תגית: ארץ נהדרת

איך זה שכולם אוהבים את "ארץ נהדרת", או: פני יאנוס של הסאטירה הפופולרית

אם יש משהו טוב בטוקבקים, זאת הדרך שבה הם מחסלים כל אשליה בדבר השליטה של המוען במסר שהוא משחרר. ככה טוקבקים יכולים לעזור לנו לפתור תעלומות כמו הפופולריות האדירה של תוכניות סאטירה שמעבירות ביקורת רדיקלית לכאורה, לצד הפופולריות האדירה לא פחות של מי שמבקשים להשתיק את קול הביקורת שמגיע מארגוני חברה אזרחית.

קחו לדוגמה את קליפ הראפ של צמד ההיפ הופ הפיקטיבי X-Plane ששודר ב"ארץ נהדרת" בזמן מלחמת עזה. אני, ורוב חבריי, קראנו את הקליפ כסאטירה נשכנית ביותר על הצדקנות הצבועה והנואלת של "ההסברה" הישראלית. קשה היה לא לעשות כן, לנוכח ליריקה כמו:

Look on us
Look on them
מי יותר דומה לכם?
We have McDonalds
תיכף H&M
אפילו סודוך לא הגיע אליהם!

שלא לדבר על הסימפול המתוזמן היטב של "שריפה אחים, שריפה".

אבל בחינה של יותר ממאתיים התגובות מראה שהקריאה הרווחת היתה רחוקה מאד מזו שלנו. ולא שלא אהבו את השיר; להפך, רוב רובן של התגובות חיוביות מאד. רבים מן הטוקבקיסטים אף ממליצים להפיץ את השיר לחברים בחו"ל כחלק ממאמץ ההסברה. כלומר, את מה שאנחנו קראנו כביקורת קשה על השיח הישראלי על המלחמה, הם קראו כחלק אינטגרלי מאותו שיח; ולא רק זאת, אלא שהייתה חפיפה כמעט מלאה בין אופני קריאת השיר לבין דעות לגבי המלחמה. החשבון פשוט: + * + = + וגם – * – = +. ככה או ככה "ארץ נהדרת" מנצחת. אבל איך לעזאזל זה קורה?

בורדייה ופאסרון כותבים כדלהלן אודות ההבדלים המעמדיים ביחס לשפה:

… it is in the relation to language that one finds the principle underlying the most visible differences between bourgeois language and working-class language. … [W]orking-class language … manifests itself in the tendency to … shun the bombast of fine words and the turgidity of grand emotions, through banter, rudeness and ribaldry, manners of being and doing characteristic of classes who are never fully given the social conditions for the severance between objective denotation and subjective connotation, between the things seen and all they owe to the viewpoint from which they are seen.

כמובן, אם ההבחנה היא בין "מלים יפות ורגשות אציליים" לבין "פטפוט, גסות רוח וחספוס" אז X-Plane נופלים בלי שום ספק בקטגוריה השנייה. אבל ההבחנה איננה בין סגנונות שונים, אלא בין יחסים שונים לשפה: הבורגנות (במקרה זה הכוונה היא לבעלי ההון התרבותי, או המעמדות המשכילים) רואה בשפה עצמה אובייקט נוח לתמרון ויפה למשחק, בעוד שעבור הפרולטריון המרכז הוא תמיד הרפרנט של השפה. מכאן שמחתה של הטוקבקיסטית "אשקלונית" על האפקטים הישירים של הקליפ:

זה המצב ובאמת השיר הזה ממש מצחיק באותו זמן היה לנו צפירה ובימקום לבכות כמו שאני תמיד רגילה ישבתי וצחקתי והינה ניכנסתי לאתר ואני ממשיכה לשמוע אותו זה שיר אחד היפים אני מקווה שהמילחמה הזאות תיגמר כל מה שישאר לנו זה רק לצחוק

