תגית: חופשת קיץ

מותר שני פוסטים על אותו סרט?

(הרהור בעקבות "חופשת קיץ". ספוילרים וזה)

כמו שכתב תומר, זהו סרט שרודף את צופיו במשך ימים ארוכים אחרי הצפייה. יצירה דחוסה ומורכבת שמסרבת להידחק לירכתי התודעה. אלא שלי היה קשה לשים את האצבע על המקום המדויק שבו הסרט הזה חתך אותי. הרבה מהמבקרים התמקדו בהתרסה האנטי דתית שבו. יקיר אלקריב, לדוגמה, כותב: ""חופשת קיץ" הוא הגיג דתי אותנטי, שמגיח אל העולם טעון במרירות ובכאב של מי שהתפכח מאשליותיה של ההבטחה האלוהית. למעשה, מדובר בהרהור כפירה קודר שעוסק במתח הנצחי בין קיום המצוות ככתבן וכלשונן לבין הרגש –  מצוותו של הלב." ראייה כזו של הסרט הופכת אותו לעוד כתב אשמה נגד הדת והמצוות, עוד מסמך חנופה לישראלי החילוני הנאור, שיכול להתבשם שוב באמונה שהוא טוב מן הפונדמנטליסטים "ההם". בעיניי יש כאן החמצה של רובד עמוק יותר, סכין שננעצת לאו דווקא בפונדמנטליסט הדתי אלא במשהו יסודי מאוד בתרבות המערבית.

נכון, הרב אידלמן (אסי דיין, בליהוק לא מוצלח לטעמי – אם כי אני כנראה בדעת יחיד בעניין זה) הוא שומר מצוות קנאי, שכופה את הקנאות שלו על בני משפחתו. אבל זה לא הדבר היחיד שאפשר לומר על הדמות הזאת. משום ששמירת המצוות הקנאית של הרב אידלמן והלימוד האובססיבי שלו אינם תכלית אלא אמצעי. זהו האמצעי שלו להפוך למה שבעיניו הנו תכלית הבריאה – להיות צדיק. הרב אידלמן סימן לו אידיאל שהוא שואף אליו, אדם עליון שהוא רוצה להיות (ולמעשה מאמין שכבר הנו כזה), והוא עושה הכול כדי להגשים את המטרה הזאת. העובדה שאת המתכון המדויק איך להפוך לאדם עליון הוא מצא בתורה או בגמרא אינה מהותית כאן. מה שחשוב הוא האמונה שיכול אדם לחיות את חייו באופן שמרומם אותו מעל שאר הבריאה, שאלה הם החיים היחידים הראויים לחיותם, ושחיים כאלה מצדיקים שימוש בכל דבר אחר בעולם – בכל יצור אחר בעולם – כאמצעי לתכלית הזו. האמונה הזאת אינה מיוחדת לקנאי הדת בקהילה היהודית הליטאית. היו (ויש) הרבה מאוד יוצרים שחיו אותה. אם לתת דוגמה מעולם שונה לחלוטין, מספרים על ויטגנשטיין שהיה עסוק באובססיביות כל ימי חייו בשאלה אם הוא גאון, מפני שרק אם הוא אכן גאון יש הצדקה לזה שהוא חרא של בנאדם.

השאיפה של הרב אידלמן להיות צדיק – שאינה שונה מהותית מאידיאל המימוש העצמי של הרבה אנשים בתרבות המערבית – הופכת אותו לאדם אטום ומנותק רגשית. מול אשתו ובנו, הפקוחים במישרין זה לזה, לעצמם ולעולם, הקשר של אידלמן עם העולם, עם הזולת ועם עצמו מתווך בטקסטים, במצוות, באידיאלים. הוא אינו רואה את היונה וגוזליה, הוא רואה את המצווה שתעלה אותו עוד מדרגה בהתקרבותו לקב"ה. הוא אינו רואה את הילד, הוא רואה את הבן שהשם נתן לו כגמול על צדקתו, בן שתפקידו לשמש כהוכחה נוספת וכאמצעי נוסף לצדקתו של האב. הוא אינו מרגיש במישרין את האבל שלו על מות בנו – הוא מרגיש את הניסיון שבו אלוהים מעמיד אותו, ונוזף באשתו שאינה עומדת בניסיון הזה ובוכה בשבת. (אפשר אפילו לומר שהעונש של אידלמן על גבהות לבו הוא לאו דווקא הבן שנלקח ממנו, אלא הניתוק הרגשי שלו – חוסר היכולת שלו להתאבל באמת על הבן הזה.) האם רק בעולם הדתי יש התייחסות אינסטרומנטלית כזו לעולם, לזולת, לחיים? אני חושבת שלא. אני חושבת שהלב האמיתי של הסרט איננו ההתרסה של דוד וולך נגד העולם הדתי שממנו יצא, אלא השאלה אם הוא, כיוצר, יוכל באמת לברוח מדמות האדם האידיאלית שרודפת לא רק את העולם הדתי היהודי אלא את התרבות המערבית כולה. אם הוא כיוצר יוכל באמת להיות פקוח לעולם, לזולת ולעצמו, באופן שאיננו מתווך באידיאלים של מימוש עצמי שיהפכו אותו לאדם אטום ומנותק. במובן זה הסרט אינו סכין שוולך נועץ בפונדמנטליסט הדתי, אלא סכין שהוא נועץ בעצמו. וזה כוחו.

