תגית: גיאוגרפיה

ברוטשילד, הרגליים הן הדפדפן

[1]

לפני שכל זה גדל כל כך, היה רוטשילד. ולמרות כל המאהלים ברחבי הארץ, רוטשילד עודנו הלב הפועם של הדבר הזה. מרכז גיוס. רוטשילד הוא המקום שאליו הולכים בפעם הראשונה כדי להתפעם, ובפעם השניה כדי להמיס חברים.

אחרי זמן מה כולם החלו לדבר על מרחבים אוטונומיים, ורוטשילד הוא אכן כזה. מדינת אכזיב, שטח אקס-טריטוריאלי בלב העיר. קשה לזכור את הזמן שבו אנשים פחדו לצאת עם בירה אחרי 11 בלילה לרחוב, כאשר ברוטשילד מגלגלים חופשי וטובלים בעראק. קשה לצאת מרוטשילד מבלי לעבור בכל האורות האדומים, כי העיר שלך עכשיו. רוטשילד הוא לא פסטיבל, הוא כיבוש מחדש, ובמובן זה הוא סינקדוכי למסר של המחאה כולה – המדינה הזו היא שלנו, ואנחנו נקבע איך נחיה בה.

לכן רוטשילד ממכר כל כך ולכן קשה לשמור בו על ציניות. כי רוטשילד הוא ההצלחה הראשונה של המאבק, יצירת מדינה בתוך מדינה, מדינה שפועלת על פי הכללים שאנו קבענו. לכן גם רוטשילד מסמן את המקום שבו המחאה תכשל.

[2]

המדינה לא תהיה רוטשילד. קל לשכוח, בין האוהלים, את תל-אביב. מאחר שבאוהלים ישנים אנשים עובדים, הם יוצאים מרוטשילד לתל-אביב. חלקם קוראים לזה "לצאת לבבילון". הגדרה מדויקת.

המדינה לא תהיה רוטשילד כי המדינה תתרגם את רוטשילד להישגים פרלמנטריים, ורוטשילד אינו רק מחאה או מחאה-משחק, הוא צורת קיום. הוא החיים כפי שאנו רוצים לחיות אותם, כפי שניתן לחיות אותם. וכשננצח, מרוטשילד ישארו רק שדרות. והיסטוריה.

[3]

אחת הסיבות לרוטשילד המרחב. אני מנסה לדמיין את המאבק הזה מתחיל מכיכר הבימה, ולא מצליח. היכולת לראות את המאהל גדל, רחוב אחר רחוב, יום אחר יום; האופן שבו המאהל בכל רחוב מתעבה, מייצר לעצמו מרכזים משלו, היגיון פנימי משלו, שנובע מאורך הרחוב ורוחב המדרכות. השדרות הפכו את רוטשילד לסוג של אינטרנט. לפני יומיים מצאנו שם משרד שידוכים למהפכנים. חדש לחלוטין. לידו אנשים ציירו פורטרטים, וקצת אחר כך, ליד שינקין, אקטיביסטים סביבתיים מלמדים איך ליצור גינה קהילתית. ללכת ברוטשילד זו הגלישה המושלמת, והרגליים הן הדפדפן.

צילום: ActiveStills

[4]

ובניגוד לאינטרנט, ובניגוד לגיאוגרפיה, רוטשילד משתנה במהירות. לפני שבועיים המקום הסואן ביותר היה בין הבימה לחשמונאים, אחוזת ראשונים. היום יותר שקט שם. הרעש עבר הלאה, מבר-אילן לשינקין. השדרות עוברות תהליכי עיור בהילוך מהיר, עם מרכזים שהופכים לפריפריה ופריפריה שהופכת למרכז.

[5]

אבל לא רק המרחב משתנה. פתאום קשה לי עם רוטשילד. לפני שבועיים יכולתי לשבת שם ולדבר. היום אני מרגיש שאני פולש למישהו לסלון. רוטשילד היה מרחב עירוני שהופקע לטובת מחאה ציבורית. ככזה, הוא היה של הציבור, רכושו, כמו המחאה. ככל שאנשים ישנים במקום יותר זמן, כך נראה (לי, כמובן) שהם חשים עליו בעלות. לכן לא כולם קיבלו בברכה את ברי סחרוף שבא לנגן ב-1 בלילה. אתה לא פולש עם 100 איש לדירה של מישהו. לכן גם, אולי, ככל שמתרחקים מהבימה כך ניתן לראות יותר מהרוח המקורית של המאבק הזה.

[6]

ואולי לא. קשה לדעת. אולי אני רק עייף, אולי הגעתי בימים רעים. רוטשילד גדול מספיק בשביל שאפשר יהיה לזהות בו דברים שונים בכל רגע נתון, וקשה לדעת אם מה שאתה מזהה זו אמת או רק השתקפות של מצב הרוח שלך באותו הרגע.

צילום: ActiveStills

[7]

קרן כתבה על יוצאי הודו, שנוכחים כל כך במאבק הזה. היא צודקת, כרגיל. אנשים חזרו מהודו ושמרו אותה חזק בבטן. הם למדו איך לחיות עם הודו בתוך תל-אביב, הולכים לפסטיבלים מגודרים היטב בצפון, וחוזרים הביתה לעבודת משמרות בפאב. דורות שלמים של ישראלים שראו אפשרות קיום אחרת, ולא יכלו לממש אותה גם כאן, בישראל.

ופתאום רוטשילד. פתאום אתה רואה את כל הישראלים האלה, כל מה שהם יודעים לעשות, ותוהה איפה הם היו כל הזמן הזה. רוטשילד ממיס לא רק משום שהוא מדגים כמה אנשים יכולים להיות מדהימים, כמה יצירתיות יש בבני האדם האלה. הוא ממיס משום שהוא מדגיש עד כמה בבילון לא נתנה ליצירתיות הזו מקום. אתה לא צריך אישור מהעירייה כדי לנגן ברוטשילד, כדי לג'נגל באש, כדי לצייר ברחוב. מטר משם הכל טעון בירוקרטיה, הכל אורות אדומים.

[8]

יהיה חבל כשזה יגמר. יהיה עצוב כשננצח.