אז מה בעצם מצחיק בשיר, אם הוא לא נתפס כאירוני? הצחוק, על אף התיאורטיזציות הבורגניות שלו, איננו בהכרח אפקט של התנגדות לכוח. לעתים מה שמצחיק הוא דווקא שחרורו הסופי של הכוח ממגבלות שהושתו עליו, כענק הפורץ מכבליו ומתמתח. אני חושב שמה שמצחיק את הטוקבקיסטים בשיר הוא הגושפנקא שהוא נותן להם להתנער מה"מלים היפות והרגשות האציליים" שמאפיינים את קמפיין ההסברה הרשמי. זה גם המניע שמביא מגיבים רבים להמליץ לחבריהם לשלוח את הקליפ לחברים בחו"ל במסגרת קמפיין "הסברה מלמטה".

אבל כאן נכנסים לתמונה טוקבקיסטים אחרים, שמזהירים את חבריהם מהעברה פזיזה של הדברים הלאה:

****רק אותנו זה מצחיק- אל תפיצו בעולם!!!!*****

עד כמה שאני מאוד אוהבת את הקליפ ולא מפסיקה לצחוק, ואני עוד גרה בדרום בלב המהומה, זה לא קליפ הסברתי לחו"ל. יש כאן ביקורת קלה נגד השלטון ("if you asks us what we want, we say -…"), אנשים יגידו שאפילו הישראלים עצמם לא מבינים מה מטרות הפעולה- מה שמוציא אותה כמיותרת ו"רצח עם נוראי" עוד יותר, במקום לדחוף את ההסברה הישראלית הסובבת סביב עניין הטילים על שדרות אתם עלולים להחזיר את המצב אחורה. הבידור הזה לא מצחיק את האנשים שמתעניינים באקטואליה במזה"ת, לצד ילד פצוע בעזה להראות את הקליפ שאנחנו צוחקים על המצב שלנו, כשאנחנו כ"כ מנסים להסביר לעולם שהמצב אצלינו קשה כבר 8 שנים, זה פשוט תדמית רעה והפצה של הקליפ ביו טיוב רק תזיק לנו. שוב, אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי, אבל זה מתאים רק לנו הישראלים- לא לבריטים או הצרפתים שחושבים שאנחנו עושים שואה בעזה. אנחנו ניצא גזענים יותר ממה שחושבים עלינו עכשיו.

כאן כבר אפשר לראות שהניגוד בין שני היחסים לשפה יוצר דיאלקטיקה שתוצאותיה מרובות. אצל הכותבת יש אופנוּת ביניים של היחס לשפה: לצד ההנאה העממית מהקליפ ("אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי") יש גם דאגה בורגנית (או שמא זעיר-בורגנית) ל"איך זה יישמע באוזני אחרים". אופנות ביניים נוספת מביע טוקבקיסט אחר, שטוען שהשיר דווקא ישרת את מטרות ההסברה הישראלית, כי הוא יראה שישראל היא דמוקרטיה שבה הסאטירה מותרת ואף זוכה לעידוד.

ניתן לזהות את היחס הבורגני לשפה מבלי להיות שותף לו. למשל, אחד הטוקבקיסטים כותב תחת הכותרת "ארץ נהדרת היא התוכנית הכי שמאלנית שיש" כי "כל הרעיון של הקליפ הזה מלא ציניות ובא להראות כמה אנחנו מפונקים לעומת אזרחי עזה אתם סתם מתלהבים." מגיב אחר כותב ל"לכל הטיפשים שלא הבינו" ש:

יש כאן ביקורת על ישראל והצבא. כותבי ארץ נהדרת צריכים להתחיל לכתוב סדרות על ישראל לערוצים האיראנים והסורים סטייל 'הפרוטוקלים של זקני ציון.'

הטיפשים, כמובן, הם מי ששרויים ביחס נחות מזה של הכותב כלפי השפה של הקליפ.

