תגית: אני

סיק טרנסיט

(אזהרה: מכיל ספוילרים ל-Imperium של רוברט האריס)

הנואם והפילוסוף הרומאי קיקרו (ובשמו המלא: מרקוס טוליוס קיקרו) מאד רצה שההיסטוריה תחבב אותו. לשם כך, הוא נקט בשטיק פשוט למדי: הוא כתב אותה.

או, לפחות, ניסה. כתביו של קיקרו – יש כ-30 כרכים מהם – הם קורפוס עצום של מידע על הרפובליקה המאוחרת, בה פעל. הבעיה של קיקרו לא היתה פחות מידע; להיפך. אילו רק דאג להשמיד את מכתביו, מצבו היה טוב בהרבה.

אבל הוא לא השמיד אותם, הם הועתקו, ובמאה ה-14 גילה אותם המשורר האיטלקי פטררקה. חדוותו הפכה במהרה לתוגה. הוא הצטער, כך אמר לימים, שלא השמיד אותם. כי קיקרו של המכתבים הוא לא אותה דמות שיש של הנאומים וההגיונות; הוא מצטייר כעורך דין וכפוליטיקאי הססן למדי, מעט מוג לב, פוסח על שני הסעיפים, נוטה להתקפי דיכאון וחשש. המכתבים מעניקים מבט כלל לא מחמיא על אחורי הקלעים של הפוליטיקה הרומאית בת הדור, ועל מצבו המשפחתי והכלכלי של קיקרו. המכתבים מנפצים את פסל שיש אחר, מרקוס יוניוס ברוטוס, רוצחו של קיסר; האיש הדגול של פלוטארכוס ושייקספיר מתגלה בהם כתאב בצע חסר מעצורים, שלא היסס להמית ברעב חברי מועצה עירונית, ובלבד שישלמו לו את ריבית הנשך שלו.

קרא רק את הכתבים שקיקרו תכנן שתקרא, ותקבל תמונה אידיאלית של מדינאי נבון, אמיץ, נחוש; קרא גם את המכתבים, ואתה מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר ושטוחה הרבה פחות.

***

רוברט האריס רחוק מלהיות הכותב הראשון שממקם את ספר המתח שלו ברפובליקה הרומית. רחוק מכך. אבל הוא הטוב מכולם, עד כה, ו-Imperium החדש שלו הוא הטוב שבספריו – להוציא, אולי, Fatherland (רומן בלשי בגרמניה הנאצית, 1964; תורגם לעברית כ"ארץ אבות"). אני מעריך שזה ספר ראשון מתוך שניים, או אולי ראשון בטרילוגיה; אני מקווה שזה לא יהיה ספוילר לומר שקיקרו נבחר לקונסול לשנת 63 לפנה"ס, ושזו בדיוק הנקודה שבה עוצר הספר – לפני קשר קטילינה, לפני צווי החירום, ההוצאות להורג, הגלות, השיבה, מלחמת האזרחים, המאבק עם אנטוניוס, המוות העלוב בעת מנוסה.

הספר מתעכב, אם כן, על בדיוק אותם חלקים בחייו של קיקרו – השנים המוקדמות, לפני הקונסולאט – שעליהם מדלגים בדרך כלל. הרפובליקה במשבר, המנגנון שהקים סולא חורק, אבל הוא עדיין סוחב. הוא מראה כיצד פועל אדם צעיר, שאפתן, חסר קשרים וגרוע מכל, “אדם חדש" ברומא. “מי אני? אדם חדש. מה מטרתי? הקונסולאט. היכן אני? ברומא", כתב קווינטוס קיקרו, אחיו של מרקוס, ב"מדריך לפוליטיקאי" שלו, מדריך שעצם פרסומו הבעית את האח הבכור.

