בשנים האחרונות נדמה שאנשים כמוני צריכים להתנצל. אפשר לפרוט לפרוטות את כל הדברים שעלינו להתנצל אודותיהם, אבל אפשר גם לחסוך זאת מכם. זו הולכת להיות רשומה ארוכה ממילא. בקצרה, אם כן, אנו חבים התנצלות על כל האמריקניזציה הזו שאנו אוהבים כל כך. אנחנו צריכים להתנצל כי אנחנו מוכנים לקנות את הפתוס, ואת הדמויות הגדולות, ואת הרהב שבטענת "האומה הגדולה ביותר".

בחודשים האחרונים אני רואה את "הבית הלבן" עונה אחר עונה. הגעתי רק לעונה השלישית, אבל אני כבר לא יכול להסתכל על החודשים האחרונים ולהפריד ביניהם לביני לבין הסדרה הזו. היא נשזרה, כפי שאוהבים לומר, אל תוך החלטות שקיבלתי, כמו גם אל תוך האופן שבו שפטתי אותן, ואת עצמי.

במובן מסוים, זו כבר הצדקה מספקת לקיומה של סדרה. יש משהו גדול ביצירה שמשפיעה עליך כך, גדול גם אם מפחיד. ובכל זאת, אני כותב את הפוסט הזה, וחוזר אחורה, לכאן, ומתקן. ומרגיש כאילו אני צריך לנסח כתב הגנה, ושעליו לכסות יותר מאשר את הסדרה הזו בלבד. אני לא רוצה להרגיש כאילו עלי להתנצל עוד. אני מעדיף להסביר.

הערת שוליים

ראשית, התזמון. לא, לא ראיתי את "הבית הלבן" כשהיא עוד שודרה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה. גם לא ראיתי עדיין את הסופראנוס. ולפני שתקפצו, השבוע התחלתי לראשונה את "מובי דיק". רדו ממני.

עייף במאורת הפריצים

ראשית, "הבית הלבן" אינה סדרה חתרנית. בימים שבהם "חתרני" הפך לשחור החדש, א-חתרנות נעשתה לא-קורקטית מבחינה פוליטית. חתרנות זה מגניב. היא מניחה ראיה אל מעבר למובן מאליו, ואת האומץ שברדיפה אחר עמדה לא פופולרית. שמרנות היא הצד השני של המטבע, יחד עם קבלת המצב הפוליטי והחברתי הנתון. אי אפשר לגרום לצופה להתרגש מניצחונותיהם של אנשי הבית הלבן, מבלי לגרום לו להאמין שמה שהאנשים הללו עושים משנה משהו, שיש בו טעם, ושהוא יכול להניב תוצאות טובות, לפחות במידה. וגם אם היה אפשר לעשות זאת, לא לשם מכוונים יוצרי הסדרה. זו לא סדרה חתרנית. וטוב שכך.

כי אולי הגיע הזמן להפסיק להיות חתרני, ולהתחיל להיות בוגר. הגיע הזמן להפסיק לזרוק אבנים על המציאות, ולנסות להבין איך אפשר להתמודד אתה סוף סוף. להתמודד באמת, לא באמצעות אוטופיות המילים המדממות של תחילת המאה העשרים, ולא באמצעות היצמדות נואשת ל"אחר" שכבר מזמן וויתר עליך. ב"הבית הלבן" ההתמודדות עם המציאות פירושה פשרות וספינים, וניסיון לתמרן את מחזור החדשות. ובכל זאת, הם מתמודדים עם המציאות, לא צועקים עליה.

לפעמים, בהתמודדות הזו, מוכרים דברים. דברים חשובים באמת. מוכרים, למשל, את הניצחון בבחירות במחוז מסוים למועמד הרפובליקני, כדי שזה יאשר את הווטו של הנשיא. בחירה מתועבת, אבל בסדרה הנ"ל זה המחיר שצריך לשלם כדי שהנשיא ימשיך, וכדי שהבית הלבן יישאר כחול, וכדי שמס העיזבון לא יבוטל. ואולי, בחשבון אחרון, זו הבחירה הנכונה. לא בטוח.

ב-15.6.1979 כתב אהרון בכר טור ב"ידיעות" על "מועדון האצולה החדשה". הוא מספר כיצד הוא נקלע "למאורת הפריצים של המאפיה השמאלנית", ושם שומע ויכוח בין שני פריצים:

"[…]'מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?' נעלב זה שעמד על ידו, 'מה אתה עושה כאן? ממתי אתה במאפיה?'

