תגית: ידע

ההדיוט מתלהם

1. כתיבה דעתנית

מזה זמן מה שאני כותב את מדור השבוע במדע בערוץ החדשות של אתר נענע. המדור, מאז יצר אותו איתמר, עבר שינויים רבים, הן סגנוניים והן תוכניים. אחד השינויים העיקריים נגע למידת האובייקטיביות של הטקסט, או אולי מוטב לקרוא לכך מידת ההימנעות של הכותב מלומר את דעתו על מה שהוא כותב, בעת שהוא כותב. זו פעולה אקטיבית, ההימנעות הזו. כי אין מדובר על "היצמדות לעובדות", אלא על היצמדות לאותן העובדות שכותבי המחקר סבורים כי הן העיקריות בסיפור. ומה אם יש ביניכם חילוקי דעות? למשל, מה אם כותבי המחקר סבורים כי במחקר שעסק בטיגון של כלבים, העובדה המרכזית והחשובה ביותר היא התשובה שהתקבלה לשאלה כמה זמן בממוצע ארך הטיגון עד רגע המוות? זו דוגמה קיצונית, אני משתמש בה כי הקיצוניות מאפשרת לי להדגים בקלות. אך מחקרים דומים אכן נעשו במציאות. לא פעם ולא פעמיים.

החוקרים הם המומחים בתחומם. אם אינני מבין לפחות קצת בתחום, אני משתדל שלא להביע את דעתי על ענייני המחקר עצמו אלא במקרים, ויש כאלה, שברור שישנה פשלה מתודית בנאלית ביותר (כמו למשל הימנעות מלהגדיר בבירור מהו נושא המחקר). אם, למשל, הם חוקרים כמה זמן לוקח לטגן כלב למוות, לא אנסה לומר דברים כמו "לא, זה לא טיגון", או "אם השמן פחות חם מ-190 מעלות, זה לא באמת נחשב", אני סומך על המדענים שהם באמת חקרו את התחום שלהם ומבינים באמת באמת בטיגון כלבים. אבל אף מידה של מומחיות באף תחום איננה מסוגלת להעמיד את המומחה בו כסמכות מעל הציבור בשאלות הנוגעות לצלם אנוש, למוסר, למאבקו בן אלפי השנים של הגזע האנושי להגיע לנאורות אמיתית. כזו שאיננה קשורה לשאלה במה אתה מאמין (אלוהים, פיות תפוחי אדמה או המפץ הגדול), כמה מתקדם תנור המיקרוגל שיש לך בבית, או מה תוחלת החיים שלך, אלא קשורה למידה שבה בני האדם גורמים סבל וגועל נפש לעצמם, זה לזה, ולסביבתם. אף מידה של מומחיות בעובדות הטכניות הקשורות בטיגון כלבים איננה מסוגלת להוציא אותי ממעמד של שותף שווה זכויות בדיון האם טיגון כלבים היא פעולה שפויה ורצויה או לא.

אבל העורך שלי מסוגל לכך. ועוד איך.

השבוע, קיבלתי טוקבקר שכתב שנמאס לו מהדעתנות שלי. מתעניין במדע, היה השם שהוא קרא לעצמו. הוא תבע שאוסיף קישורים לכתבות המקוריות (דבר שאני בהחלט מתכוון להתחיל לעשות), ותבע להפסיק את הבעות הדעה שלי בגוף הכתבה. הוא רצה דיווח אובייקטיבי. כלומר, דיווח שמעדיף את אותן העובדות שהחוקרים היו סבורים כי הן העיקריות. זה עיצבן אותי משום מה. לא יודע למה. מכאן הגיעה ההתלהמות הנוכחית.