קללת האדם החדש – האיש שבא משום מקום, שצריך לשבור את תקרת הזכוכית; וברומא זו זכוכית צבועה, שאי אפשר שלא להבחין בה – רודפת את הספר כולו. מעטים, מעטים מאד היו האנשים ששברו אותה: בדור שלפניו, ישנו רק גאיוס מאריוס הנורא, גיבורה של קולין מקאולו ב"האזרח הראשון ברומא". ובנקודה זו, מתחיל האריס ליצור את נקודות ההשקה בין הפוליטיקה הרומאית שעליה הוא כותב ובין הפוליטיקה האמריקנית בת זמננו.

הבחירה שלו במספר היא גאונית: טירו (לימים, לאחר שחרורו: מרקוס טוליוס טירו), עבדו הנאמן של קיקרו, דמות היסטורית לחלוטין. טירו יצר את שיטת הקצרנות הראשונה; בספר הוא טוען שעשה זאת משום שקיקרו דיבר כל כך הרבה, שאי אפשר היה לכתוב את כל דבריו בלעדיה. טירו שקוף בדרך כלל; הוא תמיד ברקע, רושם את רשימותיו. אבל הפעמים שבהן הוא חורג מתפקידו כטפט הן גאוניות. למשל, הפגישה הראשונה עם קראסוס – האריס כותב את התיאור הטוב ביותר של קראסוס שקראתי – נערכת עם דיכויו של מרד ספרטקוס. קיקרו וטירו, בדרכם אל מחנהו של קראסוס, עוברים על פני מאות עבדים צלובים; קראסוס מציין בגאווה שהוא צולב עבד אחד בכל 117 רגל, ואז פונה אל טירו: “אתה לא מתכוון למרוד, נכון?” טירו נרתע לאחור; קראסוס צובט את לחיו; מיד לאחר מכן הוא מציע לקיקרו לרכוש אותו ממנו האימה, ההשפלה, האיזכור האכזרי של מעמדו – כל אלה מוצגים היטב, ומתארים את קראסוס – “הפר הזועם ביותר שבכל העדר" – כפי שלא תואר קודם לכן.

האריס מעניק לנו גם דיוקן מוצלח – ופחות עוין מהמקובל – של פומפיוס; תיאור חי ותוסס של קטילינה; ואם יש משהו פגום בדמות יוליוס קיסר שלו, הרי שהיא אותה דמות ברוכת-מזל, עצמאית ומשועשעת שהתרגלנו לקבל, אם כי יש לה נופך אפל קמעא. טירו לא מסוגל לעצור בעצמו, והוא מקדיש פסקה לתיאורו הפיזי של קיסר – ואז כותב, מתוסכל, “מדוע כתבתי את זה? כל העולם יודע איך הוא נראה!”. האריס יודע לבנות מתח – מצאתי את עצמי כוסס ציפורניים לקראת תוצאת הצבעה שידעתי את תוצאותיה.

החלק המבריק שבספר הוא תיאור המשפטים. מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת ברובה לתיאור מאבקו של קיקרו במושל סיקיליה המושחת, וורס. הפיתולים שמקבלת העלילה, התרגילים המשפטיים שנוקטים שני הצדדים, לא היו מביישים את ג'ון גרישם. ושוב, זו נקודת השקה להווה: מדובר במשפטי-מושבעים.

והאריס בהחלט מתעסק בהווה.

***

אחד הרומנים הטובים ביותר שעוסקים ברומא הוא, ללא ספק, “אני, קלאודיוס" של רוברט גרייבס. הקוראים עוקבים בנשימה עצורה אחרי כל תכך, כל מזימה חדשה. אבל בעולם של גרייבס יש מעט, יחסית, מן הרומאיות: העלילה מוגבלת, רובה ככולה, לחצר השליט. הוא יכול להיות רודן טוב ומהוסס, כמו אוגוסטוס; פרנואיד שכל עולמו נמעך, כמו טיבריוס; נוכל מחושב, שהמטרה מקדשת אצלו כל אמצעי, כמו ליוויה; או מטורף לחלוטין, כמו קליגולה. סוכני הפעולה מעטים מאד, ואלו שאינם השליטים הישירים – או המתמרנים אותם – נעדרים למעשה כל כוח. זו לא בהכרח רומא: זו כל עריצות מתורבתת-למחצה. גרייבס מגביר את המרחק מרומא ההיסטורית, כשהוא מקפיד שוב ושוב להשתמש במונחים אנגליים במקום רומאיים – רג'ימנט במקום לגיון, קולונל במקום לגאט, וכן הלאה. העלילה עצמה יכלה להתרחש גם בחצרו של אדוארד השלישי או הנרי השמיני.

