אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן זה או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך. בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול היה לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את זה. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות. טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם זה. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם הנ"ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב. באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. זה אינו כיסא, זה ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה. מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ג'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל. אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא היה זה שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.

מן הראוי לצטט: "וביום בהיר אחד חדל אולריך לרצות להיות חוקר מבטיח. באותו פרק כבר החלו מדברים על גאוני מגרש הכדורגל או זירת האגרוף, אף כי המקום שתפסו בעיתונות בלם גאוני או טניסאי דגול, עדיין לא היה אלא אחד לעשרה, לעומת מְגַלֵי ארצות, טנורים או סופרים. הרוח החדשה עדיין לא חשה עצמה בטוחה די צורכה. אך דווקא אז הגיע לעיניו של אולריך – כמעין משב אביבי המבשר את הקיץ הבשל – הביטוי "סוס מירוץ גאוני". הביטוי בכלל נכתב אודות הצלחה מסחררת על מסלול מירוץ-הסוסים, והכתב אולי לא היה מודע לגודל חשיבותה של המצאתו, ורוח הזמן היא שכנראה הכתיבה לו אותה. אבל אולריך תפס כהרף-עין עד כמה מסלול המחקר שלו קשור קשר בליינתק באותו גאון שבין סוסי-המירוץ. שכן מאז ומתמיד היה הסוס החיה הקדושה של חיל-הפרשים, ובתקופת שירות החובה שלו לא שמע שיחה שלא נסבה על סוסים ונשים. הוא נמלט מכל אלה כדי להיעשות איש גדול – והנה כאשר, לאחר מאמצים מרובים, חש קרבת-מה אל מטרת שאיפותיו, קיבל את פניו הסוס, אשר הקדימו והמתין לו שם." ("האיש בלא תכונות", רוברט מוסיל. מגרמנית: אברהם כרמל) בראשית היה המבנה, ולאחריו הטרגדיה, ועמה הקומדיה. בשתיהן המבנה מוקרב לטובת האפקט. בטרגדיה הנכון קורס למען הפחד והחמלה, למען הנכון, שקרס. בקומדיה קורס המבנה למען שרירים נשלטים למחצה, למען קול צרצור מתמשך, וכאב נמוג בשיפולי הקיבה. הקומדיה קיימת בדיסוננס שבין המבנה לשבירתו, בין צפוי למופרך. מהניתוץ לצרצור. שְבוֹר. קודם כל, ראשית כל, שְבוֹר. בקומדיות מצבים מתרפקות שרשרות סיבה ומסובב סביב עצמן, ונקשרות אל המופרך והמביש. רואן אטקינסון מנסה לייבש את מכנסיו בשירותים, כשהוא עומד מול מכונת האוויר החם, ומקרב ומרחיק ממנה את גופו בתנועות מגונות. איש נכנס לשירותים (הציבוריים תמיד), רואה, ופונה. בקומדיות אחרות אין סיבה ויש מסובב, ולעתים הסיבה היא טקסט קודם, ידוע לכל. לצחוק במת לצעוק. אצל מוסיל, יש סיבה ויש מסובב, ואין מופרך, מלבד במבנה עצמו, בסדר הכללי. הדיסוננס קיים, אולם במציאות עצמה. לא דיסוננס יש כאן, אלא דיסוננס כפול. בראשית היה סוס מירוץ גאוני, ולאחריו ההכרה שראינו כבר את סוס המירוץ הזה, ולא בספר. כמו שאמר הומר סימפסון, It’s funny because it’s true. שמור בטל