חופשה מעשייה

אחרי הביקורות המהללות, ואחרי הראיון ב"הארץ" עם דוד וולך התסריטאי והבמאי (שעושה רושם של מעין עילוי צעיר, היפר-אקטיבי ומבריק), החלטתי שאני חייב לראות את "חופשת קיץ", סיפור קצר על משפחה חרדית קטנה, אבא ואמא ובן קטן.

עם סיום ההקרנה הרגשתי שלמרות שהצפייה היתה עבורי מעניינת, את לבי הסרט לא שבה. אבל זה מסוג הסרטים שממשיכים לשבת לנו בראש ימים ואפילו שבועות אחרי. כמה סצנות נחרטו בזכרוני כתמונות דוממות שנושאות משמעות נעלמה, וכמה פעמים חזרתי והתעניינתי, ביני לבין עצמי, בסרט הקצר (75 דקות) והחכם הזה. והנה אני כותב עליו.

לעבודה ולמלאכה

שתי סצנות מביאות את רוח הדת שספג וולך כילד (אחד מתוך 19 אחים ואחיות!). בראשונה הילד מנחם (אילן גריף) שואל את אביו, הרב אידלמן (אסי דיין – גוש מטושטש של כריזמה, כרגיל) האם לכלבים יש נשמה. "מה פתאום!" עונה האב/הרב, "אין להם רצון, אין להם מצוות ועברות, אין להם כלום!"

בשנייה קורא אחד התלמידים בישיבה לרב אידלמן. הוא מצא על עדן החלון קן של יונה, והוא מכבד את הרב במצוות "שילוח הקן". זו מצווה מהתורה (דברים כ"ב, ו'-ז') הקובעת שיש "לשלח" את הציפור האם לפני שלוקחים את ביציה או גוזליה. משום מה הטקסט המקראי מבטיח אריכות ימים למקיים המצווה, וכך היום, למרות שכמובן כבר לא מלקטים ביצים בטבע, משתדלים מאוד כל מני שומרי הלכה פונדמנטליסטים (או שמא הלכתיים שומרי פונדמנטליזם) לקיים את המצווה, ובכך כמובן להחטיא לחלוטין את מטרתה המקורית (שהרי במקור זו אמורה להיות מעין מצווה מוסרית: לא לקחת ביצי ציפור כאשר האם נוכחת וכך לצער אותה, ולא לקחת את האם יחד עם הביצים וכך לגדוע שושלת בני-כנף שלמה). הרב אליעזר מלמד מטעים ש"כפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, אדם שאינו צריך גוזלים או ביצים, אין שום מצווה שישלח את האם ויקח את הביצים או הגוזלים בחינם. אבל לדעת חכמי הקבלה, ראוי לחפש קן ציפור כדי לקיים בו לכל הפחות פעם אחת בחיים מצוות שילוח הקן." אה: אם כך מדובר בעניין המסור ליודעי ח"ן. מעניין אם הציפור עצמה מודעת לזיווגי הספירות שתלויים בחיי גוזליה. בכל אופן, גיבורנו הרב אידלמן ממהר לקיים את המצווה, אם כי לא בלב שלם.

בשתי הסצנות הללו משתקפת לפנינו דמותה של דת כמערכת של מעשים. מדוע אין לכלבים נשמה? לא מפני שהם לא מסוגלים לאהוב, לא מפני שהם לא מסוגלים לחשוב, אפילו לא מפני שהם לא מסוגלים להאמין באלוהים. אלא משום שהם לא מסוגלים לרצות, ולא יכולים לבחור לעשות, וממילא אין להם ממה לבחור: לא מצוות ולא עבירות. נשמה היא היכולת לרצות לעשות, ולבחור לעשות, את רצון השם.