הטוקבקר הזה איננו באמת מתעניין במדע, הוא מתעניין רק בגילויים של המדע, רק בנתונים שמתקבלים בשורה התחתונה. אבל מחקר מדעי הוא אירוע הרבה יותר גדול משאלות המחקר והתשובות עליהן. מחקר מדעי הוא, לפני הכול, יחידת התנהגות אנושית. הוא אינטראקציה מסוימת בין אדם ועולם. הוא איננו מנותק מהחברה שבה הוא מתנהל. הוא תוצר של התרבות הזו, תוצר של היצור הזה שנקרא אדם. הוא קודם כל תופעה אנושית, רק אחר כך מכשיר לצבירת ידע, מופלא ככל שיהיה, והוא אכן מופלא. וכתופעה אנושית, מחקר מדעי חשוף לכל הבאגים הרגילים של המין שלנו: דוגמאטיות, הערצה עיוורת, הפיכה לאובייקט פולחני, שימוש בו בכדי להשיג כוח, שימוש בו בשירות הפחד, הכאב והגאווה שלנו.

הצורה שבה חברה צוברת ידע על העולם היא קריטית בדיוק כמו הידע הנצבר עצמו. השימוש שהחברה עושה בידע הנצבר הוא דבר שהקהילה המדעית חייבת לקחת בחשבון. וזה נעשה יותר ויותר קריטי ככל שהמומחיות המדעית שלנו הולכת וגדלה. ככל שהחוקרים מגיעים לדרגות אומנות גבוהות יותר, כך עולה כוחו של המדע, לטוב או לרע. ככל שכוחו של המדע עולה, כך אנחנו חייבים לוודא שזה לטוב. ואני סבור שבמובן זה, ההכשרה של המדענים בחברתנו לקויה באופן בלתי נסבל. מעולם לא היה לנו כל כך הרבה כוח השמדה בידיים. אנחנו נמצאים כיום, הודות לחיבור בין מדע, פזיזות, אידיאולוגיה ופוליטיקה, מרחק יריקה מהשמדה עצמית. זה לא היה אפשרי לנו בשום עידן אחר, עם אף כלי אחר. מעולם לא היה לנו ביד כלי כל כך עוצמתי, בלתי יציב ומסוכן כמו המדע. בלתי יציב ומסוכן לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מי שאנחנו עדיין לא מצליחים להיות. יצורים שלווים, שקטים, אמיצים. אנשי שלום.

לאור כל זאת, אני מאמין שאין שום סיבה שתהיה פיסת כתיבה אחת אודות המדע שתהיה נטולת דיון מוסרי. כשאני מסתכל על האייטמים שאני כותב עליהם, אני לא מחפש דברים עוקצניים לומר. הדברים עולים מעצמם. אם צבא ארה"ב משתמש במדע כדי להפוך דולפינים וכלבי ים לבהמות מלחמה, בעיני זה דורש הערה. אם אדם שממציא מכשיר שמסוגל לדחות בני נוער, גאוני ככל שיהיה, מקבל פרס לשלום, אז אני רואה זאת כדבר חשוב לציין שנעשה כאן שימוש בהגדרה נפוצה מאוד למילה "שלום" לפיה מדובר על מצב שבו הצלחת לסלק מסביבתך גורמים שאינם נעימים לך. ואם בהבעות הדעה שלי אני טועה, או מפריז, יהי כן.

2. ידע תפעולי, ידע מוחלט

  קוף חמוד (stock.xchg)

 אתה מרים אבן מהרצפה ומיד אתה מקבל עליה שברירי מידע. לא הרבה כל כך, אבל מקבל. אתה יודע מה המשקל שלה, את מרגיש את המרקם שלה, אתה רואה את הצבע שלה. אם היית רוצה לזרוק אותה ולפגוע במשהו, היה לך הידע התפעולי הדרוש לכך (אם כי לא בהכרח המיומנות הדרושה). אבל יש הרבה מאוד מידע על האבן הזו שאתה לא מקבל. אתה לא יודע מה ההרכב הכימי המדויק שלה, אתה לא יודע לומר כמה אטומים יש בה, אין לך מושג איפה היא הייתה בעבר, איפה היא תהיה בעתיד. השריטה הקטנה הזו שיש לה באחד הצדדים, איך היא נגרמה? מתי נוצרה האבן? האם היא הייתה פעם חלק מאבן גדולה יותר? הנקודה הקטנטנה הכתומה הזו שיש עליה. מה זה? איפה הסתובבו האטומים שלה לפני 3 מיליארד שנה? איך אתה מודד את החלל העצום והאינסופי שיש בתוכה? על פי איזה קנה מידה?

