה, יושבים בקבוצות של שמונה במעבר הרים בהימאליה, שותים קפה שחור לצלילי מאיר אריאל ברמקולים הניידים שלהם, ומדברים בעברית בצעקות על כמה הם שונאים הודים. (כמובן, גם ההתרתחות על זה היא משהו מאוד ישראלי ומעצבן בפני עצמו.)

חלק אחד מהקבוצתיות של המטיילים הישראליים, ההיבט המתגונן והמסתגר שלה, הוא בלי ספק תסמין של טראומת צבא (בעל מסעדה אחד ברישיקש צעק בחזרה על ישראלי חמום מוח, "אל תדבר אלי ככה, אני לא פלסטיני"), או באופן יותר כללי תסמין של טראומת "העולם כולו נגדנו". אבל חלק אחר ממנה, שגם הוא מעצבן לפעמים – הסולידריות הכנה, והנחמדות המובנת מאליה של מטיילים ישראליים זה לזה (ואל הברסלבים) – הוא משחק בישראליות אלטרנטיבית. לא בדיוק משחק. מרחב ביניים בין משחק למציאות בישראליות אלטרנטיבית. הרי גם טיול זה מרחב ביניים: זה לא 'העולם האמיתי' ומה שקורה לך שם זה 'לא באמת' אבל מצד שני זה מכה בך כל הזמן בכמה שזה אמיתי ובאמת, כי את שם כרגע ולא בשום מקום אחר, ואם תחטפי תולעת או הארה היא תבוא איתך לארץ.

תבוא, אבל גם לא תבוא. חתכים גדולים להדהים מדורות של ישראלים מיינסטרימים עברו בהודו, אבל די מעט מההווייה הישראלית בהודו נכנסה לתוך השיח המיינסטרימי של מה זו ישראליות 'אמיתית'. בכלל, יחסית להיקף העצום של התופעה החברתית הזאת ולייחודיות שלה, מוזר כמה מעט מדברים פה על תופעת 'הטיול הגדול'. (אגב, מישהי יכולה להמליץ לי על אתנוגרפיה טובה שלה?)

יוצאי הודו חוזרים מהודו לעולם האמיתי, כלומר לישראל, וחלק משאירים את המשחק הזה מאחוריהם וחוזרים למסלול. ואחרים מתעקשים להמשיך לשחק והופכים להיפים והולכים לגור רחוק מההמון תאב הבצע במדבר ולא הולכים לאוניברסיטה ומדאיגים את ההורים שלהם. אבל בכל מקרה החוץ נותר בחוץ.

אבל אולי מתישהו זה יהיה גדול מדי והקרום ייקרע וזה ייפול פנימה?
אולי זה קצת קורה עכשיו?

שם ועכשיו

הקדמה מתנצלת

אני כותב את הפוסט הזה מבלי באמת להבין על מה אני מדבר. אני הולך לכתוב כאן על השמאל הרדיקלי וקצת על המיקום האישי שלי בתוכו, אבל אני לא באמת אדע להגדיר שמאל רדיקלי אם אתבקש, וההיכרות שלי עם השמאל הזה היא היכרות עם אנשים, פחות עם תיאוריות. ובה בעת, אני מרגיש צורך לכתוב את זה, גם אם אטעה. ראשית, כמי שהולך לקשקש בקרוב על הזכות לטעות שללתי מעצמי את הזכות להימנע מטעות, לפחות הימנעות אקטיבית כל כך. שנית, אולי בין הבל להבל יהיה כאן משהו. אולי לא.

ה-Weathermen ואני

לפני מספר ימים ראיתי סרט תיעודי על ה-Weathermen ביוטיוב. הוות'ר-מן היו קבוצת טרור שמאלנית רדיקלית, שפעלה במהלך שנות השבעים בארה"ב. הם לקחו את ה-SDS (סטודנטים עבור חברה דמוקרטית), אחד מהגדולים שבארגוני השמאל האנטי-מלחמתיים בארה"ב, והפכו אותו לארגון שולי, מפורק, שהלך ואיבד רלוונטיות במהירות.

הבעיה היתה המלחמה. מלחמת ווייטנאם. קל לדמיין איך זה מכאן, מישראל הכובשת, לראות את הזוועות האלה כל יום, לראות את כל ההפגנות שעשית, וכמה מעט השתנה בעקבותיהן. המטרה של הוות'ר-מן היתה להביא מהפכה. מהפכה, משום שהחברה מקולקלת ללא תקנה. מהפכה, משום שהקלקול הזה גורם עוולות לאינסוף. הדרך למהפכה עברה בסיסמה "Bring the War Home”. כלומר, הביאו לאמריקאים טעימה מווייטנאם. כלומר, פצצות.

