תגית: ולטר בנימין

ילדוּת בסמוּך

גדולים כברכות ושקופים
היו הימים,
כי היינו ילדים.

(דוד פוגל)

ממתקים

בכל קיץ נהג מר שהל, מנהל המוסד שבו למדתי רוב שנות צעירותי, לחלק לנו סוכריות גומי, ולהבטיח שמי שישמור ויראה את סוכריית הגומי בסוף החופשה, יזכה לקופסת סוכריות שלמה, ומי שלא יתאפק ויאכל את הממתק – לו, צחק שהל וליטף את שערותינו, מובטחת ההנאה לבדה. מקץ חודשי החופשה, לא היו אלה אלא הספורים והבודדים שעמדו בתור הקצר לפני חדרו של שהל, עם סוכריה בידם, או בשקית נייר. מעולם לא הייתי אחד מהם. לא משום שלא התאפקתי במהלך חופשת הקיץ, שתמיד דמתה קצרה מדי, אלא בשל הסיבה העקרונית שעוד אז, כך ביכולתי לנסח זאת היום, סירבתי לשוחד, לנזיד סוכריות הגומי, כנגד הויתור על מה ששהל, שגורלו, אגב, נעלם ממני, כינה ברוב-לעג, "ההנאה לבדה".

מות אמי

Barr'st me my way in Rome?

(Shakespeare, Titus Andronicus, 1:1)

לצד מיטת אמי, לטשתי עינים אל עיניה המתות. דבר לא עלה מהן. מאוחר יותר, בגפי, שלחתי אגרוף לשער שחסם את דרכי, ילד-נפשע, פרצתי יד דרך עץ ופלדה. הצצתי מבעד לחור שנפער בדלת-השער, וראיתי בעדו נוף-שממה. שוב וולד: בפרץ שער. שוב נער: זכר עיניה – סגורות, לטש-סגר. שוב: אל הדרך הישנה, הלא-פתלתלתה, שמאז סללתי וסללתי שוב ושוב, אל אותה דרך שמסרבת להסלל, אותה שממה, אותו יאוש חדש.

אפצ'י

במחזה "מלכת האמבטיה" מגרשת מלכת האמבטיה את קרוב המשפחה אל מחוץ לאמבטיה. "אני אצטנן", הוא מתלונן, והיא עונה: "תצטנן ותמות, כן". הסכמתה של מלכת האמבטיה, ראייתה המפוכחת את הדברים, הבנתה את ההשלכות של החלטותיה האכזריות, תמיד הרשימו אותי. אני נזכר במשפט הזה שוב ושוב, מאז שקראתי אותו, לפני עשר שנים, במחנה במדבר, בחורף. תצטנן ותמות. כך הם פני הדברים. ומה נשאר? איזה חיים נשארו? החיים שלפני האפצ'י. ואז אפצ'י. וגסיסה ארוכה ואיטית.

(נכתב לפרויקט ולטר בנימין כשלוש הערות ל"ילדות בברלין סמוך ל-1900")

 

בעיית תקשורת

נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. כִּי-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ה' – ממכון ממר"א. סתם כי זה יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה כז'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל זה לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין היה איש כזה. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג זה "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור הזה, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.

באינטרנט

נכתב למען פרויקט בנימין, ולמען יראו ויראו.

נטווייבס מסדר לך את האינטרנט. מלכתחילה, הרשת נתפסה כמקום או כסדרת מקומות, מחוברים זה לזה בסבך קשרים ערטילאי. התפיסה הזו מקודדת בשפה – אנו "גולשים" "באינטרנט", "בבלוגוספירה" – אבל היא גם חלק מהותי מהאופן שבו אנו חושבים על הרשת. נטווייבס מערטל את הרשת מן המרחב המדומיין, המטאפורי, שהאדם הדביק לה, והופך אותה לאתר הבית שלך.

כדי להשתמש בנטווייבס, על הגולש להזין את הרססים (RSS) שבהם הוא מעוניין, לבחור עוד כמה פיצ'רים (מזג אוויר, חיפוש, תג לתמונות בפליקר), ולסדר את הכל בקדירה אחת, לפי טעמו. לבסוף, מתקבל אתר, ובו כל האינטרנט שתרצה. נטווייבס, כמו כל תכנת רסס רק יותר טוב, הורג את הגלישה. אין צורך לבדוק מה התחדש באתר "הארץ", כמו שאין צורך לרפרש את "הפנקס". הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח.

כי כאשר אין עוד צורך לגלוש ואין עוד צורך לרפרש, מרחבי זמן עצומים מתפנים לקריאה. ואין, בעצם, על מה לנצל אותם. נותר רק לחכות, להביט באינטרנט, מרוח על אתר אחד, ולחכות לריפרוש מוצלח.

פעם יצא לי לטעון שהגלישה היא דפדוף. אנחנו לא נעים, כמו שאנו מביטים הלאה. אבל נטווייבס, מעצם המחסור שבו, מגלה מחדש את הצד הצורני שבדפדוף. הפסיעה מאתר לאתר אינה פשוט הטיית אוזן, לשמיעת תוכן חדש, היא מעבר לסט צבעים שונה, ממשק אחר, ולפעמים סדרת נורמות חדשות ותת-שפה חדשה.

האינטרנט אינו אלא ממשק תקשורתי ענק ויפה. אנשים מדברים עם אנשים, אבל הם עושים זאת בסדרות סימנים שונות, ומתוך מארג יחסים שונה. האינטרנט, במובנים רבים, הוא גם סדרת מקומות. ניתן לדפדף מדף לדף, אבל כל דף כזה שונה מכדי שזה יהיה רק דפדוף, בצורה, תוכן וברקמה החברתית. נטווייבס, במלים אחרות, יעיל מדי. הוא מפקיע את כל זה לתוך סדר אחד, מפשיט מהרשת את כל אלו, והופך אותה לספקית תוכן.

ככזו, אין ברשת הרבה. אני משתעמם מאוד, ותוהה עכשיו למה חשבתי שזה קשור לבנימין. אולי זה לא. אולי בנימין, בשל איזו מסה שהפכה לקלישאה, נצמד אצלי למושג "מרחב" בקשר גורדי. ואולי זה דווקא כן קשור. בתחילה טעיתי. נטווייבס לא מערטל את הרשת מן המרחב, אלא רק מתחושת המרחב. כך, הוא גם חושף את החומרים שמהם עשויה אותה תחושה: מלים, צבעים, נורמות. הוא מדגיש באמצעות החסרה, ומחזיר בכך את הקסם האבוד של המקור.