'תביטו עליו!', נעלב הראשון, 'עוד אחד ששואל מה אני עושה כאן! חביבי, כשאני שנאתי את עצמי, אתה עוד לא נולדת!'

'סלח לי מאוד!', אמר השני, 'כשאני ירקתי על קודשי האומה, אתה לא היית אפילו חיוך נאלח על שפתותי אביך!'"

אתם יכולים לנחש איך זה ממשיך. במקומות מסוימים זה ממשיך כך עד היום. טהרנות אינה אידיאולוגיה, היא גלות נוגה, מדושנת עונג, מהמציאות. לפעמים אתה מתפשר, לפעמים זה שווה את זה, לפעמים לא. לפעמים אתה עלול להיאבד בתוך הפשרות הללו. אבל זה מה שיש בדמוקרטיות. ניצחונות קטנים, אם בכלל. על המתח הזה, שבין פשרה לאידיאולוגיה, מתקיימות הפעולות ב"בית הלבן". וזה מקסים בעיני.

בזכות הפתוס

"הבית הלבן" אינה חתרנית, אך היא בהחלט מורכבת. המושג הזה, הבית הלבן, הוא פוטנציאל לעשרות עלילות אפשריות. הוא שימש בעשרות עלילות אפשריות, שברובן נצפה הבית מבעד לחלונות חדר המצב ולמפות חדרי המלחמה. כל הנתיבים האפשריים, וכאן בחרו ליצור סדרה על משפט.

הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, פרקים שהשראה נסוכה בכל משפט וסצינה שלהם, הם דווקא הפרקים שבהם ממנים שופט חדש לבית המשפט העליון. זו סדרה שמרבית השחקנים בה משחקים עורכי דין, שרוב הדיאלוגים בה הם וויכוחים, ורוב הוויכוחים הם אודות החוקה.

נסו לדמיין פתוס, פתוס מהסוג האמריקני, שמוקדש כולו למנגנון מורכב כל כך, חורק כל כך, כמו הדמוקרטיה המערבית. ועכשיו נסו לדמיין מתי לאחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע בדבר מה אמורפי כל כך. ובעצם, מתי בפעם האחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע במשהו?

מתי זה קרה? מי האיש שהחליט שפתוס ראוי לשמש לתיאור ההיסטוריה בלבד? מתי החלטנו לעקר את ההווה מגאווה, גדולה או התלהבות? מתי קבענו שכך זה ריאליסטי יותר?

חוק וסדר, בסדר זה

מכל העלילות האפשריות, כאמור, כאן בחרו לדבר על חוק. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה אמריקנית. גיבורי-על וסדרות משטרה, פרקליטי אל.איי והמאפיה האיטלקית. החוק הוא מרכיב בסיסי, מגדיר זהות, בתרבות הפופ האמריקנית. ואין סיבה שזה יהיה אחרת, בתרבות שבה בתי הספר מלמדים אזרחות יותר משנתיים, בפדרציה שמטילה על אזרחיה את החובה לשמש כמושבעים בבתי המשפט.

זה לא מפתיע, אבל ראו מה הם עשו עם זה. הם לא כתבו על אנשי הנשיא, הם לא כתבו על הנשיא, הם לא כתבו על מלחמה. הם כתבו על הבית, על המנגנון עצמו. העלילה עוקבת אחר מספר דמויות – זה מה שעלילות עושות – אבל היא עוקבת גם אחר הצעות חוק, העברת כספים וניסיון להשפיע על מחזור החדשות. בסך הכל, זה מה שהדמויות עושות.

הערת ביניים

עדיף לו לא אכתוב זאת, ואמנע מלפרום את הפוסט הארוך ממילא הזה, אבל קשה לי להתאפק.

<מילה על ייצוג>

ניסיון כן להתמודד, מבחינה עלילתית, עם מערכת מורכבת כל כך – ו"הבית הלבן" היא ניסיון כן – מדגימה עד כמה טורף קלפים הוא תהליך הייצוג. אפשר לייצג, מסתבר, גם את זה: מערכת שלטונית, שבה כל פעולה נעשית או משתקפת בכמה מישורים שונים, המשפיעים זה על זה.