החודשים האחרונים קשים לי. העבודה על המדרון נעשית מרירה יותר, עבורי, מיום ליום. לראות את כל החרא הזה מתקדם מאליו, בקצב הולך וגובר, ולא להצליח לעשות כלום. ומסביב, קצת כמו אז, העולם השלישי נשטף במהפכות. כלומר, העולם הערבי. ואינך יכול אלא לצפות, אכול קנאה, בנפילתם של עריצים.

יוליה שמואלוב ברקוביץ' ואני

לפני חודשיים אמרה ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ', בין שאר הדברים, זאת: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". מיטל פרסמה תרגום לכתבה מעניינת שעסקה בפמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות. אבל למה, בעצם, יוליה שמואלוב ברקוביץ' אפשרית? למה ישנן תמיד פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות?

אחת התשובות, אולי, נעוצה בפמיניזם עצמו. לפמיניזם יש נטייה לרדיקליזציה, במובן זה שהוא תובע שנביט היישר מעבר למובן מאליו התרבותי. אם לוקחים אותו ברצינות, הטבעי, המובן מאליו, הופך לחברתי, ולרוב הוא מתרגם לשורה ארוכה של עוולות. לא לחינם שמואלוב ברקוביץ' מרגישה בנוח לתקוף את הפמיניזם הרדיקלי, מכיוון שהוא זה שמאיים עליה באמת. התביעה שלו אינה רק לבצע שינויים חברתיים מסוימים, התביעה שלו היא להביט, קודם כל, על מה שלא בסדר. כל מה שלא בסדר. ונכון שסביר להניח ששמואלוב ברקוביץ' לא באמת תדע להבדיל בין פמיניזם רדיקלי לפמיניזם מסוג אחר, וסביר להניח שהיא לא באמת ניסחה לעצמה את הדברים כך. אבל אני חושד שהיא כן מבינה את זה, ברמה מסוימת. כי כשגבר נותן לה מחמאה היא "מבסוטית". כלומר, היא לא מרירה. ומרירות היא התכונה שהכי אוהבים לטפול על פמיניסטיות. יוליה שמואלוב ברקוביץ' אינה פמיניסטית משום שהיא רוצה להישאר מבסוטית. היא רוצה ללכת על נעלי עקב מבלי לחוש מגוחכת. היא לא רוצה לראות את מה שהפמיניזם מציע לה לראות.

זה אינו רק קטע פמיניסטי, זה פחות או יותר הקטע של השמאל. החברה פגומה, פגומה עד כאב. ומרגע שבחרת להסתכל, אינך יכול אלא לראות זאת. בשר זה רצח, גבינה זה רצח, השפה היא סוכן של אי-שוויון. אני לא ציני. אני באמת מאמין בדברים האלה.ואני אוכל בשר וגבינה, ואני צריך לחיות עם זה.

אני לא חושב, אגב, שאין דברים כאלה בימין. אני לא חושב שדווקא בימין מקבלים את כל קדם ההנחות החברתיות. בה בעת, אפשר לקבל, ולו לרגע, את החלוקה הגסה הזו, מכיוון שהשמאל, בדרך כלל, שואף קדימה, לעתיד מדומיין כלשהו. סוג העוולות שהוא בוחר להביט בהן תובעות חברה אחרת, דמיונית, שטרם היתה כאן. אין לנו עבר מדומיין לחזור אליו. לא כי העבר היה דווקא רע יותר, אלא מכיוון שהעבר, בפשטות, לא היה טוב.

הדת ואני

בקריאה השניה של "החטא ועונשו" שמתי לב למשהו מוזר. הכרתי חלק מהשיחות בספר. בווריאציות אחרות, גסות פחות, אבל הכרתי אותן. הכרתי את הסטודנטים שדרשו מסביבתם לחיות חיים אחרים, רציונליים. את הדרישה שהאידאולוגיה תהיה חלק מהחיים עצמם, לחיות אותה כאן ועכשיו. שיחות דומות ראיתי גם ב"האיש בלא תכונות", שם הן היו נחלתו של נוער אנטישמי, שדיבר על הלאום כעל גוף אחד, שצריך להתאחד באהבה. והאהבה אינה רק דיבורים, עליה להיות מעשה. הדרישה הזו מוכרת משום שהיא הגיונית. היא נשמעת אבסורדית אם אנו לא קונים את האידאולוגיה שמאחוריה, אבל אין בעיה מיוחדת בתביעה לחיות באורח שתואם את אמונותיך.