אלו הן רק דוגמאות ספורות. מעיון בהמשך הדיון אפשר לגלות וריאציות הולכות ומתרבות על הדיאלקטיקה הזאת בין יחסים אל השפה, אבל אני אעצור כאן ואחזור לשאלה שעמה התחלתי. לסאטירה הפופולרית בסגנון ארץ נהדרת יש פני יאנוס: הייצוג הבוטה והישיר שהיא מעניקה לדיבור העממי, הלא-מלוטש, שמתנער מהתעסקות באופני שידורו וקליטתו, יכול להיתפס בשתי דרכים מנוגדות. מי שניחן ביחס בורגני ואירוני כלפי השפה יבין אותו כביקורת קטלנית על השיח שהוא מייצג; מי שמתייחס אל השפה כאל מדיום שקוף יראה בו אישוש וחיזוק לדרך שבה הוא עצמו תופס את המציאות. מאידך, אי-נחת כלפי השפה של הקליפ תהיה מנת חלקם של מי שנקלעים לעמדת ביניים: יחס חיובי כלפי השפה המיוצגת (שפת המיליטריזם העממי במקרה שלנו) יחד עם מודעות בורגנית (קרי שוללנית) לאפקט של השפה הזאת כאשר היא מוצאת מהקשרה.

יהיה מעניין לבחון בהקשר הזה את סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת" בכיכובה של ליטל מעתוק (לדוגמא), שמייצגת בבוטות יתרה את מלחמת הדורות המשתוללת במערכת החינוך הישראלית. כיוון שהמחלוקת הזו חולקת את המעמדות העממיים לשניים על פי הבדלי גיל, פה ניתן להעריך שהדברים ייראו קצת אחרת. אני משער שמי שייהנו יותר מכול מהמערכונים הם הילדים, שתופסים את הייצוג כחיזוק לצד שלהם במלחמה ואינם נזקקים לפרשנות ביקורתית כלשהי (+ * + = +). מבוגרים בורגנים, המודאגים ממצבה של מערכת החינוך ויודעים להעריך את הייצוג כביקורתי, גם הם עשויים ליהנות מהמערכונים (– * – = +). מי שייחרדו יותר מכול הם מבוגרים בעלי יחס פרולטרי לשפה שיראו (בצדק) את המערכונים ככתב הרשאה לפורענות בבתי הספר.

לא דיברתי כאן, ובכוונה, על מניעיהם של מפיקי הסאטירה, שלמען האמת מעניינים אותי הרבה פחות מאופנויות התגובה לתוצרים שלהם. עם זאת, מן הסתם הדברים יכולים להישמע כהאשמה בצביעות, ואפשר לחזות מראש אסטרטגיית הגנה של "אמת דיברתי". הסאטירה, כך ייאמר, מציבה מראה ריאליסטית אל מול פניה של החברה. אני לא מתכחש לכך. למעשה, אילו החיקוי של השיח העממי לא היה כה מדויק, אף אחד משני פרצופיו של יאנוס לא היה מצליח במשימתו. במובן הזה יוצרי "ארץ נהדרת" עושים את מלאכתם נאמנה. אולם ההשקפה שלפיה לריאליזם הזה יש תפקיד חברתי מתקדם שאינו תלוי באופן קליטתו היא ארטפאקט של אותו יחס בורגני לשפה שאותו שמתי כאן על השולחן. אמנם הביקורת הריאליסטית של הביקורת הריאליסטית מותירה אותנו מבודדים יותר משהיינו קודם, אך ממילא היינו מבודדים מלכתחילה.


Reproduction in Education, Society and Culture, p. 116-7, הדגשה שלי.

אין מטרות, אין אכזבות

nailbender, flickr. CC By AC

תהיתי פעם אם סרטון הדרכה לאכילת סושי הוא פרודיה-סאטירית על יפנים וסרטוני הדרכה. בתגובה, טענו שורצי הבלוג כי אני "יפנופוב". חיי לא חזרו למסלולם.