האם זה חשוב? האם זה רלוונטי? תלוי מה אתה רוצה לעשות עם האבן הזו. אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה לפגוע איתה במשהו, אתה לא צריך כל כך הרבה ידע. מספיק שאתה מרגיש את המשקל. אבל אם אתה רוצה באמת להבין אותה ואת מקומה בעולם, אז אתה זקוק לאינסוף מידע אודותיה. משום שבמקרה כזה, אין דבר כזה משהו לגבי האבן הזו שאיננו רלוונטי. הגדרת המחקר שלך הכתיבה זאת. ומכיוון שבין כל שתי נקודות שתסמן על האבן יש אינסוף נקודות אחרות, שכולן רלוונטיות, ובכן- בזאת סיימנו.

המדע הוא דרך נהדרת לאסוף ידע תפעולי ברמה גבוהה אודות דברים אבל כמובן שהוא איננו מסוגל למפות בשלמות אפילו אבן קטנה שמרימים מהרצפה, שלא לדבר על מערכת היחסים שהיא מקיימת עם סביבתה. הוא, לכן, איננו מסוגל באמת ובתמים להבין את מקומה או תפקידה במציאות. זה יותר מידי סבוך. המתודה המדעית כן מסוגלת ליצר ידע תפעולי מעולה. ידע תפעולי שמסוגל לשגר חללית, מסוגל ליצור צוללות, מסוגל ליצור תרופה. הבעיה היא שלעתים ידע תפעולי מעולה מעורר בנו הרגשה של ידע מוחלט. אפילו כאשר למדנו כחלק מהכשרתנו המדעית שאין כזה דבר. אנחנו יודעים את זה בראש, אבל במקום אחר באותו ראש, אנחנו מתמלאים בגאווה ושימחה על האלגנטיות הכמו-מושלמת של הידע התפעולי שצברנו, ונדמה לנו פתאום שאנחנו מבינים את העולם. כי זה מפתה לחשוב כך. אני מבין, חושב לעצמו הראש הנחמד שלנו, המבקש לשווא פירורי וודאות, תגיות ומטאפורות להיאחז בהם, אני יודע.

אגב, הידע התפעולי הזה הוא ידע ממשי, אמיתי בהחלט. אבל הוא מייצג פס כל כך מזערי של הקיום, שלמעשה ההבדל בין הידע של ההדיוט המוחלט לבין זה של המדען אודות היקום, הוא מגוחך כשמעמתים אותו עם ההבדל בין חוסר הידע של שניהם. שניהם כל כך רחוקים מידיעת היקום שההבדל ביניהם הוא זניח. הוא מתמצה בעיקר בזה שהמדען אמור להבין את העובדה הזו טוב יותר מההדיוט.

הרבה רעות חולות נגרמות מהאשליה הזו. אדם ממציא מכונה שמשתמשת בפחם ופולטת עשן שחור סמיך אל השמיים. נדמה לו שהוא מבין, כי הוא צבר ידע תפעולי מספק בכדי לבנות ולהניע מכונה מסובכת. אבל הוא לא מבין; עובדה: הוא פוגע כרגע במערכת האקולוגית המקיימת אותו. וזה לא יהיה מפתיע כלל אם מחר יסתבר שהצורה שבה אנו מבינים את המערכת האקולוגית הזו כרגע, היא מוטעית מאוד. אז נאמר לי בכל מיני הזדמנויות שמדען אמיתי יודע את כל זה. אולי. אבל ההזדרזות הכפייתית של התרבות שלנו לקחת כל פירור ידע חדש ולשנות עימו את הסביבה מוכיחה בעיני שאין לנו, כולל המדענים שבינינו, כל כבוד אל חוסר ההבנה הזה, שהינו העובדה המדעית הראשונה במעלה. הם אומרים כן, כן, נכון, וממהרים לטאטא זאת מתחת לשטיח. זה נכון, אבל בלתי רלוונטי למחקר. יותר מעניין כקוריוז פילוסופי לשעות הפנאי.