והדרישה הזו מוכרת משום ששומעים אותה גם כאן ועכשיו. והיא קשה, מכיוון שלצידה נע עוד מצעד העוולות הבלתי פוסק, זה שלמדת להבחין בו. במלים אחרות, שמאלנים נתבעים לא רק לתקן את העולם, התיקון חייב להתחיל קודם מהם עצמם. הם צריכים לחיות את האוטופיה שהם שואפים לה.

זו הגזמה, כמובן, פראית אפילו. אבל לא פראית מדי. כי ככל שאתם נעים מהשמאל הליברלי אל הקצוות הרדיקליים, כך מוצאים יותר ויותר צורות שונות של התנהלות בעולם. משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוו-פודיסטס. ולצד אלו יש קבוצות אחרות, רבות מספור. פמיניסטיות שאינן מגלחות רגליים לצד פמיניסטיות ופמיניסטים שמדברות ומדברים בגוף נשי-רבים. אני לא חושב לרגע שזה מגוחך, אם במקרה עלתה השתמעות כזו, אני חושב שאידאולוגיה צריכה להיהפך לפרקטיקה. אם אני מאמין בזכויות אדם, לא אשב בשקט כאשר זכויות אלה מופרות.

אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים יודע כמה דברים נוספים. ואני לא יכול לממש את כל האמונות האלה. כלומר, יכול, אך איני מוכן עדיין למחיר. ואיני היחיד, מן הסתם. העולם מלא באנשים כמוני, שאוכלים בשר מתוך ידיעה ברורה של מה שהם עושים. וכך, לצד האידאולוגיה ישנה גם האשמה, האשמה ההכרחית.

במובן מסוים, כל זה מזכיר קצת את הקבלה הלוריאנית, הניסיון לתקן את השבר שבעולם באמצעות עשיית מצוות. אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין. יותר מעניין אותי האפקט הנפשי שיש לכל זה על האנשים שאני מכיר, עלי.

כי לצד האשמה מחוסר היכולת לתקן את עצמך, האימפוטנציה אל מול העולם חריפה יותר. ואין אונות היא מתכון לא רע לרדיקליזציה. בסרט על הוות'ר-מן אמרה מישהי שהיא לא הצליחה להבין את אדישות הציבור האמריקני לפשעים שנעשים בווייטנאם. היא החלה לשנוא אותם, את האנשים הללו שחגגו ימי הולדת וצפו בטלוויזיה, “ונשאתי את שנאתי כתג של עליונות מוסרית". כל כך קל ליפול לשם, אלוהים. אני נופל לשם כל כך הרבה פעמים ביום.

אבל אני לא נופל למלכודת השניה, מלכודת המהפכה. המהפכה היא אחת המגפות שהוריש מרקס לשמאל, והיא תמיד יושבת שם, כאופציה. אם העולם כה פגום, הדרך היחידה לתקן היא להתחיל מחדש. המהפכה היא הרי הריסטרט האולטימטיבי, הקונטרול-אלט-דליט של הפוליטיקה. אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים. אבל הפיתוי, כרגיל, שם. בתחילת דרכם הוות'ר-מן הודיעו על "Days of Rage” בשיקגו. ואני זוכר את עצמי מייחל ליום זעם אחד כאן.

וזהו, אין פואנטה. בכלל. זו סתם תזכורת, בעיקר לעצמי, שעם כל המדרון אנשים הם עדיין אנשים, ושרובם משתדלים בכל כוחם להיות בני-אדם הגונים. וששינויים חברתיים קורים לאט, תמיד לאט יותר מהשינויים שחלים בך. ושקורט וונגוט צדק: ככה זה.

הפכו, אחים, הפכו

כלכלה

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בהרגשה שיש יותר מדי כלכלה בחיים. בכותרות העיתונים. ובדרך ניתוח החיים. ובדרך ההסתכלות על האינטרנט. יותר מדי החזר השקעה, ושוק דובי ואדוורדס ובאנר בלינדנס. יותר מדי אנשים קוראים עיתוני כלכלה. יותר מדי אנשים מבינים מה זה אומר, המונחים האלו. וזה הרסני. כי זו דרך הסתכלות צרה. לא הכל עובר דרך הכסף. אפילו בתקופה שבה כולם נלחמים על הפרנסה שלהם. אפילו בתקופה שבה אין הפקות טלוויזיה וקולנוע. אפילו בתקופה שבה קיומו של ספר תלוי במסע השיווק שעושים לו. אפילו בתקופה שבה יש רק האח הגדול. זה הרסני. כי יש דברים שהם מעבר לזה. וזה בסדר שיש אנשים מתעסקים בזה. אבל השאר צריכים לנסות להתעלם. לא להיות בורים. לדעת ולהכיר ולהבין את דרך הניתוח הזו. אבל להתנגד לה. לא לקרוא את כלכליסט. ולא לקרוא את דה מרקר. ולהתנגד לנתח ההולך וגדל של מדורי הכלכה ומוספי הכלכלה בעיתונות.