מאז עבר קצת זמן. נשיא שחור נבחר בארה"ב, רה"מ אידיוט נבחר בישראל; למדתי קצת זן, איבדתי קצת משלוותי; וכן הלאה וכן הלאה, אבל איכשהו יוצא שאני עדיין מתעסק באותם הדברים. לכן, בין השאר, לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. כי אם יש משהו שהפרויקט שיזמה קרן לימד אותי הוא זה – עד כמה אני נע באותן לולאות. מנוסחות טוב יותר אולי, יתכן אפילו שעמוקות יותר. אבל אותן לולאות בדיוק. אז אכתוב על הפוסט ההוא, שאני כתבתי, ולא על פוסט של מישהו אחר. עם מעט מזל, מישהו יתעצבן מספיק בשביל להתניע פוסט בעצמו. וכן הלאה וכן הלאה.

ארץ נהדרת

כחודש אחרי "עופרת יצוקה", איה הכריחה אותי ואת אסא (בנועם, בנועם!) לצפות בפרקים של "ארץ נהדרת" על המלחמה. זה היה מדהים. הביקורת על המלחמה היתה גלויה לגמרי. וזאת בתכנית טלוויזיה מגה-פופולרית, שאחוזי הרייטינג שלה מתחרים רק באחוזי התמיכה במלחמה.

וזה הטריד אותי, גם אז. אנשים חתמו על עצומות שקראו לפיטורי יונית מה-שמה, ואף אחד לא חשב על לינץ' בטל פרידמן. איך זה?

אז הסתכלתי שוב. מאחר שהקטע נמצא באתר "מקו", ואין אפשרות לקישור ישיר או לאמבדינג, תאלצו להגיע אליו בדרך הקשה. כנסו הנה, חפשו את הקטעים מהעונה השישית ומהתכנית מה-3-12.1.09 יש שם קטע בשם "אין מטרות, אין אכזבות". צפו בו רגע.

הרמטכ"ל יחד עם המסייעת עומדים בחור כלשהו בעזה. אהוד ברק מגיע כדי להסביר על יעדי המבצע. אין למבצע יעדים, הוא מסביר. כאמור, "אין מטרות, אין אכזבות". כאשר שואלים אותו מה השלב הבא, הוא מסביר: "עכשיו נעבור לשלב הדשדוש חסר התכלית שבו אנחנו נשאיר אתכם באותו מקום, מה שיהפוך אתכם למטרות נוחות ויביא, כמובן, לעוד קורבנות".

זו אכן ביקורת על המבצע. אהוד ברק (כנציג הדרג המדיני) חוטף על הראש. הרמיזות למלחמת לבנון השניה בוטות: הפעם אין יעדים, בניגוד לפעם הקודמת; נדשדש עד שיהיו לנו המון הרוגים, כמו בפעם הקודמת. סאטירה.

אבל זו לא חייבת להיות סאטירה שמאלנית. הקטע הזה יכול באותה המידה לומר את הדבר ההפוך – צריך להיכנס לעזה עכשיו, בכוח, ולוותר על "שלב הדשדוש חסר התכלית".

הקטע היחיד בסצינה שנוטה שמאלה בצורה חזקה הוא המשפט הזה: "מיד אחר כך יחתם הסכם הפסקת אש. כמובן שאני לא רואה אף אחד אומר מה ההבדל בינו לבין ההסכם שיכולנו להשיג לפני שבועיים". אלא שהמשפט הזה נאמר בהקשר. אם הביקורת שמובעת בסצינה נובעת משמאל, המשפט הזה הוא הצהרה שמתייחסת למבצע כולו, ואפילו לכל מבצע בעזה. מימין, אותו משפט מתייחס רק למבצע כפי שהוא בוצע (יבוצע, בהקשר הזה) בפועל: בהססנות, בדשדוש ובלי מטרות. ההקשר קובע כיצד יש לעגן את המשפט הזה, וההקשר נקבע על פי האמונה הפוליטית של הצופה. סאטירה.

