תגית: אמיר גלבוע

קצר על כתם

אם יראוני ציור ואומר ציור יאמרו ציור
אם יראוני פסל ואומר פיסול יאמרו פיסול
אך אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
מתוך גיליון מספר שתיים של כתם

יש נטייה כזו, בקרב האנשים שמדברים, לדבר סרה בשטף כתבי העת לשירה ולספרות שהחלו לצאת לאחרונה. אני לא אוהבת אותה. כמו שהמקום הזה מעיד, אני חושבת שדבר, כדי שיתקיים בשדה התרבותי, צריך שידברו אותו ועליו. ולכן, כל כתב עת לשירה, ויהיה זה רחוק מטעמי ככל שיהיה, הוא מבורך. וכתם אינו יוצא דופן בכך.

יתרה מכך, מעיון בגיליון השני ניכר כי ליבם של עורכי ויוצרי כתם נמצא במקום הנכון. כלומר, הם אוהבים שירה, הם להוטים לגביה והם סבורים שמה שיש להם לומר הוא חשוב ושונה מכל מה שנאמר כיום. ואני מעריכה את זה.

בעלטת / אמיר גלבע

אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן.
אם יראוני עץ ואמר עץ יאמרו עץ.
אך אם יראוני דם ואמר דם יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם ו א מ ר ד ם י א מ ר ו צ ב ע .
מתוך כחולים ואדומים, הקיבוץ המאוחד. מבוצע גם על ידי פוליאנה פרנק וחוה אלברשטיין.

ובאמת, ייתכן שלא הייתי אומרת דבר, לולא ייצרו במערכת כתם מטאפורה כל כך מושלמת לסוג העשייה בעיתון שלהם. קחו, למשל, את הפראפזה הנ"ל. כתם נראה, אם תרצו, כמו עיתון שנעשה בידי אנשים שמכירים את המשוררים שראוי להכיר (גלבוע), בוחרים את אחד השירים הברורים והבוטים ביותר שלו (בעלטת), ואז משתמשים בה בבוטות נוספת לצרכיהם (ראו ציטוט). קשה לחשוב על אמירה שירית-פארודית צעקנית יותר מהשימוש של עורכי כתם לשיר הזה.

והקו המערכתי הזה ניכר לאורך הגיליון כולו. 16 עמודים מחזיק הגיליון ושישה מתוכם מוקדשים כולם לאמירה הפשוטה: המצב על הפנים והאנשים האמונים עליו מחמירים אותו אף יותר. זו אמירה חשובה ונכונה, אבל אפשר להניח שהיא הובנה, ואפשר להתקדם הלאה. כלומר, איזה טעם יש בפרסום התכתבות עם לאור שמוכיח את לאוריותו או בפרסום מודעת אבל על הכתיבה התל-אביבית שמתכנסת בבאצ'ו וטובעת בצער?

אני חושבת, יהודה ויזן ועודד כרמלי, שהפרה הקדושה כבר נופצה וחלקיקיה מפוזרים ברחבי העיר, טובעים באספרסו על מצע עלי בייבי. הגיע הזמן להתקדם אל מעבר לקו ה"פחחחח" אל המהות האמיתית, אל האלטרנטיבה שאתם מציגים. אני כמעט בטוחה שיש לכם כזו.

התפילה החילונית

יוקדשו נא, אם כן, מילים ספורות לתפילה החילונית ולו על מנת להזכיר לקורא הכבוּד שמצויה אף היא במניין התפילות.

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו היה לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל כחנה בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.