וזו, בעיקרה, הסיבה שבגללה הרפובליקה מעניינת ומושכת הרבה יותר מן הקיסרות. אלמנט התחרות נעלם. יש שליט יחיד, ואין עוד מלבדו. יכול, כמובן, לקום תופס שלטון; אבל אז פשוט יבוא עריץ אחר במקום קודמו. סר רונלד סיים תיאר יפה את מצבו של יוליוס קיסר בתום מלחמו האזרחים: הוא ניצח, אבל לא יכול היה לזכות בפרס שרצה בו. הוא שאף להכרה כראשון בין הסנאטורים – שאיפתו האולטימטיווית של אציל רומאי – אבל עצם ניצחונו חיסל את הסנאט, וההכרה ניתנה לו לא בשל הישגיו הבלתי מבוטלים, אלא מפחד. המירוץ הפך למלחמה, והניצחון, בהתאם, היה פרודיה אכזרית.

אבל כל זמן שהרוביקון לא נחצה, עדיין היתה רפובליקה. היא היתה פגומה מאד, אבל דווקא בפגמיה קל כל כך לראות את זמננו שלנו. רומא מעולם לא היתה דמוקרטית; היא תמיד היתה בשליטתה של אליטה – וגורלם של קיקרו ומאריוס מדגים עד כמה קשה היה לפרוץ לשורותיה. אבל שוב ושוב היו בה התפרצויות דמוקרטיות: האחים הגראכחים, שנרצחו; סאטורנינוס; מאריוס; ואפילו קטילינה וקיסר הציגו את עצמם כמגיני העם.

אבל ההתפרצויות הללו תמיד באו מקרב האליטה. תמיד היו אלה בני המעמדות העליונים, שחוסר שביעות רצונם מהישגיהם, טינתם כלפי בני מעמדם, שהובילו אותם למרד ולמהפכה. ופעם אחר פעם, המהפכה נכשלה או נבגדה. ועם זאת, הדבר האחרון שאפשר לומר על הרפובליקה הוא שהיא קפאה על שמריה. היא תססה ללא הרף, מאות שחקנים פעילים בכל רגע נתון. וככזו היא מדברת אלינו הרבה יותר מן הרודנות שמתאר גרייבס.

רומא היתה מדינת חוק, אבל לאיש לא היו אשליות באשר לשוויון בפני החוק. האיש העשיר תמיד ניצח – אלא אם לצד העני עמד איש עשיר אחר. וגם מי שהתחיל את דרכו כמציל העם, נאלץ לבחור בין השמדה עצמית ובין פשרות משחיתות. ועל הפשרות הללו, שהפכו את קיקרו מרפורמטור אנטי-אריסטוקרטי למעוז השמרנות, כתב האריס את ספרו.

***

האריס מקדיש מקום נרחב לתקרית שולית יחסית: בסוף שנת 68, פשטו פיראטים על נמלה של רומא באוסטיה. הם בזזו את המקום, גרמו נזק נרחב, וחטפו שני פרייטורים – פקידים בכירים נבחרים. רומא נכנסה לפאניקה, סיפורי זוועה רווחו בציבור, וזמן קצר לאחר מכן הסכים העם – למרות התנגדות נחרצת של הסנאט – להעניק לפומפיוס מאגנוס פיקוד חסר תקדים על… כל העולם, בעצם. הפיקוד המיוחד של פומפיוס השתרע על כל הים התיכון והים האגאי, וכן 50 מילין בתוך היבשה. זה היה צעד חסר תקדים של ריכוז סמכויות – ופומפיוס ניצל אותו עד הסוף. על עיקרון הפיקוד המיוחד של פומפיוס, יבנה יוליוס קיסר בתוך עשור את הפיקוד המיוחד שלו, זה שבגאליה.