 

ניפגש בכיכר

חגיגות המאה של העיר תל אביב מדכאות אותי קצת. כי זה נכון, מה שאומרים אנשי "עיר לכולנו" ותומכיהם. העיר לא נולדה מן החולות בהגרלת הצדפים המפורסמת, כפי שטוענת עיריית תל אביב בפמפלט המהודר שהוציאה בהפקת טיים אאוט. התמונה שמייצגת את תל אביב לא יכולה להיות זו שבה כמה עשרות בעלי מאה קובעים את גורלם של החולות הריקים לכאורה שמצדדיהם. יש יפו. ויש שכונות דרומיות. וזה הרסני להתעלם מהם. אז על אף שהדברים המשוגעים שעושים בכיכר בימים האחרונים כהכנה לחגיגות הם מהממים בבזבזנות המשוגעת שלהם, ועושים חשק להצטרף לחגיגה ולשכוח מהכל, אז זו טעות לעשות את זה.

 

הלכה לי המדינה

בשבועות האחרונים אני קוראת בתמיהה גוברת את סדרת הכתבות המצויינת ב"העיר" על התחנה המרכזית החדשה. שבע כתבות היו בסדרה, וכולן ניתחו את התופעה הנדלנית, התחבורתית והחברתית שיצרה ההחלטה ליצור תחנה מרכזית ענקית ולבנות את הקניון הגדול במזרח התיכון או משהו כזה. זו סדרת כתבות מצויינת, שנלחמת בתופעה חברתית וכלכלית במיטב דרכיה של העיתונות: חשיפת הדברים שלא כולם יודעים, שלא כולם יכולים לדעת, כי לא לרשות כולם יש תחקירניות וגישה למקורות מידע.

בשבוע האחרון קראתי בתמיהה את הטור המצויין של איתמר בן כנען שנקרא "הלכה לי המדינה" ב"העיר", שבו הוא מבכה את מותה של מדינת תל אביב, שנכנעה לוולגריות, לקונפורמיות ולרדיפת הממון והריגושים הבורגנית של יתר מדינת ישראל. באמת טור יפה, ומרגש פי כמה מכל דיווח על אורגיה בשירותים של הקנטינה שקראתי אצלו עד היום.

 

זה התור שלנו

והשילוב של השניים, זה הדיכאון ממה שקורה, והתמיהה מזה שיש אנשים שעושים נגד זה משהו, גרמו לי להבין שזה התור שלנו. זה בסדר להיות מדוכאים ממצב הספרות והעיתונות והתרבות הפוליטית והמדינה. אבל להיות מדוכאים זה לא מספיק. צריך לקחת את המקלדות והידיים והרגליים ולעשות דברים. לקרוא על מהפכות אחרות. לקנא באנשים שהביאו את אובמה לשלטון. להתכנס בבתים ולהתבכיין. ללכת להופעות של להקות שוליים. ולתמוך במחול אוונגרדי. לכתוב פוסטים. לייצר עיתונים. להתנדב. ללכת להפגין. להתנגד. בין אדם לקירותיו ולמסך הטלוויזיה שלו. ובין אדם לחבריו ולכיכר הקטנה שביניהם. ובין אדם למדינתו ולאמצעי התקשורת הזמינים לו. להתנגד. כי האנשים שעשו את "העיר" בשנות התשעים, לא היו להם יותר אמצעים מאשר שיש לנו. והם עשו את שינקין. ועכשיו זה התור שלנו ליצור את מה שבא אחרי שינקין, ואחרי הפוסט מודרניזם ואחרי הקיבוץ העירוני ואחרי עגלות הילדים המפוארות. זה לא משנה בן כמה אתה, ומה אתה יודע לעשות, אם המצב מדכא אותך, אתה צריך לעשות ככל שעולה בידך כדי לשנות. כי האופציה האחרת היא להיכנע. ולהיכנע זו לא באמת אופציה.