למעשה, כל פעולה נעשית או משתקפת לפחות בשלושה מישורים שונים: אידיאולוגי, פוליטי ותקשורתי. כך, למשל, הניסיון לצמצם את האישור למכירת כלי נשק הוא החלטה ממניעים אידיאולוגיים, שאמורה להיות לה השפעה ישירה על המציאות. אבל ההחלטה הזו חייבת לעבור דרך מנגנון פוליטי ולהשתקף דרך מערכת תקשורתית. לכל הפחות. לך תנסה עכשיו לסדר את מערכת המונחים שלך בהתאם.

(אני, אגב, הצלחתי, אבל על זה בפעם אחרת, אולי)

<מילה על ייצוג/>

כל אנשי הנשיא

עניין אחרון, שנגעתי בו בעבר, הוא הדמויות. חלק מהסדרות האמריקניות – בדרך כלל לא השאור שבעיסה – מציג דמויות גדולות מהחיים. הריאליסטים הרגילו אותנו לחפש, לפחות בדרמה, דמויות "עגולות", "מלאות", ש"כותבות את עצמן". כבחירה אסתטית אין בכך רע, כדוֹגמה זה יכול להיות הרסני.

כי אם תחשבו על כך לרגע, דמויות אינן אנשים. בספרות, ובטלוויזיה גם, דמויות הן גם פוטנציאלים. בחירה בדמות מסוימת פירושה בחירה בפוטנציאל פעולות מסוים, וחשוב לא פחות – בפוטנציאל סמלים מסוים. חלק מהסדרות האמריקניות, כאמור, עושות בכך שימוש. הן בוחרות בדמויות גדולות מהחיים, ביצורים מוכשרים יתר על המידה, על אנושיים לעיתים, כי רק יצורים כאלו יוכלו לנשוא על גבן את משא העלילה. אם דרקון נטבח בסוף העלילה, בתחילתה חייב להמתין בנזונה קשוח.

וזה בסדר גמור, גם אם סתמי לחלוטין במרבית המקרים. אבל כאשר בוחרים להכניס לבית הלבן חבורת בני-זונות קשוחים, יש כאן בעיה. מה הם בעצם אומרים לנו? שכך באמת פועל הבית הלבן? שאנשים בסדר גודל כזה עוסקים באמת הולכים במסדרונות הכוח?

אולי. אי אפשר לחמוק מכך שהאמריקנים יצרו סדרה אופטימית על פוליטיקה. זו סדרה שבה אפילו הרפובליקנים מקבלים שורות טובות. זו סדרה שגורמת לך לרצות להצביע. לקונגרס. מתגנב החשד שהאמריקנים שוב מוכרים את עצמם לעצמם ולאחרים. זה אפילו קצת נכון.

אבל רק קצת. כי ההקשר חשוב. וההקשר הוא השנה האחרונה של ממשל קלינטון, ששיקר לציבור האמריקני, והשנים הרעות של ממשל בוש, שעשה דברים גרועים הרבה יותר. "הבית הלבן" משתמש במציאות שוב ושוב כחומר גלם עלילתי, וכשזה קורה אי אפשר שלא לעמת בינה לבין המציאות. המציאות, במקרים רבים, מפסידה.

הדוגמא שקופצת מיד היא הטרשת הנפוצה שיש לג'וזיה ברטלט, הנשיא, ושאותה הוא הסתיר מהציבור. אבל ברטלט מעולם לא שיקר, והוא לבסוף חושף בעצמו את המחלה, מבלי שחשיפה עיתונאית תאלץ אותו. כי כך ראוי.

זו הדוגמא שקופצת מיד, אך יש דוגמאות נדושות פחות. בפרק "גלילאו" אומר צ'רלי, העוזר של הנשיא, לאחד העיתונים שהנשיא לא אוהב אפונה ירוקה. במהרה מתפתח החשש שברטלט יאבד תמיכה של כמה מדינות, שגידול האפונה מרכזי אצלן. האפיזודה הזו לקוחה, בשינויים קלים, מאפיזודה מגוחכת לא פחות שהתרחשה במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב, שאמר פעם שהוא לא סובל ברוקולי.

בוש האב התנצל. הצוות של ברטלט שוקל להפיץ תמונות שלו לועס אפונה במרץ, אבל הוא רק שוקל. "הציבור לא מטומטם," אומר צ'רלי (ציטוט מהזיכרון), "גם אם בכל מערכת בחירות מאז שנות ה-60 מניחים שהוא כזה".