אבל, כפי שכתב האריס במאמר בניו יורק טיימס, אין להניח שסכנת הפיראטים היתה איומה כל כך, כי בפועל פומפיוס חיסל אותם בתוך חודשיים. כלומר, אילו נהגו הרומאים בשיקול דעת כנגד סיכון זה, שאף הוא לא היה מוגבל למדינה אחת או לעם אחד, בהחלט יתכן שיכלו למחוץ אותו בלי לחסל את שיטת המשטר שלהם. ההקבלות ברורות, ובמאמרו האריס לא מהסס לציין אותן.

קיקרו תמך בפיקוד המיוחד של פומפיוס, בין השאר לצרכי הישרדותו הפוליטית שלו. הוא עושה פשרה איומה נוספת כדי להבחר לקונסול – הוא מבטיח את סיועו לאריסטוקרטים, שהיו עד לאחרונה אויביו בנפש. והאירוניה המרה מכל: בתחילת הספר, נשבע קיקרו לידידו שהוא, כאשר יהיה הכוח – ה-imperium – בידו, לעולם לא יוציא להורג אזרח ללא משפט.
אבל כשיהיה קיקרו לקונסול, הוא ייאבק בקשר של קטילינה, שפרטיו לא ברורים עד עצם היום הזה. הוא יגרש את האריסטוקרט המושחת מן העיר. וכאשר ייתפסו חמישה קושרים מתומכי קטילינה, הוא יטען שיש לו סמכות להרוג אותם ללא משפט, למען בטחון הציבור, מכוחו של חוק החירום – “יראו נא הקונסולים שכל רע לא יאונה לרפובליקה!”. ברגע האחרון הוא יהסס; הוא יביא את הנושא בפני הסנאט. שני נאומים גדולים, של קיסר ושל קאטו, יינשאו במקום; נאומו של קיקרו יהיה חיוור מאד. קיסר יצביע על כך שהסכנה אינה ה חמורה עד שאי אפשר להחזיק את החמישה במעצר במקום מוגן עד שתתברר אשמתם, שהחוק הוא חוק דווקא בימי סכנה. אבל לאחר נאומו הפראי של קאטו, הסנאט יצביע, ויאשר את בקשתו של קיקרו.

ובפעם הראשונה מאז ימי סולא, יוצאו אזרחים רומאים להורג ללא משפט ומבלי יכולת להגן על עצמם. ואת גזר הדין יבצע קיקרו, שכעורך דין הביא להרשעתו של וורס בדיוק בשל עבירה זו. ההשחתה, בת לווייתם של הכוח והפחד, תהיה מושלמת.

אבל זה, ככל הנראה, יהיה רק בכרך הבא. עד אז, Imperium בהחלט שווה קריאה.

 

עבודה כהבזק של נחמה

קצת מפתיע אותי שאני כותבת לכם, כי אני לא יודעת עדיין מה ארצה להגיד וקשה לי להאמין שיצאו לי כאן כל מיני תובנות על החיים בעולם המודרני וכיוצא בזה דברים חכמים שהופיעו בפרוייקט. אבל משפט הסיום של איתמר ["הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה."] לחץ לי על כפתור שלא יכולתי להתנגד לו. יש לי אמונה גדולה בנחמה הזאת והתעורר בי חשק להיות חלק פעיל ממנה. אני רוצה לכתוב סתם. בלי מטרה, בלי תמורה [תמורה רגשית ואגו וזה, אבל נא לא להתקטנן], מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. פשוט מימוש. אם תרצו, ואם זה לא היה כל כך מופרך, כמעט אפשר היה לומר – מהאיד. מדוייק יותר יהיה לומר, מתוך מקום שדומה לאני האמיתי של ויניקוט. ויניקוט מרחיב על מהותו של האני המזויף, ורק מתוך צורך להסביר אותו הוא מוסיף כמה מילים על האני האמיתי, ה'ניגוד' שלו. האני האמיתי הזה הוא, כמעט, לא כלום. הוא התנועה שנעשתה עוד לפני שהוקדשה לה מחשבה. ללא מודעות, סיבה, התחשבות במציאות. זה לא דומה לאיד של פרויד כי זה ממש הפוך. זה לא אכילה לשם הרגעת רעב, לא תשוקה מינית. זה העוויית הפנים הכי ספונטנית של התינוק, עוד לפני שהחברה לימדה אותו את הרפרטואר האמוציונאלי שלה.

