במובנים מסוימים, נדב, שחר ותמר כבר דיברו על זה, כלומר על הספרות והחיים, או על היחס בין הספרות לחיים, או על חיוורון החיים מול הספרות. ואני מכיר את זה גם. להעדיף את החורף כי השמש שלו מסנוורת פחות, כמו פילטר רך על צילום יער אמריקני. או למשוך מעט עצבות שתספיק לבירה, או לחפש קפה זול של מק'דונלד כתחליף לדייינר.
המציאות לא רק חיוורת מזו שבספרים, היא איכשהו דלילה יותר. מאות שנות ספרים מסגרו כל סיטואציה אנושית, במגוון ז'אנרים אפילו. וכאשר אתה כבר דורך לרגע על סיטואציה שמוסגרה, תמיד חסר משהו. אי אפשר להשיג כאן דיינר, ולא דאגת להכין מראש ג'אז שילך עם הבירה שהולכת עם התוגה, שלא מסתדרת עם אלף מחשבות אחרות שנאבקות למצוא בך מקום. לא דלילה יותר, בעצם. אולי ישירה פחות, פחות כבולה. פחות פונקציונלית? אולי. אבל פחות.
כי בזה העניין: יש אמת בספרים. ומרוב אמת, קל לשכוח את השקר, את הסילופים הגדולים. לא רק התחלה וסיום וגיבור, שכבודם במקומם וכו'. אלא שקר הכבילות. כמו הדרך הזו שבה מלים מתאימות למשקל, חרוז ומשמעות, שנראית, ברגעיה הטובים, כמו כישוף. כי זה לא הגיוני, כי איך זה מנגן אצלו, כי השפה לא מתמסרת ככה. ויש שקר דומה, האפיפניה של ג'ויס, שניתן למצוא צללים דהויים שלה בסרטי ילדים – הרע צוחק, ברקע זוהר ברק. והאפיפניה, ההתאמה המושלמת של תפאורה למצב רגשי, של מצב רגשי לתמה, של תמה למלים בדיאלוג, האפיפניה, רציתי לומר, האפיפיניה אוכלת בי בכל פה.
ובהערת שוליים, הקסם האסתטי שבה לא שונה מזה של משקל וחריזה. הוא תוצר היחס שבין האומניפוטנציה של המחבר לאימפוטנציה שלו. המחבר הוא כל יכול, אולם מרגע שבחר, מרגע שהכניס דבר מה, הוא נכבל. המחבר, אם תרצו, יוצר תמיד אבנים שאין ביכולתו להרים. וכשהוא מצליח להרים אותן, להשליך מעלה ולג'אגל, זה כישוף.
החיים לא עובדים כך, אולי לפרקים. אין תמה אלא במוח האנושי, ואין סיפור אלא במספר, ואין סמלים אלא בעין המזוינת בשפה. הדהרמה בנויה אחרת, באפיפניה אחת, בסדרי גודל אחרים לגמרי. ואפשר, אני חושב, לראות זאת, מדי פעם, או לגעת בכך, או לדמיין שנגעת. אפשר, אבל אנחנו לא. כי הספרות תפרה לנו עולם לפי מידות בני אנוש. ואלו צרות מאוד.
ינקתי חוויות עוד לפני שהתקרבתי אליהן. הבנתי כיצד צריכה להיראות אומללות. וכשזו באה, ידעתי שאם אסדר אותה נכון, לפי כל הכללים, אתענג ממנה. האומללות הזו, הפעם, תפעל נכון. צריך רק להתאים את העולם לַרגע, ואז הוא יסתנכרן אליו כמו פסקול לסרט. אתה מזדיין, והמוח רץ על “אני מזדיין”. אתה חי בין העולם לבין רגעים כבולים קטנים שאספת, סיטואציות ממוסגרות שאתה מנסה לקלוע אליהן, ואם לא הצלחת, ואם לא ניסית, משהו לוחש חוסר. רעב סמיוטי קטן.
מין הוא דוגמא נהדרת. אמנויות אינן יודעות לספר על הגוף. הן לא מספרות ריח, או את ההבדל שבין מגע שפתיים למגע יד. הן לא גילו לי ששפתיים יכולות לרעוב, ועור יכול להתגעגע. הן, כמעט מעולם, לא דיברו בשבח הפגמים. וכמה זה מצחיק. או עצוב.
כך הרסה הספרות את חיי. היא גרמה לי לחפש ספרות היכן שיש לחפש חיים. לצלוע לעבר אפיפניות מסדר שני, מעט “הרגעים המושלמים” שחולקו לנו. בעוד ששפתיים יכולות לרעוב.
התמונה: מכאן