תגית: ישראליות

הכל דבש

א.

נתחיל בזה שאני לא אוהב את הז'אנר המכונה דרמה משפחתית. נמשיך בזה שתשעים אחוז מהיצירה הקולנועית/טלווזיונית בשנים האחרונות נופלת לתוך הקטגוריה הזאת. ועוד הערה קטנה, דרמה משפחתית זה משעמם אך בלתי מזיק, אך דרמה קומית משפחתית זה כבר ממש מביא עצבים.

לפני שבועיים ישבתי בבית קפה עם נערת חמד וזקן סיני חכם. נערת החמד שאלה את החכם מהו האושר. הזקן חשב רגע קל ואמר "האושר הוא היכולת להחליט החלטה. גם אם היא לא נכונה"."*

כוס אמק, לאף אחד במדינה הזאת אין ביצים להחליט אם התסריט שלו הוא דרמה או קומדיה?** חברים, תפסיקו להתנחמד כל הזמן.

 

ב.

השבוע שודר פרק הבכורה של "הכל דבש", ואכן ניחשתם נכונה, זוהי עוד דרמה קומית משפחתית. יעל פוליאקוב היא היוצרת והתסריטאית, בסדרה היא משחקת את עצמה, גם אבא שלה (פולי החנון של הגשש) משחק את עצמו ובכלל הכל סופר אותנטי ומהחיים אבל גם מוקצן ומיוחד. את הסדרה מביים עודד דוידוף שאפשר לומר שלא אהבתי שום דבר שהוא ביים אי פעם (מישהו לרוץ איתו). יש משהו מאוד לא הוגן בלשפוט סדרה לפי הפרק הראשון, בטלוויזיה דברים נוטים להתפתח לאט, גם הפרק הראשון של סיינפלד היה, בלשון המעטה, ממש לא משהו. מה שהפריע לי בהכל דבש לא היה יחודי, הוא מה שמעצבן אותי בכל הפקות היוקרה שצצות על מסכינו חדשות לבקרים. הן חסרות מעוף. כולן מקצועיות, נראות טוב, יודעות את התורה וריקות. בכל פעם שאני רואה משהו חדש ומנסה להחליט אם יש לו פוטנציאל או לא אני מחפש שתהיה לו איזו הברקה. אני לא מצפה למטח של מאה בדיחות בדקה אבל  בדיחה אחת מצחיקה לפרק יכולה ממש להציל את המצב. לא מצאתי כאן רגע כזה.  שני שליש מהפרק היה סיטקום לכל דבר, עם דמויות מוקצנות ומהלכים עלילתיים שההגיון מהם והלאה, ובחלק האחרון הגיח לו משום מקום שיר של אליוט סמית' וסצינה מלנכולית בה יעל פוליאקוב צועדת בדד ברחובות העיר ומקיימת שיחה "כנה" עם אביה. פשוט לא הבנתי למה זה טוב.

זה בארץ זה?  

ג.

המשפט הכי נפוץ אחרי "דרמה קומית משפחתית" הוא "הכי ישראלי שיש". כל דבר חייב להיות הכי ישראלי. במבט ראשון המשפט הזה נשמע קצת דבילי. אם עשו את זה בארץ אז זה ישראלי, לא? הבעיה שליבת הישראליות מאוד קשה לפיצוח. כשאומרים הכי ישראלי שיש מתכוונים "היי, אנחנו הצלחנו איפה שכולם נכשלו". כי ישראלי זה בעיה. הרבה יותר קל לעשות אמריקה. בהכל דבש יש ז'רגון ישראלי, כלומר סלנג סלולרי עדכני, משפחה עם אבא פולני ואמא תימניה ובכלל הם משחקים את עצמם מהחיים. ובכל זאת מתחת לעורם המיוזע מחמסינים פועם לב אמריקאי חם. כי בעלילה ובסגנון לא היה שום דבר ישראלי, כל התרחשות וכל תגובה נשלפו הישר מהסלון של אל בנדי. ואם היו משנים את שמות הדמויות מיעל ופולי לג'ני והנרי איש לא היה מבחין בהבדל.

לאמריקה יש פנתיאון עצום ורחב של יצירה, במשך מאה שנים של עשיה הם פיתחו שפה משלהם.  אנחנו עדיין לא מצאנו את השפה שלנו, הדרמה העברית האמיתית עדיין לא נחשפה.*** מכנפיים שבורות ועד הכל דבש תמיד מתעוררת בי תחושה לא נעימה של מוצר מתורגם. גם אם הוא מתורגם בכשרון רב זה עדיין לא הדבר האמיתי. נדמה לי שנכונות לנו עוד הרבה שנים של הפקות בינוניות עד שמישהו יפצח את השפה הישראלית החמקמקה הזאת. אנחנו עדיין בכיתה ג', וצריך לחכות בסבלנות עד שהילד יגדל.

 

*נשבע לכם זה סיפור אמיתי.

**טלנובלות וארץ נהדרת לא נחשב.

***אורי זוהר לטעמי הוא היחיד שבאמת הצליח לייצר דרמה ישראלית, את מציצים ועיניים גדולות אי אפשר היה להעביר לאף שפה אחרת.