ארץ אחרת

בפוסט אחר הזכרתי סצינה מתוך "קברט" (זהירות, ספוילר זעיר יופיע בפסקה זו). ג'ואל גריי, שמגלם שחקן קברט בגרמניה בשנות השלושים, רוקד על הבמה עם גורילה. השיר נקרא "If you could see her through my eyes", וכמצופה מהכותרת גריי שר על אהבתו לקופה המגודלת. היא לא מעשנת או שותה ג'ין, הוא אומר, והיא חכמה ומוצלחת. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, ממשיך גריי, הייתם מבינים. ואז מגיע הסיום: "אם יכולתם לראות אותה דרך עיני, לא הייתם חושבים שהיא יהודיה בכלל".

במשך שנים חשבתי שזו סאטירה נהדרת. קל לחשוב כך, מישראל בשנות האלפיים. מיותר כמעט לפרוט את הטענה: אי אפשר לכפות על אדם את מי עליו לאהוב. אבל בעיניים נאציות, זה קטע שונה לגמרי. תראו, רבותי, איך אדם מפזז עם גורילה. איך הוא לא רואה את זה?

לא ממש בא לי לומר שכל אחד רואה את שהוא רוצה לראות. אנשים מגיבים לסימנים. את יונית מה-שמה רצו להעיף מהטלוויזיה וכו'. משהו אחר קורה כאן. בשני הקטעים, הסאטירה מעוגנת בתוך ספקטרום הדעות המקובל. ב"ארץ נהדרת", גם אם תופסים את הקטע כביקורת שמאלנית, הטיעון נעדר אמפתיה כלפי הפלסטינים. המבצע עלול לסכן את חיי חיילינו, אבל הפלסטינים אינם קריטריון. אני זוכר את סוג הטיעונים הזה. השתמשתי בו בכל פעם שהתווכחתי עם מישהו על המלחמה. דיבורים על זכויות אדם לא יובילו אותך לשום מקום, אז אתה גולש לפרקטיקה, למחיר ומדיניות. אני יודע שגם קרן מכירה את זה. כדי להיות שמאל אפקטיבי, עליך לדבר ריאל-פוליטיק. כך גם כאן. ביקורת על המלחמה, אבל מתוך עמדה שמכירה בה כאפשרות, לא ריאלית אך לגיטימית.

ב"קברט" קורה אותו הדבר. כדי לטעון כנגד ההפרדה בין יהודים לגרמנים, צריך להפריד ביניהם. יותר מזה, היהודיה היא מי שהופכת לגורילה. אחרת, כמובן, הסאטירה לא היתה עובדת בכלל. אם אישה היתה רוקדת עם קוף, ומסיימת ב"לא הייתם חושבים שהוא גרמני בכלל", לא ברור היה כנגד מי הביקורת. אבל גם אם אישה היתה רוקדת עם קוף והקוף היה זה ששר, עדיין העסק לא היה עובד. למה הגרמני הוא קוף? אף אחד לא חושב שגרמני נראה כמו קוף. מאיפה זה הגיע?

יצירות נבנות על הנחות של ידע ונורמות שמשותפים לנמען ולמחבר. גם סאטירות. בדרך כלל, סאטירות מלעיגות על משהו בהתבסס על אותן נורמות. במקרים שבהן הסאטירה מלעיגה על נורמה, היא תעשה זאת בהתבסס על נורמה אחרת, שאותה היא תציג כמרכזית יותר. אבל כדי שסאטירה תהיה אפקטיבית, עליה לחלוק עם הנמען לפחות חלק מהנורמות שעומדות בבסיסה. בניסיון לעשות זאת, "ארץ נהדרת" ויתרה על הפלסטינים, ו"קברט" אימץ את ראיית העולם הנאצית.

תרגיל בדמיון מודרך

כיצד יפרש קהל ישראלי את אותה סצינה מ"קברט", בשינוי קל: ג'ואל גריי רוקד עם הגורילה. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה. השיר מתקרב לסיומו. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה, "לא הייתם חושבים שהיא ערביה בכלל".