זו צורה חמורה של אי לקיחת אחריות על חוסר ההבנה של ההשפעה שיש לך על המציאות של כולם. המדען ממציא משהו בעזרת הידע התפעולי המעולה שלו. הוא מוכר זאת לתעשיין שלוקח את המשהו לפס הייצור כי אפשר לעשות עם זה כסף. העשן שעולה מפס הייצור מרעיל את האוויר, המשהו מכיל חומר רעיל שמרעיל את הידיים שאוחזות בו, משתמשות בו ולבסוף זורקות אותו לזבל. מהזבל הוא מגיע אל האוקיינוס השקט, להצטרף למרק המשהואים בגודל אמריקה הצפונית שצף שם מעדנות. וזאת עוד דוגמה של השפעה שאנחנו יכולים לעקוב אחריה. מי יודע מה אנחנו מפספסים? אם משק כנפיו של פרפר יכול לגרום סופת הוריקן בצד השני של העולם, מהי ההשפעה שלנו? עלינו להיות זהירים יותר, שקטים יותר, לא להזדרז כל כך להגיע אל פס הייצור. לא להזדרז כל כך להכריז "אאוריקה".

אנחנו לא קיימים כאן בזכות עצמנו. אנחנו קיימים כאן בחסדיה של מערכת אדירה ששיכלנו איננו מסוגל לתפוס. החיים שלנו כאן בתוך הגופים הללו, עם ההכרה המשונה הזו, הם תופעה בלתי מובנת הקשורה לרשת אינסופית של תופעות בלתי מובנות אחרות. זה מדהים ונפלא ויפה. זו זכות גדולה להיות כאן, להריח, לאכול, לחוש, לראות, לחשוב, להזדיין, לאהוב. זה דורש כבוד וזהירות אם אנו רוצים שהסצנה המגניבה הזו תמשך.

וזו הסיבה השנייה שאני מרשה לעצמי לכתוב בחופשיות את דעתי.

3. המדע וביקורת ההדיוט

אני שמח לחיות בעידן המדעי הזה שלנו. לא הייתי רוצה לחיות בעידן אחר. אני אוהב את המכשירים שלנו, אני אוהב את חופש המחשבה, אני אוהב את הדמוקרטיה שלנו, אני אוהב את התיאוריות הפיסיקליות שאני לא מבין, את המתמטיקה שאני לא מבין, את המחקר המעניין שנעשה במיליון תחומים. זה מגניב, זה צבעוני, זה סוג נהדר של קסם מעשי. כזה שעובד באמת. אני מקווה שאחיה לראות אותנו טסים לכוכב אחר, אני מקווה שאחיה זמן מספיק כדי לנהל שיחה פילוסופית עם רובוט, אני מקווה לחיות לפחות פי שמונה מתוחלת החיים הצפויה לי, ברמת חיים מעולה. אני מקווה שהידע האקולוגי שלנו יצליח לרסן את ההרס שאנחנו זורעים כאן. אני מקווה שנשתמש בידע שלנו כהלכה.

אני חושב שהמחשבה המדעית היא אסטרטגיה חשובה – לא יחידה, אבל חשובה – במסעה של הנפש האנושית אל עבר התבונה והחופש. אני חושב, למרות הפולחן שהתפתח סביבה, שהמרכז הרעיוני שלה הוא חזק, יציב. היא קצת נוקשה מדי לטעמי, מעט צרה, אבל בהחלט מלאה בשכל ישר.

ואני גם חושב שביקורת יכולה לעשות לה רק טוב. המדע מושתת על מחשבה ביקורתית. הוא איננו יכול להרשות לעצמו להתייחס אל הביקורת המופנית כלפיו בביטול. הוא איננו יכול להכתיב גם את הנושאים העומדים לדיון, גם את כללי הדיון וגם את השפה שבה יתנהל הדיון. הוא איננו יכול לומר לי שדבר כזה או אחר איננו רלוונטי. אני כאן, זה גם העולם שלי, וזו הדעה שלי. קיבלתי במה לכתוב על מדע, ואני אשתדל לכתוב על מה שנראה לי העניין העיקרי בו. אינני מומחה בתחום של אף מדען שעליו אני כותב, אני הדיוט והמדור שלי הוא מדור להדיוטות. אבל יש לי עיניים, יש לי שכל ויש לי לב. ואני מתכוון להשתמש בשלושתם.