העבודה אינה הדבר הזה. בהגדרתה היא לא יכולה להיות ביטוי עיוור של העצמי. העבודה היא ההתייחסות שלנו לתביעה של המציאות. צריך כסף, צריך לעבוד. הצורך בכסף ועבודה לעולם לא יכול לבוא מבפנים, כמו הצורך ליצירה ואהבה. גם לא אם אתה אמן בר מזל והעבודה שלך היא לעשות את הדבר שממילא אתה משתוקק לעשות כל הזמן. גם כשהעבודה הזו אינה רווחית, גם אם אתה ואן גוך. לא סתם יש לרוב העבודות שעות קבועות. העבודה היא דבר לא טבעי. היא לא נדחפת מחשק, גם אם נדמה שכן. רוב הסופרים מגדירים לעצמם, מרצונם החופשי, שעות קבועות של כתיבה. כי אין שעה נכונה לעבודה. הקביעה של השעות מראש משחררת אותנו מהעול של הרצון. לא צריך לשאול, האם אני רוצה עכשיו, האם אני רוצה אחר כך. בין שמונה לחמש, חלק גדול מאוד מהספונטניות שלי הולכת לישון, לטוב ולרע. אני משוחרר מן הצורך והחובה (מתוך נאמנות עצמית) להקשיב לעצמי [פתאום אני רואה שהמשפט הזה הוא בלשון זכר. זה בטח נובע מהעובדה שהוא לא נוגע לי. מעולם לא הצלחתי להשאר במשרה מלאה וגם להשאר בחיים].

כל הרעיון של עבודה כמימוש עצמי, הוא אשלייתי והאינטרסים מאחוריו ברורים למדי, אבל כנראה שגם אינו מופרך לגמרי. ובכל זאת, ולמרות שזה 'עובד' בשביל הרבה אנשים, מעולם לא ראיתי שזה קשור אלי. כל פעם שאני מחפשת עבודה (ואני תמיד מחפשת עבודה) חוזרות השיחות המתישות עם המשפחה (שבאה מדור אחר). מה היית רוצה לעשות. מה מתאים לך. מי שלא מכיר אותי מנסה לבדוק לפי העבר. באיזה מכל העבודות (הרבות) שעבדת בהן נהנית? (אף אחת). מה יש להוסיף. עבודה זה catch מכוער. אם אפשר היה להוריד את העמדת הפנים שבא לנו ומתחשק, לחזור לזמנים ההיסטוריים שאנשים עבדו פשוט מפני שהם עבדו (לא באמת צריך לחזור להסטוריה, אפשר פשוט לרדת שלב בסולם הסוציו-אקונומי. כי הצרות שלי הן צרות של עשירים), בלי יומרה להנאה/סיפוק/אתגר, היו נחסכות הרבה אכזבות ותחושות של החמצה ובזבוז. המחיר, כמובן, גבוה מדי. אחרת הייתי יכולה גם אני לשלם אותו ולשתוק. אבל אני עדיין חולמת על הדבר הזה שיונע כל הזמן מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. עבודה שתהיה נחמה מתמשכת. להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו האינטרטקסטואליות של האוכל על הבוס פעם ראשונהפחד וחמלה