צוות המוחות של ברטלט הוא הומאז ל-"The best and the brightest", הצוות של קנדי. ברטלט עצמו, המלך הפילוסוף, הוא הומאז' לקלינטון. אך זה רק הומאז', לא שיר הלל.

הבחירה להציג את הטובים והמוכשרים יכולה להתפרש כניסיון לצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר. אבל לא כל גיבור חייב לשמש כמשכך כאבים. חלק מהגיבורים, כאשר הם אנושיים, יכולים לשמש כאמת מידה. בכל הנוגע לסדרה הזו, נדמה לי שהפרשנות הנ"ל לגיטימית יותר. היה טוב ככל שאתה יכול להיות.

אפילוג

> הבטחתי הסבר, והגעתי רק לאמצעו. היה טוב ככל שאתה יכול להיות. זה מתרוצץ בי בחודשים האחרונים. בשביתת הסטודנטים, שבה כמעט ולא לקחתי חלק פעיל; בפוסטים שאני לא כותב ל"חברים של ג'ורג'"; בייאוש המוחלט מהמצב כאן.

לפני כמה חודשים החלטתי לעזוב את ישראל. אני לא זוכר כבר מה היה האירוע הספציפי. כבר שנים שהשמאל הישראלי מרחיק את קו הגבול, את נקודת השבירה הסופית. אם שרון יבחר, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם הכנסת לא תדיח את קצב, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם רמון יחזור, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם יקצצו שוב בבשר האקדמיה, זהו. שנים שאנחנו מזיזים את הקו, כאילו היה הקו האדום של מי הכינרת, ובשלב מסוים נמאס, וזוחלת בך המחשבה שזהו באמת. זהו, לא כשיחת סלון. באמת שנגמר.

אז לא השתתפתי בשביתת הסטודנטים, ולא עשיתי עוד דברים רבים אחרים. אני יושב כאן, ולא טוב. ופתאום, היה טוב ככל שאתה יכול להיות. במשך כל החודשים האחרונים. אני רואה "הבית הלבן" ומצר על כך שכאן אי אפשר היה ליצור סדרה דומה. יש לנו פחות מדי אמון בממשל ובפוליטיקה. יש לנו פחות מדי אמון בעתיד אפשרי.

יונתן רטוש כתב פעם, לאלתרמן נדמה לי, שהיהודים תמיד יעזבו. יהודים, הוא אמר, הם דת, לכל היותר עדה, לא עם. עם זקוק לטריטוריה. ברגע המשבר הראשון היהודים יקומו וילכו. יהודי אתה יכול להיות גם באירופה. יהדות היא אופציית מילוט. כבר שנים שאני לא רואה עצמי כיהודי – איני אדם דתי – אבל רעיון המילוט נעשה דומיננטי לאחרונה.

ליברלים ישראליים עומדים כיום בפני שתי בחירות: גלות או מאבק. גלות אינה הבחירה הקלה. לא קל למצוא מקום שירצה אותך, לא קל לחשוב בשפה חדשה, לא קל להשאיר כאן הורים, ולחשוב מה יקרה כשיזדקנו במדינה שבה אתה אינך מוכן להזדקן.

להיאבק יכול להיות קל יותר, לפחות זה ירגיש יותר טוב. אבל אם מאבק, אינך יכול עוד להרשות לעצמך להיאבק למחצה. הפריבילגיה הזו גמרה את הסוס לפני שני עשורים. מאמרים בבלוג הם כבר לא אופציה, הם רק שיכוך המצפון. אם בחרת להיאבק, עשה זאת ברצינות. תארגן ותפגין ותקום. וכל הזמן תחשוש שחלפנו על פני נקודת האל-חזור, ושכל זה לחינם. וכל הזמן תחשוש שאם תמשיך כך תהפוך למישהו אחר. תמצא את עצמך מביט אחורה בפחד, אומר "לא זה מה שרציתי לעשות".

ב"הנץ ממלטה" סם ספייד (בוגארט) מתחכם לקאירו, אחת הדמויות, ופותח את הדיאלוג השנון הבא:

Cairo: "You always seem to have a smooth explanation handy!"

Spade: "What do you want me to do, learn to stutter?"