כל עוד העורך שלי ירשה לי, כמובן.

האופריצ'ניקים של עמונה

עמונה. התמונה מכאן

1.

הסוסים עשו את עמונה. ואפילו לא הסוסים. צילומי הסוסים. או, נכון יותר, צילומי הפרשים, פרשי המשטרה, עודי שחורים, חבושי קסדות. הצילומים, שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים, שרבים מהם הוזרמו לסוכנויות הידיעות, הציגו כמעט תמיד פרש גדול, שחור, רכוב, ומתחתיו המון אדם, גוש אדם, בתנוחת נסוג-אחור.

רבאק, זה המוות הרכוב. Death Rides a Pale Horse. אני מחליט לכתוב את הפוסט הזה, מגגל "מוות" ו"סוס", אבל הציורים – ציורים מדיאוולים של הקוצר הרכוב – לא באמת דומים. ציור אחד, של המילטון מורטימר, דווקא דומה. הפרספקטיבה דומה. פני הסוס שלוחים קדימה, והפרש מביט על גוש האדם, ראשים וגפיים, שמתחתיו. בציור אחר, The Vision of Death, של גוסטב דורה, מופיע המוות ומופיע הסוס, אבל אין קהל, רק צבא שדים ממעל.

אבל זה לא הציור שעלה לי בראש. אני חשבתי דווקא על "ניצחון המוות" של ברויחל. רק ששם הפרספקטיבה שונה לגמרי. המוות רכוב, אך למרחוק, בקטן, פרט אחד מתוך רבים. לא פינוי עמונה.

2.

מתוך כל האפשרויות, דווקא זו שפחות סבירה היא שהצלמים עשו זאת בכוונה; שהם חיפשו את הזווית המתאימה כדי לצלם פרש משטרה שיראה כמו הפרש ההוא, מימי המגיפה השחורה. אפשרות אחרת, שנשמעת סבירה קצת יותר, היא שהם פשוט צילמו. היו שם פרשים בשחור, והם פשוט חיפשו את הזווית המתאימה, בדיוק כפי שציירים קודמים חיפשו את הזווית הנכונה, זו שתפעל על הצופה באופן מקסימלי.

ואם כך הדבר, קיבלנו כאן אינטרטקסטואליות אוטומטית, מעצם הצילום/ציור של אותם אלמנטים, בערך. פרש, עדיף בשחור, הוא תמיד הקוצר ההוא. ככה זה. היצירה, מרגע ששוחררה לחלל האוויר, כבר נאבקת לתפוס מקום בין יצירה א' ליצירה ב', שדומות לה בצורה כזו או אחרת. ויצירה א' וב' דומות רק בגלל שככה זה. יותר אפקטיבי לצייר, לצלם, כך ולא אחרת.

אבל יש גם אפשרות שלישית. אני האשם. ראיתי פרש, ראיתי שחור, ראיתי סוס, וזיווגתי זיווג. בשבילי, פרש שחור הוא תמיד הקוצר. ככה זה.

וזה מורטימר. המילטון בשבילכם

3.

בסרט "The Ogre" משחק ג'ון מלקוביץ' חייל צרפתי, הסובל מפיגור קל, שנופל בשבי הגרמני. הוא מגיע איכשהו להיות האיש שאוסף ילדים לפנימייה צבאית. הוא רוכב על סוס שחור, שני כלבים שחורים, כבולים ברצועות, רצים משני צדדיו, והוא אוסף כך את הילדים שנמלטים מפניו.

אז אולי זה לא רק אני. איוואן האיום הקים צבא פרטי, האופריצ'ניקים. מלבד הטלת טרור וביזת ביזה, נהג כל אופריצ'ניק ללבוש שחור, לעלות על סוס שחור, ולשאת סמל של ראש כלב עקוד על מטאטא. קטע.