ומהו רצון השם? כל דבר שכתוב בתורה, או שנקבע בתושב"ע. למשל שילוח הקן. אותו מעשה יזכה את עושהו באריכות ימים. אותו מעשה ולא הכוונה מאחוריו. אותו מעשה ולא מעשה אחר (טוב יותר, חשוב יותר, אוהב יותר, גדול יותר).

ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

חופשת הקיץ של המשפחה היא לים המלח. האב לוקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב אל החוף המוקצה לגברים דתיים ושם, תוך שהוא מתפלל מנחה ועל פי עדותו "עטוף בידיים של הקדוש ברוך הוא", הילד (כנראה – לא רואים) מחליק, דופק ראשו על אבן וטובע למוות. כעת צריך הזוג ירא השמיים להתמודד עם מות בנם. האם (שרון הכהן בר) בוכה. לא מסוגלת לקבל את הדין בהשלמה. האב מתמודד עם המוות כמו עם כל דבר אחר: דרך הפריזמה המצומצמת (אצלו) של מערכת המצוות: הוא למשל מצווה על האשה לא לבכות כי אסור לבכות בשבת. אבל המצוות לא יכולות לפתור הכל: מה כבוד הרב שילח את אם הגוזלים כדי ליטול גוזליה, כך הקב"ה שילח אותו ונטל את בנו. הרב אידלמן אמנם זכה לאריכות ימים בשל שקיים במדוקדק את המצווה, אבל בנו נקצר בדמי ימיו.

אמנות מאין תמצא

הסרט הוא סרט אומנותי. למעשה הוא כל כך אמנותי עד שהוא כמעט "אמנותי", וזה לעיתים קצת מציק. אבל הוא עשוי טוב, ואותי, אדם ששתיקות טעונות ותמונות נוף לא מפריעות לו, הוא לא שיעמם. אבל אני בטוח שיש אחרים שהוא ישעמם, ואני גם בטוח שהוא אמור לשעמם רבים. כי בסרט הזה כמעט לא קורה שום דבר. כמעט לא נעשים מעשים. רק דבר אחד בעצם מתרחש: בדמי ימיו, הילד מנחם מת. לפני זה ואחרי זה: הווי. הווי של חיי ישיבה, הווי של תקווה, הווי של משפחה חרדית, הווי של אבל.

אורי קליין כתב: "יש לוולך יכולת מופלאה, בוודאי יחסית לסרט ביכורים, ליצור את האיזון המדויק בין סצינות שבהן לכאורה "לא קורה כלום" לבין סצינות בעלות עוצמה דרמטית; בין רגעים של יום-יום פרוזאי לרגעים של פיוט; בין מבט ממרחק להתקרבות אל פרטי ההוויה. האיזון הזה נוצר על ידי השילוב המיומן בין תנועות מצלמה ארוכות (לדוגמה, זו שמכניסה את הצופים לבית הכנסת סמוך לתחילת הסרט) לבין עריכה מוקפדת; שילוב שמעיד לא רק על יכולת – גם השימוש הנפלא במוסיקה מעיד עליה – אלא גם על משמעת כבירה, שבלעדיה כישרונו של וולך לא היה מקבל ביטוי כה נועז."

"עוצמה דרמטית", "רגעים של פיוט", "מבט מרוחק", "פרטי ההוויה". בדיוק כך: סרט אחד, הרבה שתיקה. ונראה לי שבזה בא לידי ביטוי המרד האמיתי של וולך בחברה ממנו יצא. חברה של פעולות, בה חשיבות עצומה ניתנת למה שעושים (לא בעולם – מול האלוהים), חברה של גוזמאות ודרמות אדירות (נסו פעם לקרוא פשקוויל מצוי ותופתעו מרמת ההיסטריה בכותרות). והנה הוא יוצר סרט של שתיקות, סרט של סאב-טקסט, סרט של רמיזות ושל כאב עדין. וכך, מחברה שאמנות אמיתית בה כמעט לא קיימת (ואולי כדאי לכתוב פעם משהו על אותה סקאלה הנמתחת בין אין-אמנות, לאמנות, ועד ל"אמנות"), יצא אמן. והאין באמנות מרכיב מהותי של אי-עשייה?