4.

על האופריצ'ניקים בכלל למדתי מאיזו תכנית טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. מזמן מזמן, אי שם אצל ההורים, כשעוד היתה לי טלוויזיה. סביר להניח שהייתי שוכח אותם לגמרי לולא הייתי רואה, מזמן מזמן, את "The Ogre", שהזכיר זיכרון, וזיווגתי זיווג.

דורה. מהאתר הנהדר הזה

5.

פרופ' זיוה בן פורת העלתה פעם השערה מעניינת. יתכן, לדבריה, שהידע של הדור הזה הוא הרבה יותר סינכרוני מאשר דיאכרוני. יש בזה משהו. קל יותר, היום, לדעת המון על המון משני העשורים האחרונים. נדיר יותר למצוא אנשים שמכירים יצירות תרבותיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה.

אם זה נכון, סביר שלא הסוסים ולא הפרשים עשו את עמונה, אלא הילדים הפצועים, והתמונה ההיא של אפי איתם, שראשו מדמם, והוא נראה בדיוק כמו ישו של מל גיבסון, שבכלל נראה כמו אלפי ישויים אחרים.

ואם אלה בכל זאת הפרשים, זה רק בגלל שפרש, הפרש עצמו, לבוש השחורים, הוא אפקטיבי. אותה סיבה שבשלה, אולי, ציירו מלכתחילה את המוות החיוור כשהוא רכוב.

6.

ב"איש בלא תכונות" מוצג הגיבור, אולריך ("אינטלקטואל ווינאי מבריק", אומרים במאחורה), כמי שמנותק, איכשהו, משטף המאורעות. אבל למרות שהוא לא באמת שם, חלק מכל הרחש הזה, עדיין עולה מכל שורה ריח הגלים של הצייטגייסט.

אני מנותק גם כן. מאז שעזבתי את נענע אני כבר כמעט שלא שומע רדיו, ורק מדי פעם נכנס כדי לרפרף על הכותרת באתר "הארץ". אני שומע על סרטים חדשים מכרזות ברחוב. אני, ז'ניה, לא מעודכן בעליל. סינכרונית ודיאכרונית.

7.

יצא לי לקרוא לאחרונה המון כתבות על פרסום. הן כולן מודאגות. יש יותר מדי פרסומות, ביותר מדי מדיות, והצרכן כבר לא מקשיב. במרוץ החימוש הזה אף מדיה כבר לא מספיקה. אז המציאו לנו "תוכן שיווקי" והמציאו אמנות שיווקית. המאבק, כמובן, הוא על תשומת לב.

התמונות האלו מעמונה, אמרה לי מיטל (מצטטת מישהי, לא זוכר מי), לא נאבקות על מקום רק בין ציורי המוות של דורה והאופריצ'ניק של מלקוביץ', אלא גם בין כל הפרסומות האלו, שקמות ופגות באותה מהירות. יכול להיות שזה נכון. אני חושב שלא. רוב המידע הזה מנופה. אבל אולי אני טועה.

אני לא באמת יודע את מי ציטטו הצלמים בעמונה, אם היה שם בכלל ציטוט. הצייטגייסט, אני מרגיש, עובד לצדי. נדמה כאילו שנים לא חשתי שיש סרט שחייבים ללכת לראות; שנים לא רציתי נורא לקנות דיסק או ספר חדש; מריבות המשוררים העכשוויות מעניינות, כך נראה לי, רק את הנצים עצמם. פלאי אמר לי פעם שהוא חש כי שירה נעשתה תחביב הדומה לאוסף בולים. הקוראים הם הכותבים, והכותבים הם הקוראים. אולי. אולי יום אחד תצולם נינט רכובה על סוס. "כמו בעמונה", יגיד מישהו.

בעיית תקשורת

נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. כִּי-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ה' – ממכון ממר"א. סתם כי זה יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה כז'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל זה לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין היה איש כזה. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג זה "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור הזה, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.